כך היינו (וככה אנחנו היום)

קריקטורה נאה המייצגת היטב את הביטוי "היפוך היוצרות" שלח לנו קורא חרוץ מבני-ברק, שחפץ להישאר בעילום-שם משיקולי מס:

פרידה מחבר

ג'יי ליטווין

חבר קרוב היה לי ג'יי, שרק מתי-מעט (בעיקר גבאים וכן הרב גלוכובסקי) הכירוהו ּגם בשמו העברי, משה-זעליג. אחד משני חברים אותם איבדתי, האחד במותו והשני בחייו.

מעולם לא הכרתי איש נוגה, מהורהר ושקט כמותו. הוא היה חכם, עמקן, בעל סקרנות עצומה, איש ספר, עדין-נפש, מורה לחיים, אמן המלה הכתובה ולשון ההמעטה (אנדרסטייטמנט), בעל ואיש משפחה למופת, שבאופן סמלי - מקור הכנסתו העיקרי במשך שנים היו תמלוגים על סרט הדרכה לשמרטפים, שהפיק בארה"ב בשנות ה-80'. במובן זה הוא היה בייבי-סיטר רוחני שהתווה הוראות הפעלה לדור שלם, בעיקר אנגלו-סכסי, אשר קרא בשקיקה את כל הטורים שכתב באינטרנט. חב"ד נקודה אורג זה היה הוא. ג'יי "לקח" את רעיונות החסידות ברצינות רבה ונתן להם ביטוי מחודש בשפתו העשירה ובסגנונו הייחודי.

תמיד היה מה ללמוד ממנו. וההומור הזה, של מי שלא לוקח את הדברים - וממילא את עצמו - ברצינות רבה מדי, אלא בחיוך של ביקורת עצמית, שבה את לבי. לא רק המחלה עצמה וההתמודדות עייפו אותו, אלא גם מה שספג וראה בחייו עוד לפני שלקה בה: הקרינה שספג בצ'רנוביל והמוטציות הגנטיות הזוועתיות שראה אצל ילדי הדור השני לדליפה הרדיו-אקטיווית, שהוא שימש גשר בינם לבין הממסד הרפואי ובינם לבין התקשורת. בגבור עליו מחלתו היינו מתנהלים בצעדים איטיים ומדודים אחרי שחרית של שבת, מבית-הכנסת אליו הביתה, מהלך שלושים מטר. בכוונה תחילה לאט, לאט, להרוויח עוד קצת זמן שיחה. ידענו שהסוף קרוב ורצינו להספיק כמה שיותר.

שנינו עסקנו - אמנם לא באותה תקופה - באותו מקצוע מחורבן. שנינו גילינו - כל אחד בעיתוי אחר, אבל באותן נסיבות ממש - את הקללה שבאורח החיים המודרני, המתועש, הרווי במתחים, ושנינו הבנו (או חשבנו שהבנו) מה היינו רוצים לשנות אילו היה לנו קצת יותר אומץ: חזרה לחיים של פשטות מרצון, צריכה של מזון נקי, לא מעובד, לא מהונדס גנטית, נקי מחומרי הדברה, להוריד הילוך, לעצור את מרוץ החיים המטורף ולרדת, להתפרנס מעמל כפיים. עבורו, התובנה הזו באה מאוחר מדי, כאשר אי אפשר היה עוד לתקן; וכשהבין שהישועה לא תצמח לו מרופאים קונוונציונאליים (אותם, לדעתי, תעב), נסע - כמדומני פעמיים במהלך מחלתו - לג'ונגלים של דרום-אמריקה, שם רקחו עבורו עשבי מרפא שהקלו במעט על כאביו והעניקו הפוגה זמנית, לפני שהסרטן חזר מהפרסומות והחל מתפשט במהירות גדולה יותר.

הרבה קווי דמיון היו בינינו. הסתכלנו על העולם דרך משקפיים דומים. שנינו אימצנו את ההבנה שהבדל אמיתי בין אופטימיסט לפסימיסט כמעט ואינו קיים; שהרי מהו בעצם פסימיסט אם לא אופטימיסט בעל ניסיון מצטבר. הטורים שאותם כתב - פנינים של ממש, שחלקם חולקו כתשורה לאורחים בשמחת הנישואין של בנו נתנאל, לפני מחצית השנה - לא תמיד הסגירו את הצד המורכב הזה באישיותו.

שאלות רבות היו לג'יי אל הקב"ה בשל מחלתו, והוא לא היסס להפנות אותן אליו. ולא כמבעט, חלילה, כלפי מעלה, אלא כמשתאה - בסקרנות שהיא כמעט כגוף שלישי המסתכל מהצד - מה מייעדת עבורו ועבור בני משפחתו "התוכנית הגדולה" של "המהנדס הגדול", ומה הלקח שמבקשים ללמד אותו כדי שיוכל לשפר ולתקן. פעם אחת סיפר לי שהמחלה לימדה אותו להתפלל כמו שצריך, להודות בכל רגע ורגע על מה שצריך, לסבול כשצריך, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הוא לא התמרמר. ואם-כן, לא ראו את זה. הוא קיבל עליו את את הדין בהשלמה מלאה, ומתוך מה שאני ראיתי כשקט נפשי.

הצטערתי שלא נפרדתי ממנו כראוי לפני שעצם את עיניו, ואני מקווה שאני עושה זאת כעת.

שבחים לגב' עליגל קפלון, שבוודאי היתה מי שתרגמה את הטור הכל-כך-ג'יי-הזה מאנגלית. לא קראתי את המקור, אבל אני בטוח שהתרגום היה נאמן לו - לפחות כשם שג'יי היה נאמן לעצמו, למשפחתו ולמי שזכו להיות חבריו.

מתגעגע אליו נורא.

Jay's columns can be found here: http://www.he.chabad.org

המיגון הגרעיני של בנק לאומי

החדשות הטובות ממשיכות לזרום ללא הרף, ועכשיו אפשר לגשת לארוחת בוקר מסודרת. והפעם: ידיעה הבוקר ב"מעריב עסקים" -




בנק לאומי מבקש להבהיר ללקוחותיו:

במקרה של התקפה גרעינית על ישראל, יישארו עמלותינו ללא שינוי. טל"ח.

ציטוט מהידיעה: "לאומי הוא הבנק הראשון המקים מתחם תת־קרקעי כזה, שנועד להבטיח את המשך הפעילות במקרה של התקפת טילים על ישראל מצד מדינות או ארגונים עוינים".

אדונים נכבדים בבנק לאומי:
על איזה המשך פעילות אתם מדברים? אחרי התקפת טילים גרעיניים על ישראל, ייקשה עליכם לגייס לקוחות חדשים, וגם עם שימור לקוחות יהיה לכם לא-מי-יודע-מה קל.

בחזרה לתקופת האבן

למרות שבכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני "הארץ" נשאר "הארץ" (ראו פוסט קודם), עדיין אין שני לו בהתייחסות רצינית ועניינית לבעיות השעה האחרות. אחת מהן, אם לא הבוערת מכולן, היא "שיא תפוקת הנפט"; מי שיודע, כמוני, במה מדובר אינו יכול להישאר שווה נפש ולהמשיך בחייו כרגיל. קראו את הכתבה, וכשיהיה לכם זמן - חפשו בגוגל וביוטיוב אחר הערך Peak Oil.

אורח החיים המודרני, כמו גם הכלכלה העולמית, מבוססים כולם על הזהב השחור, וכמו כל דבר טוב גם הוא צפוי להיגמר, ודי בקרוב. עכשיו, כמה אנשים בישראל ובעולם שכבר אימצו לעצמם חיים נטולי-נפט, מנסים לשכנע את האנושות שהמשבר כבר כאן

מאת עופרי אילני

ֿ

ירון הוכמן, השבוע. "קיבלנו במתנה מאגר אדיר של אנרגיה, אבל עוד מעט נצטרך לחשוב איך מסתדרים בלעדיו". תצלום: דניאל בר-און / ג'יני

איך ייראו החיים בעוד עשר שנים? רוב בני האדם מתכננים את מהלכיהם על בסיס ההנחה שהחיים בסוף העשור הבא ייראו פחות או יותר כמו החיים היום. ירון הוכמן, לעומת זאת, מחזיק בעמדה שונה. "בעוד עשר שנים, האנושות תהיה עסוקה בעיקר בעניין אחד: למצוא דרכים להסתדר בלי נפט, ובכל זאת להמשיך לעשות את רוב הדברים שאנחנו עושים היום", הוא אומר. לדבריו, "כל הזמן שואלים מתי הנפט ייגמר, אבל זאת לא השאלה הרלוונטית. השאלה היא מה הנקודה שבה התפוקה העולמית תתחיל לרדת, ותקטן כל יום. והרגע הזה יגיע בקרוב. קיבלנו במתנה מאגר אדיר של אנרגיה, אבל עוד מעט נצטרך לחשוב איך מסתדרים בלעדיו".

הוכמן, בן 26 מירושלים, למד ביולוגיה באוניברסיטה, אבל עוסק כיום בגינון. התפנית בחייו חלה לפני כשלוש שנים, כשהבין את קיצוניותו של השינוי שיחול בקרוב בחיי כולנו. "העלייה הנמשכת במחירי הנפט בעולם אינה זמנית או מקרית",

הוא כותב בבלוג שלו, peakoil.org.il, היחיד בעברית המוקדש לסוף עידן הנפט. "העולם עומד בפני מאורע היסטורי, חסר תקדים בהיקפו ובהשלכותיו על המין האנושי... אנו נמצאים כעת בתקופת הדמדומים של העידן המודרני".

לדברי הוכמן, התובנות האלה גרמו לו להכין "תוכנית ב'" לחייו. "כשהתחלתי לקרוא על הידלדלות מקורות הנפט זה באמת טילטל אותי. זה היה רגע של התפכחות", הוא אומר. "ברגע שאתה קולט את הרעיון שהנפט מתכלה, אתה מגלה כל יום עוד היבטים של השינוי שהולך להיות. נפט הוא החמצן של הציוויליזציה שלנו. כל המערכות שמסביבנו מבוססות עליו כמעט לחלוטין. כולנו התמכרנו לחיים שמבוססים על משאב שהולך ומתכלה. עדיף לא לחכות שהסם הזה ייגמר, אלא לנסות קודם להיגמל ממנו. כל מה שנעשה יהפוך את החיים ליותר קלים".

סופו של עידן

אז האם עידן הנפט אכן עומד להיגמר? היום שבו תכלה הטיפה האחרונה של הנפט בכדור הארץ עדיין אינו נראה באופק. אלא שמשבר האנרגיה בצורתו החמורה לא יחכה לרגע הזה, אלא יתחיל עשרות שנים לפני כן. הבעיות האמיתיות יתעוררו בנקודה שבה תפוקת הנפט העולמית תגיע לשיאה, ותתחיל לרדת. ברגע זה, ייגמר עידן הנפט הזול בהיסטוריה האנושית. בכל יום, יוכל להגיע פחות דלק להתניע את גלגלי הכלכלה העולמית. זאת בשעה שהמבנה הנוכחי של הכלכלה הגלובלית מבוסס דווקא על צמיחה מתמדת, שדורשת כמויות גדלות והולכות של אנרגיה. וכך, אזורים מתרחבים והולכים בעולם ינותקו ממקורות האנרגיה.

"קצב הגילוי של הנפט הולך ופוחת, והנפט במאגרים שמתגלים הוא קשה להפקה", אומר הפרופסור שמעון פיינשטיין, מומחה לגיאוכימיה של נפט וגז מאוניברסיטת בן גוריון. לדבריו, "ברור שמאגרי הנפט מידלדלים, השאלה היא רק כמה מהר זה יקרה". למרבה הצער, המידע בנושא רמות תפוקת הנפט נתון לאין ספור מניפולציות. משרד האנרגיה האמריקאי חוזה ששיא תפוקת הנפט יגיע "קרוב יותר לאמצע המאה הנוכחית מאשר לתחילתה". אלא שגיאולוגים רבים טוענים שנקודת השיא קרובה בהרבה. יש הסבורים ששיא התפוקה כבר מאחורינו, ודעיכתה של ציוויליזציית הנפט התחילה למעשה לפני כשנתיים. מכאן ואילך, המחיר יטפס בתלילות גוברת והולכת - יחד עם מחירי המזון ואין ספור מוצרים אחרים.

בחודשים האחרונים, החלו חברות הנפט עצמן לרמוז שמחסור עולמי במקורות אנרגיה מתקרב. חברת הנפט Chevron כבר הודתה ש"הפקת הנפט מצויה בירידה ב-33 מתוך 48 ספקיות הנפט הגדולות". סעודיה הבהירה לא מכבר שפשוט איננה יכולה להגביר את תפוקת הנפט בשדותיה, על אף הביקוש הגובר. לפני שבועיים, הזהיר גם מנכ"ל חברת Shell שהביקוש לאנרגיה יעלה על ההיצע בתוך שבע שנים. "מ-2015, ספקי הנפט והגז הזמינים לא יעמדו בביקוש", אמר המנכ"ל ירון ון דר ויר.

עולם בהכחשה

במצב שבו אספקת הנפט תלך ותפחת במהירות, המאבק על המשאבים עשוי להפוך למלחמת הכול בכל, והמעצמות המחזיקות עדיין במשאבי נפט עשויות להלאים את הנפט שבשטחן, ולהפסיק את הזרמתו למדינות אחרות. ומה יקרה בשאר המדינות, שאינן מחזיקות במקורות אנרגיה משל עצמן? "אי אפשר לדעת מה יקרה", אומר נעם סגל מבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב. "ברור שלחלק מהמדינות יהיה נפט, ולחלקן לא יהיה, וזה יגרור כנראה גלי הגירה עצומים של פליטים. מדובר על שינוי מאוד גדול שהאנושות תצטרך להתמודד אתו. המערכת הכלכלית הנוכחית לא תוכל להתקיים לאורך זמן, וזה מצריך שינוי תפישתי".

בעבודת הדוקטורט שלו בהנחיית ד"ר אבי גוטליב, חוקר סגל את התייחסותה של המערכת הפוליטית והתקשורתית למשבר הנפט. המסקנה העיקרית של מחקרו היא שהתקשורת וקובעי המדיניות מתעלמים מהאיום החמור של אובדן מקורות האנרגיה העולמיים. "יש מצב ברור של הכחשה. העובדות נמצאות לפנינו: מחיר הנפט עלה פי ארבעה בשנים האחרונות. בריטניה כבר הודתה שהמאגרים בים הצפוני לא מספקים את הביקוש שלה. אבל העיתונות הכלכלית מוצאת כל פעם הסבר מקומי: סופה במפרץ מקסיקו, אי-יציבות בקזחסטאן. אף פעם לא אומרים שפשוט אין מספיק נפט, ושהמצב ילך ויחמיר. מתעסקים המון בהתחממות העולמית, שאמורה להשפיע באופן משמעותי בתוך כמה עשורים, אבל המחסור בנפט הוא משבר עולמי שקורה כבר עכשיו".

לדברי סגל, העיסוק במשבר האנרגיה מתבסס בדרך כלל על ההנחה שבדרך כלשהי יימצא פתרון טכנולוגי שיספק חלופה לנפט. אך לדבריו, "אנשים לא יודעים שרוב התחזיות לגבי הסיכויים למצוא מקורות אנרגיה שיחליפו את הנפט הן פסימיות. וגם אם ימצאו פתרון - ייקח הרבה מאוד זמן להחליף את התשתית של כל כדור הארץ, שמבוססת עכשיו על נפט".

הישרדות

בארה"ב, התגבשו קהילות לא מעטות של "שורדים" המתכוננים כבר היום לחיים בתקופת האבן הקרבה ובאה. חלקם אוגרים חביות דלק, או בונים בתים מבודדים המופעלים על ידי פאנלים סולאריים. אחרים לומדים לספק בעצמם ובאמצעות האנשים שבסביבתם המיידית, את הצרכים הבסיסיים שהמערכת הכלכלית מספקת לנו היום. למעשה, מדובר כמעט בכל הצרכים האנושיים, ובראשם מזון, מים וחימום.

בישראל, יש מעט אנשים שמתכוננים באופן מעשי כל כך למצב העתיד לבוא. רובם אנשים צעירים, שנתקלו במידע על משבר הנפט באינטרנט או בהרצאות. פבל גוזנפלד מפתח תקווה הוא אחד מהם. בגינה שליד ביתו, מגדל גוזנפלד חסה ושני סוגי עגבניות. "אני גר בבניין של עשר קומות, ועל שטח של שישה מ"ר, ובשטח הזה אני מגדל חלק משמעותי מהירקות שהמשפחה שלי אוכלת", הוא אומר.

לדברי גוזנפלד, "רוב האנשים מדחיקים את המצב, כי העולם מסביבנו עדיין לא השתנה באופן מספיק מהותי כדי שיקרה שינוי. אבל כשאתה מגיע להכרה שעידן הנפט יתחיל בקרוב לדעוך, המסקנה היא שצריך להתארגן בקבוצה ולהתכונן לזה. צריך למצוא פתרונות מקומיים יעילים שיוכלו לספק את הצרכים להישרדות, וגם לחיים טובים ככל הניתן. צריך להתחיל להתארגן כבר עכשיו, כשעוד יש לנו זמן, ולהקים קהילה קטנה שיכולה לספק לעצמה את המזון. כשמחיר הלחם יגיע ל-50 שקל לכיכר, לא כל אחד יוכל לאכול. אבל אם תגדל לעצמך את הלחם במגרש שליד הבית, תוכל לספק לעצמך את מה שצריך".

אלפון, חלפון, מה זה משנה - "הארץ" נשאר "הארץ"

השבוע התפרסם שדב אלפון יחליף את דיוויד לנדאו ויתמנה לעורך החדש של עתון "הארץ".

אחד הטוקבקים לידיעה שווה איזכור גם כאן :

ראש ממשלה מעופף

מבזק חדשות היום ב-Ynet:
מטוסו של ראש הממשלה נחת בישראל.

עכשיו נשאר רק לראות מתי ינחת כאן אולמרט בעצמו.

דתיים חיים יותר (בטלוויזיה)

כשמרימים לך להנחתה, קשה להתאפק.
http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=35925

עונת המלפפונים, או: לכו והתפרנסו זה מזה

מן המפורסמות היא, שכאשר אין לעתונאים מה לספר - הם מתחילים לראיין זה את זה.

ובכן, זה בערך מה שקרה גם כאן.

להצעה שהגיעה מהאתר הפופולארי חב"ד אונליין לא יכולתי לסרב (ה' יישלם שכרך, הבטיח העורך), וכך נולדה הסינדיקציה שלפניכם.

האמת? איני משוכנע שזה יימשך אחרי חודש אדר, שבו מרבים בשמחה, או אחרי התביעה הראשונה - מה שיבוא קודם.

נראה.

טור דה-פראנס (שום קשר לאופניים)

(עד שיקראו לי לעלות לשידור עם פרשנות לתוצאות הפריימריז בארה"ב, אנצל את הדקות שנותרו כדי להגיש לכם בשידור חוזר טור שכתבתי לפני כשנה. בהעדר שם מוצלח יותר נתתי לו את השם שבכותרת).

היום בצהריים קיבלתי טלפון מהמנכ"ל של מאיר פנים וכח לתת, שנמצא כעת בצרפת. מתקיים ארוע גדול בהשתתפות הנשיא, שבו - בין השאר - אמור להיות מוקרן סרט שהכנתי. מאיר פנים וכח לתת זה לקוח חשוב שלי. וואו, הם השיגו חסות של הנשיא לארוע. תמיד ידעתי שדודי זילברשלג תותח ביחסי ציבור, אבל שמצודתו פרושה עד ה"אליזה" - זה חידוש.

אצלי היה מונח בפשטות שהארוע בכלל מחר, ואילו הערב אני אמור להעביר את הדיווידי לאיש קשר של מאיר פנים שטס הלילה לצרפת.

מתברר שהיתה אי הבנה והאיש טסה (זו היתה בכלל אשה) - אתמול. הארוע - הלילה.

ועדיין לא גמרתי לערוך אותו.

המנכ"ל שופך עלי, ובצדק, את כל הכעס הציבורי על מסקנות וינוגרד ומודיע לי שהוא אוהב אותי מאד, אבל זו הפעם האחרונה שאנו עובדים יחד.

נניח שהוא צודק - איך זה עוזר לנו לפתור את הבעיה הנוכחית?

מהצהריים עובד כמו משוגע, גומר את הסרט.

אבל איך מעבירים אותו לצרפת?

מתקשרים לאיש הקשר בצרפת. הוא מאתר לשכת שרות של דיווידי המפעילה שרת מחשב, אליו ניתן להעביר קבצים גדולים. גודל הקובץ דידן הוא 200 מגהבייט, שיהיה בריא.

מתחיל להעלות ברשת הביתית. מקבל אחרי שעה וחצי אישור אוטומטי, בצרפתית, מהסרבר המארח שהקובץ התקבל ונקלט, תודה. מתקשר לאיש הקשר שמתקשר לטכנאי - לא הגיע הקובץ!

הזמן דוחק. הארוע בשעה שמונה בערב ועכשיו כבר שש. טס עם הנייד למכון ויצמן. הרשת שם מהירה מאד מאד. אני עם מקינטוש. הרשת המקומית בחלונות.

מעתיק הקובץ על דיסק און קי, מחבר למחשב של ויצמן. נאדה.

מתחבר עם המקינטוש לרשת האלחוטית של המכון, שולח את הקובץ תוך שלוש דקות (בבית לקח שעה וחצי, להזכירכם). מסתכל על תכולת הקבצים של הסרבר המארח - הקובץ לא מופיע שם, למרות שהתקבלה הודעה ש-100 אחוז כבר הועברו, תודה.

איש הקשר שלי בצרפת מוסר לי כתובת אימייל פרטית של הטכנאי, שאנסה להעביר ישירות אליו את הקובץ. מוסר? מנסה למסור. צרפתי שמתחיל לאיית באנגלית זו סאגה שאם לא היתה על חשבוני, הייתי צוחק. לא פלא שהרוסים נלחמו בנפוליאון. לצרפתים יש אלפא-ביתא משלהם וכל נסיון להגות את האיי-בי-סי באופן מערבי-נורמאלי נדון לכשלון. הם פשוט נהנים לעוות. אה בה גי, ג'י, ג'יי, הכל אותו דבר. פרנקו-קקופוניה פאר אקסלנס. אני איתם גמרתי. אלה לא חברותיים.

לא מצליח להעלות הקובץ דרך ג'ימייל. ג'ימייל לא מגיב, אולי בגלל שהקובץ גדול מדי.

בזווית עיני אני מבחין באיש הבטחון של המכון קרב אלי. האם זו אלת בייסבול בידיו?

כבר רואה את עצמי בעיני רוחי בתור ללשכת האבטלה. מילא אני, אבל במה אשמים הם, הלקוחות? ומה עושים?

פרק תהלים אשא עיני אל ההרים. בין לבין, גונב מנחה והחמה הרחק אחרי ראשי האילנות. שולח הקובץ בפעם הרביעית. איש הקשר מעדכן טלפונית שעדיין לא התקבל דבר בסרבר. מתחיל להרים ידיים.

ולפתע פתאום: הופ! אני רואה אותו! אני רואה את הקובץ המזורגג שליט"א מופיע בסרבר הצרפתי בשם שנתתי לו אני ביום היוולדו, באנגלית מתריסה. קובץ אנגלי למהדרין בסרבר צרפתי קומפלט, עם כל החבילה.

רואה שעבר הקובץ, מתחיל לשלוח קבצים דומים לו, לגיבוי. שלא ישתעמם שם לבד.

אס-אמ-אס למנכ"ל מאיר פנים. מה קורה? הם צורבים. יקח להם חצי שעה עד שעה (?) והם ישלחו את הדיסק לבית השגריר. לרבנים לוקח תמיד המון זמן לצרוב. אולי זה מקור הביטוי: "צורבא דרבנן"?

עוד אס-אמ-אס. נו?

הדיסק אצלי, אומר המנכ"ל, בדרכי לארוע.

מסקנה: אל תדחה למחר מה שיכולת לסיים אתמול. בעיקר אם ניהול הזמן שלך אידיוטי כמו שלי.

הדר' חיים ויצמן. תודה, חיימון. אתה והש"ג מהכניסה המזרחית שניכם ברשימת הפייבוריטים שלי.

עם ירידת הגליון לדפוס נמסר מהמארגנים שחלה אי הבנה מצערת: הנשיא שבחסותו נערך הארוע הינו נשיא אגודת הידידים של מאיר פנים ולא נשיא צרפת, כפי שניתן היה להבין בטעות. עם הנשיא הסליחה.

אבל קודם כל, המספרים.

מדי פעם, כותב מישהו דברי-טעם שתענוג לפתוח איתם את הבוקר ולחלוק בם עם ידידים, גם אם אינם מעוררים חיוך אלא דווקא מחשבה. כזה הוא מאמרו המרתק של דר' שלמה וגנר, חוקר במחלקה לנוירוביולוגיה באוניברסיטה העברית, המערער על יסודות החשיבה הכמותית שמונחת ממש בבסיסה של ההוויה האמריקאית - זו המאומנת לראות במספרים ובמדדים את חזות הכל. המאמר התפרסם בגליון מס' 43 של המגזין "ארץ אחרת", והוא מובא כאן במלואו.

בשלוש השנים שהאזנתי בהן לרדיו במכונית, כשעתיים בכל יום, בדרך מביתי לאוניברסיטת הרווארד ובחזרה, התמסרתי לתחנת הרדיו הנפלאה WBUR, התחנה הציבורית של בוסטון. בשל כך האזנתי גם לתוכניות שהיו פחות מעניינות בעיניי, כמו התוכנית הכלכלית של התחנה, ”Marketplace”. מנחה התוכנית פתח אותה תמיד בכותרות, אבל מיד אחר-כך היה אומר: “But first, let's do the numbers” ועובר לסקירת המדדים השונים של אותו היום. ודווקא אותו, את המשפט הזה, שלא אמר לי שום דבר והוביל לאוסף של נתונים חסרי כל משמעות מבחינתי, דווקא אותו אני לא יכול לשכוח.

אפשר לנהל דיון סמנטי על היחס בין המספרים למעשים, אולם לא בכך ענייני אלא במדדים שהמשפט מכוון אליהם, וביחסי אליהם בתור אדם ובתור מדען. שהרי כאיש מדעי הטבע, אני יודע שמטרתו של כל מדד היא ליצור תקניות של המציאות, שתאפשר להשוות בין תופעות שונות ואירועים שונים. אולם האם זה באמת מה שעומד מאחורי המדדים השונים, החל ממדד אמון הציבור בתקשורת וכלה במדדי השלום, העוני והאושר, שהולכים ומציפים אותנו בשנים האחרונות, יחד עם אינסוף נתונים סטטיסטיים שהמחשבים שלנו מפליאים כל-כך לייצר? כדי לענות על כך, אולי כדאי לחזור למדד הפופולרי מכולם, הדולר.

לפני שננעלתי על WBUR בתור תחנת הרדיו האולטימטיבית, שוטטתי במרחבים הרדיופוניים של אזור בוסטון כדי למצוא תחנה כלבבי. פעם אחת האזנתי לתחנה המשדרת מוזיקה קלאסית, ולתדהמתי, שמעתי את המנחה מספרת כי מישהו חישב ומצא שמוצרט היה מרוויח היום כ-80 מיליון דולר לשנה מתמלוגים על יצירותיו. בתחילה הייתי המום. לאחר זמן-מה תפשתי שהמאזין, שהדברים היו מכוונים אליו, אמור להגיב כך: "וואו. הוא באמת היה גאון, המוצרט הזה. רק גאון יכול להרוויח 80 מיליון דולר בשנה מתמלוגים".

לפתע הבנתי את הלך-המחשבה שבבסיס החברה האמריקנית. המוטו של החברה הזאת בעיניי הוא משפט, שאפשר לשמוע אותו בפרסומות רבות: “It's that simple”. הרעיון הוא לרדד את החיים, להימלט מכל התסבוכת הכרוכה בתוארי אצולה ומעמדות, בהייררכיה כנסייתית, במשלבים שונים של שפה וברמות שונות של אמנות, ושאר מרעין בישין של אירופה הדקדנטית, שממנה ברחו האמריקאים הראשונים.

כדי ליישם את הרעיון, נוקטת החברה האמריקנית שיטה גאונית. יש אמת-מידה אחת לכל דבר, בין אם מדובר בחיים האישיים, בדת, באמנות או בפרנסה. אמת-המידה הזאת מעבירה את כל הדברים למישור אחד ומאפשרת להשוות ביניהם, וקוראים לה דולר. בתיווכו ניתן להשוות בין יצירתו של מוצרט, חיי מין בריאים ועבודתה וטרחתה של עקרת-הבית (הנאמדות, לפי החישוב האחרון, ב-134,000 דולר לשנה). המחיר הוא כמובן תפישה פשטנית של החיים, שבה היה הדולר לחזות הכול.

אבל מה רע, בעצם, בתפישה תקנית וכמותית של המציאות? מה שגוי ביצירתה של שיטת מדדים, שתאפשר לכמת תופעות שונות ולערוך השוואה ביניהן, בזמנים ובמקומות שונים?

מניפולציות במדדים

יש שלוש בעיות בגישה הזאת. הראשונה היא האפשרות למניפולציה במדדים. ניקח לדוגמה את השאלה, אם שיעור תאונות הדרכים בישראל הוא יוצא דופן ביחס למדינות אחרות בעולם המערבי. קודם כל צריך להחליט מה לוקחים בתור נתון מרכזי: את מספר תאונות הדרכים, את מספר הנפגעים בתאונות הדרכים או את מספר ההרוגים בהן? נניח שהחלטנו להתמקד בנתון מרכזי אחד; כעת יש לכייל אותו כדי להשוות בין מדינת ישראל למדינות אחרות. השאלה היא אם מכיילים את הנתון ביחס למספר התושבים, המכוניות או הנהגים; ביחס לאורכם הכולל של הכבישים במדינה, או אולי ביחס לגודל המדינה או לתוצר הלאומי הגולמי שלה. קיצורו של דבר, מגוון אפשרויות הכיול הוא רחב ביותר, ולכל אחת מהן היגיון משלה. אם נכפיל אותן במספר הנתונים המרכזיים האפשריים, נקבל מספר עצום של מדדים אפשריים, וכנראה כל מדד יורה על מיקום שונה של ישראל ביחס למדינות אחרות; ייתכן אף שלפי חלק מהמדדים מיקומה יהיה טוב, ולפי חלקם האחר - רע.

כעת השאלה היא מה מטרת החישובים הללו. אם זה הרצון לזעוק כנגד תאונות הדרכים - ויש בהחלט על מה לזעוק - בוודאי נשתמש במדד הקובע שישראל נמצאת במקום הגרוע ביותר יחסית לשאר המדינות, ואז כותרת העיתון תכריז: "שיעור תאונות הדרכים בישראל הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי". אבל זוהי בעצם מניפולציה. למעשה, רק מי שהנתונים בידו - ובדרך-כלל מדובר במתי-מעט - יכול להיות מודע למניפולציה ולהפריכהּ, ולכן ככל שנגדיל את משקלם ואת משמעותם של המספרים והמדדים השונים, נעצים גם את כוחה של המניפולציה המספרית.

גם את רגישות-היתר שלי למניפולציות מספריות קניתי בארצות-הברית, לאחר פרשת 'אנרון'. בשיאה היתה 'אנרון' אחת מעשר החברות הגדולות ביותר בארצות-הברית, ששווייה נאמד בעשרות מיליארדי דולרים; אבל למעשה, כמעט לא היו לה נכסים משל עצמה. היא החלה לפרוח לאחר הסרת הבקרה על שוק האנרגיה של קליפורניה, ועסקה בעיקר בתיווך בין יצרניה, ספקיה וצרכניה של האנרגיה במדינה הענקית. מנהלי 'אנרון' היו בעצם רואי-חשבון שהצליחו, בעזרת מניפולציות מתוחכמות במַאַזני החברה והעברת כספים בין מספר רב של חברות-קש שהקימו, ליצור מראית-עין של עלייה מתמדת ברווחי החברה.

אם יש פיתוי שהאמריקנים לא מסוגלים לעמוד בו, זאת ההצלחה, ולכן מניית החברה היתה ללהיט היסטרי בוול-סטריט, דבר שהעלה את ערכה עוד ועוד. מאחר שעם ההצלחה לא מתווכחים, הזמין סגן הנשיא צ'ייני, עם תחילת כהונתו הראשונה של הנשיא בוש, את ראשי 'אנרון' לדיונים במסגרת צוות המשימה שלו, שהוסמך לבצע רפורמות בשוק האנרגיה האמריקאי (כלומר, נתנו לחתול לחלק את השמנת).

גם כאשר התפוצצה הפרשה, והתברר שמנהלי 'אנרון' לא בחלו אפילו בשליחת ידם בקרנות הפנסיה של עובדי החברה כדי להסתיר את הגירעון שהחברה סבלה ממנו, נזקקו החוקרים לשיתוף פעולה של אחד ממנהליה כדי לעקוב אחר המניפולציות הנפתלות שנעשו בכספים שלה. מכך כדאי להסיק, שגם מאזן מושלם אינו מבטיח דבר, ומי שסומך יותר מדי על המספרים ייפול לבסוף קורבן בידי מי שיודע לבצע מניפולציות מספריות.

המדד עדיף על המציאות

בעיה שנייה היא הפיכת המדד ליעד הפעולה של החברה, במקום המציאות עצמה. לאורך השנים צריכה מערכת החינוך להתמודד עם מערכות תקניות, ארציות ובינלאומיות של ציונים, החל בציוניהן של בחינות הבגרות וכלה בציונים של מבחני מיצ"ב ופיז"ה.

ואולם, במקום להשתמש בתוצאות המדדים הללו כדי לשפר את החינוך, מערכת החינוך מתאימה את עצמה למדדים ופועלת לשיפור התוצאות המושגות במבחני התקן, מה שיוגדר מבחינתה כהצלחה. להפיכתן השערורייתית של שנות הלימודים האחרונות בבתי-הספר התיכוניים לקורס הכנה לבחינות הבגרות כבר התרגלנו, אך מעניין לעקוב אחר הדרך שבה מנסה מערכת החינוך הישראלית לשפר את ציוני תלמידיה במבחני פיז"ה הבינלאומיים, פשוט על-ידי הטמעת הפורמטים של המבחנים בתוכנית הלימודים, שלא לדבר על הוצאתם של מגזרים מסוימים מכלל הנבחנים.

דרכיה של מערכת החינוך מוכיחות את הכלל: כשמדדים מסוימים מייצגים הצלחה בעיני מערכות שלטוניות ומערכות אחרות, הן ישקיעו את עיקר מאמציהן בשיפור המדדים, ולאו דווקא בשיפור פעילותן.

אשליית ה"התמדעות"

הבעיה השלישית היא עקרונית יותר, ומייצגת מגמה כללית בחברה המערבית שניתן לקרוא לה "התמדעות". מדובר בהתמכרות לאפשרויות שמעניקים לנו ההישגים המדעיים והטכנולוגיים, המרשימים כשלעצמם, תוך יצירת אשליה של שליטה במציאות. בין היתר, ל"התמדעות" יש השפעה לא מעטה על הידרדרות החברה, עקב שילוב של קפיטליזם חסר מעצורים ומחקר מדעי חסר גבולות, אל התהום העמוקה של מניפולציות גנטיות בבני-אדם, אולם זה כבר נושא למאמר אחר.

ענייננו כאן הוא המבוכה שגורמים לחברה הישגיה הטכנולוגיים. במילים אחרות, בזכות המערכות הדיגיטליות והמחשבים המשוכללים, נעשה העיסוק במספרים ובחישובים לדבר הקל ביותר עלי אדמות. כמה פעמים נתקלתם בכותרת של מאמר, שעוסק בכימות של תופעה כלשהי, המכריזה: "עכשיו זה מדעי"? בגלל הקלות הרבה של החישוב, ובשל יראת הכבוד שאנו רוחשים למספרים ולשיטה המדעית שהם מייצגים, לכאורה, אנו נוטים לראות בכימות של תופעות ובמדדים השונים הוכחה ליכולת אמיתית של הבנת המציאות ושליטה בה. בשל כך אנו מזניחים כלים טבעיים, שהתפתחו במהלך מיליוני שנות האבולוציה, המאפשרים לנו התמודדות - קשה ככל שתהיה - עם המציאות.

ניקח, לדוגמה, את עולם הספורט. אני מעריץ את הרצינות שבה החברה האמריקנית מתייחסת לספורט. צריך לראות ילדה אמריקאית הולכת לשחק כדורגל עם החברות (בארצות-הברית כדורגל של נשים מפותח יותר) במגרש המשחקים הסמוך לביתה, כדי להאמין. ילד ישראלי ממוצע (הבן שלי, למשל) רץ אל המגרש בבגדים רגילים ובסנדלים, אך הילדה האמריקאית לובשת בגדי ספורט שנקנו במיוחד לשם כך, נועלת נעלי פקקים מקצועיות עם מגיני שוקיים מתחת לגרביים הגבוהים ומצטיידת בכדור משובח; התוצאות בהתאם.

עם זאת, האובססיה האמריקנית לסטטיסטיקה של הספורט נראית לי בלתי נסבלת. כאדם שגדל פחות או יותר בד בבד עם התפתחות המחשבים המודרניים, נדמה לי שעקבתי אחר התופעה הזאת עוד מהתקופה, שבה נמסרה לצופים בטלוויזיה סטטיסטיקה פשוטה מפי מומחה שישב באולפן. עתה פולטים המחשבים עדכונים סטטיסטיים של מדדים מטורפים לגמרי בזמן אמיתי. מה תוסיף לצופה הידיעה, מי מהשחקנים מחזיק את הכדור הכי הרבה זמן בממוצע מעבר לקו שלוש הנקודות? תחום האתלטיקה הקלה הוא עדות לכך, כיצד אמצעים טכנולוגיים בכלל, ושכלול אמצעי המדידה והחישוב בפרט, יוצרים אשליה של התקדמות בספורט.

זה לא סוד שמבחינת העניין הספורטיבי עצמו התחום מיצה את עצמו, והדרך היחידה להתקדמות ולשיפור ההישגים היא שימוש בסמים ממריצים וסטרואידים למיניהם, או שכלול אמצעי המדידה עד לרמות אבסורדיות של מאיות השנייה (וזו אינה המילה האחרונה). לטעמי האישי, ספורט הנכים הוא היחיד שעוד יש לו ערך ספורטיבי ברמה הבינלאומית.

בשורה התחתונה

דוגמה נוספת להמחשת התופעה היא תחום הרפואה. בשנים האחרונות יש אינפלציה של מחקרים רפואיים, שכל עניינם הוא התאמה סטטיסטית בין גורם כלשהו, רחוק ודמיוני ככל שיהיה, לבין מצב רפואי כלשהו, כדי לטעון לקשר סיבתי ביניהם. עיון אקראי במדור הבריאות של אתר ynet גילה לי, למשל, כי לילדות שאכלו צ'יפס בילדותן יש סיכוי רב יותר לחלות בסרטן השד בבגרותן; שנשים יפות יותר הן גם פוריות יותר; שלגברים בודדים יש סיכוי רב יותר ללקות בהתקף לב; ושלנשים האוכלות דגים יש סיכוי נמוך יותר (ב-13%) ללדת תינוקות במשקל נמוך (החוקר ממליץ לכל אישה הרה לאכול שתי מנות דג בשבוע).

בכלל, נושא ההריון הוא כר פורה למחקרים מהסוג הזה, שכל מה שנדרש לעריכתם זה מילוי שאלון על-ידי היולדת בבית-חולים והצלבה ממוחשבת של נתוני השאלון עם נתוני הלידה; פעולה שלוקחת למחשב חלקיק שנייה. ריבוי מחקרים מהסוג הזה מביא למצב אבסורדי, שבו מופיעים זה לצד זה שני מחקרים בריטיים; האחד קובע כי צריכת המולטי-ויטמין בזמן ההריון מפחיתה במידה ניכרת את הסיכוי למומים מולדים אצל העובר, והשני מתריע כי צריכת המולטי-ויטמין בזמן ההריון מגדילה באופן ניכר את הסיכוי לכך. מחקרים מהסוג הזה, גם אם הם אינם שטות גמורה, ודאי לא יקדמו את המדע, והם נערכים פשוט כי קל לערוך אותם. שוב אנו חוזרים לאותה נקודה: הקלות שבה נעשים חישובים סטטיסטיים, ויראת הכבוד שאנו רוחשים להם, יוצרות אשליה של הבנת המציאות ושליטה בה.

בפועל עשתה תוכנת הגיליון האלקטרוני למספרים מה שעשה מעבד התמלילים למילה הכתובה. כשם שכיום כל אחד יכול להפיץ כל שטות שעולה בדעתו במרחבי האינטרנט ולקבל מאנשים רבים את יחס הכבוד האינטואיטיבי שזוכים לו "דברים שבכתב", כל אחד יכול גם לייצר בקלות רבה למדי "מדד" ולתת תוקף "מדעי" לטענותיו.

למעשה, הרושם שלי הוא שאכן אחד הדברים הראשונים שעושה כל מי שרוצה לפרסם את דבריו - בייחוד בכלי התקשורת - ולהעניק להם תוקף, הוא ליצור מדד. במהלך חיפוש הערך "מדדים" באינטרנט מצאתי תקציר של מאמר מדהים (מגמות, כרך מ"ג 2), שכותרתו: "מדדים של חשיבה דתית אצל יהודים בישראל", והשורה התחתונה שלו היא: "הניתוח מראה כי אפשר להצביע על עשרה סוגי דתיוּת יהודית, בהתאם למדדים: אדוק אמוני לא-לאומי; אדוק אמוני לאומי; מתון אמוני לאומי; מסורתי מאוזן; מסורתי הכרתי; מסורתי טקסי; חילוני לאומי; אתיאיסט לאומי; אתיאיסט לא-לאומי ואתיאיסט אנטי-דתי". נדמה לי, כי המחקר הזה מדגים היטב את הבעיה שבניסיון למדוד ולכמת בכל מחיר מציאות אנושית מורכבת ורבת-פנים.

דרך אגב, חשבתם פעם על המושג הזה, שהשתרש בעברית המודרנית: "השורה התחתונה"? הרי הוא לקוח מעולם הכלכלה, שבו השורה התחתונה של המאזן מייצגת את עיקרו: רווח או הפסד. כשאנו שואלים: "מהי השורה התחתונה?", אנו בעצם מניחים בבלי דעת את קיומו של נתון מסכם, שהוא חזוּת הכול.

כדי להסיר ספק, ברצוני להבהיר שאין לי שום בעיה עם תוכנות הגיליון האלקטרוני או השימוש החופשי בהן. מצדי, כל אחד יכול להכביר מדדים כיד המחשב הטובה עליו ולפרסם אותם כרצונו. הבעיה היא הגישה שלנו. אנו צריכים להכיר בסיכון ובמגבלות של הישענות-יתר על מדדים ועל חישובים. לא כל מספר הוא עובדה, ולא כל מדד הוא מדעי; והעיקר, התמכרות למספרים, למדדים ואפילו להישגים מדעיים אינה מבטיחה הבנה טובה יותר של המציאות.

אני מציע להתייחס אל כל המדדים והחישובים הסטטיסטיים בעירבון מוגבל, ולנסות לשפוט את המציאות בכלים נוספים המצויים בידינו, כמו למשל חמשת החושים והאינטואיציה. הם התפתחו, כאמור, במהלך מיליוני שנות האבולוציה במציאות שבה אנו חיים, כדי להעניק לנו יכולות שיפוט והתמודדות. אכן, לא קשה לתעתע בחושים או לפתח אינטואיציות מוטעות, ובכל זאת הכלים הללו מחודדים ומכוונים אל המציאות הרבה יותר ממה שרובנו חושבים. אני מעריך, למשל, ששיחה פשוטה תאפשר להורה לשפוט נכונה את יכולתו הלימודית של בנו בקלות רבה פי כמה מציוני הבגרות, ובדיקה יסודית של רופא מנוסה, המצויד בסטטוסקופ, תוכל להעריך את סיכויי ללקות בהתקף לב, במידת דיוק לא פחותה מזו של כל חישוב סטטיסטי.

ארצה לסיים דווקא בציטוט מתוך מאמרו של מדען בן-זמננו, סטניסלס דהאן, האיש שעומד מאחורי ההשערה המדעית שיכולתנו לתפוש ולייצג את המציאות בעזרת מספרים היא למעשה תכונה מולדת, כמו היכולת לראות צבעים ולהבחין ביניהם. עם זאת, הוא חותם את אחד ממאמריו כך: "אנו מפתחים מודלים מתימטיים של העולם, אך אלה הם מודלים בלבד, והם לעולם אינם מתאימים לו התאמה מלאה. כוכבי הלכת לא באמת נעים במסלולים אליפטיים; מסלולים אליפטיים הם לא-רעים, אך רחוקים מהתאמה מלאה. החומר לא באמת עשוי מאטומים, אלקטרונים וקווארקים – אלו הם מודלים מצוינים, אבל הם בהכרח יצטרכו להתעדכן ביום מן הימים. בעיות קונספטואליות רבות היו נפתרות, אילו היו המתימטיקאים והפיזיקאים התיאורטיים מקדישים יותר תשומת-לב להבדל הבסיסי שבין המודל למציאות, הבדל שהביולוגים מכירים אותו היטב".

כבר אמרתי שאני ביולוג?

המאמר פורסם במקור ככתבת שער תחת הכותרת "הכל מדיד - על מותם של 'דברים שאין להם שיעור'" באתר האינטרנט של ארץ אחרת: http://www.acheret.co.il/bin/en.jsp?enPage=HomePage

כך אשתלט על העולם (תוכנית פעולה וסטטיסטיקה)

בעוד אתם נמים לכם בשקט את שנתכם, הולכת וקורמת עור וגידים תוכניתי הגדולה. גם צעד גרנדיוזי ככיבוש העולם מתחיל בפסיעה קטנה יותר, כמו פתיחת בלוג.

חייו של בלוגר, כידוע, אינם חיים אם אין לו תחת היד סטטיסטיקה מדוקדקת מי ביקר בבלוג, כמה זמן התעכב בכל עמוד, באיזו מערכת הפעלה הוא משתמש, מי שלח אותו אלי, היכן הוא גר וכדומה. אין לזה שום קשר לאגו; סדר פשוט צריך שיהיה.

גייסתי, איפוא, את גוגל אנליטיקס לשרותי והחל מה-2 בינואר (שזה חודשיים אחרי הולדת הבלוג בכלל) היא עובדת בשבילי. אני אולי לא סופר אתכם, קוראים נכבדים, אבל גוגל אנליטיקס כן. בפוסט זה אשתף אתכם בכמה פרטים מעניינים. זכרו היכן קראתם אותם לראשונה.

במצטבר, ביקרו בבלוג המצויין הזה לא פחות מ-220 מבקרים יחודיים. הפרישה הגלובלית מרתקת והנה היא לפניכם (לא חייבים לקרוא אותה בטון של הצבעת האו"ם על כינון מדינת ישראל, אבל אם מתעקשים - זה בסדר, מבחינתי):

יונייטד סטטס - 105. ללא ספק, המקום הנאור בעולם בו זוכה הבלוג שלי להכרה הראויה לו. הביקורים נעשים מחוף לחוף: מניו-יורק שבמזרח, עבור בפנסילווניה שבצפון מזרח, בקר בוויסקונסין (הי תמר!) וכלה בקליפורניה שבחוף המערבי (חשבתי שיוסי רייצ'יק לא יודע להפעיל מחשב). הזמן הממוצע שקוראי הצפון-אמריקאיים מתעכבים בבלוג עומד על 6:28 דקות. לסיכום: אילו הייתי מתחיל לעקוב אחר הסטטיסטיקה כמה חודשים מוקדם יותר, ייתכן שהייתי מגייס די תרומות להתמודד בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית (או הרפובליקאית) על הנשיאות.

איזראל - 105. שלא במפתיע, עוד ועוד אנשים נוטשים את העתונות המסורתית (ידיעות, מעריב ו"אלגמיינר זשורנאל") כשהם נשבים בקסמי כתיבתי. זו מגמת עומק מרעננת וראוי להקצות משאבים וחוקרים כדי להתחקות אחר מקורותיה. מפתיעה לא פחות היא הפריסה הפנים-ארצית: 69 קוראים מבאר-שבע (אני מה יש לי בבאר-שבע? חבר'ה, אתם בטוחים שהגעתם למקום הנכון?), 20 בפתח-תקווה, תשעה ממקום בלתי מזוהה (נראה שהבת-ימים עדיין מתביישים להזדהות), 5 מחיפה (צביק'ה - לא עברת לגינוסר עדיין?), אחד בראש-העין (בוודאי סוכן שתול של המתחרים) ואחד בבית-שמש (רוני אשכנזי - הבטחת לא להכניס מחשב הביתה!) את רחובות אני לא מזכיר בכוונה. שבתאי כבר לא נחשב - הוא ממילא רק מחפש כל הזמן לינקים לסרטים שאפשר להוריד באימיול.

רגע, עוד לא גמרנו עם אסיה: יש לנו שלושה ביקורים מטביליסי (לא אנקוב בשמות - אני לא פסיכי להסתבך עם גרוזינים - אבל שמחתי לראות שהצלחת להתקין מערכת הפעלה לאופרד על המקינטוש שלך, שרה).

כתבינו הפרושים ברחבי אירופה כבר ערוכים לקבל את השידור: בריסל שבבלגיה 4 ביקורים (חבר'ה תהיו רציניים, אין לי תקציב לקנות מכם רבע יהלום). הממלכה הבריטית שלחה בינתיים נציג אחד מסטרטפורד און אבוק (אבי מלר? בביקור מולדת?) אוהד אחד יש לי עד כה בנאנסי שבצרפת (ניקולא, בחייך, חנקת לי את התיבת דואר - תפסיק להפציץ אותי עם תמונות מהחתונה שלך, ממילא הן ממלאות את כל העתונים).

הגרמנים הפסיקו לסמפט אותי כבר במלחמת העולם השניה, וגם אני מצדי לא חסיד גדול של האומה הגרמנית לדורותיה (למעט, כמובן, חותנתי המיתולוגית, האהודה עלי במיוחד). על-כן, בצער מסוים, אני מוכן לוותר מראש ובדיעבד על הקורא המוזר שנמצא לי בברלין. קישטא! ראוס! ראוס!!!

גוגל אנליטיקס אינה מספקת, כמובן, פילוחים סטטיסטיים על רמת ההשכלה של גולשי, אבל עם קצת שכל ישר וקורטוב מידע-פנימי לא תהיה זו הנחת עבודה מופרכת מדי להניח שמדובר בקהל אינטליגנטי מעל הממוצע, בעל מחשבה עצמאית וחוש ביקורת מפותח, השייך למעגל סוציו-אקונומי גבוה, שפשוט לא מסוגל להתחיל את היום שלו בלי כוס קפה לוואצה ולבדוק מה התחדש בבלוג זמן שאול. מה מאפיין אתכם, 220 קוראי? אני מניח שחלק גדול מכם מעוניין לקרוא את מה שיש לי לומר על הבחירות לנשיאות כאן, אבל תודו שרובכם פשוט מעוניינים לשמור את כל הערוצים פתוחים למקרה שתבקשו ממני לשלוח עבורכם לארץ פלזמה בלי מכס.

כך או אחרת, לקהל הנפלא והמסור הזה, המייצג נאמנה את האנשים החושבים בתבל על כל יבשותיה (אם כי, יש עדיין על מה לעבוד בנושא אוסטרליה ודרום אמריקה - סוכני מכירות צרו קשר כאן), לקהל האליטיסטי (והמתרחב) הזה אומר רק דבר אחד:

א) תודה רבה, ו-

ב) למה, לעזאזל, אתם לא מגיבים על הטורים במקום המיועד להם? אה?! בצד שמאל, למטה, בתחתית כל פוסט, ישנו אייקון (אכן, קטנטן, אבל זה לא אני קבעתי) שאם לוחצים עליו אפשר לספק פידבק מיידי למען הדורות הבאים, ואם לא לוחצים הרי גורמים לו לכותב לגרד בפדחתו ולהרהר ברצינות אם כל העסק שווה לו מלכתחילה.

ניקולא סרקוזי (מימין). די עם הדואר!

סרגיי ולארי, מייסדי גוגל. תודה על האנליטיקס, חבריא. שבוע הבא אצלכם במשרד, כרגיל?

ריבוי הקוראים בבירת הנגב מטיל צל כבד על טוהר המידות של עורכי הסקר.

אסטרונאוטים

שני אסטרונאוטים נוחתים על כוכב מארס. משימתם: לבדוק אם יש נוכחות של חמצן במקום.

"תן לי את קופסת הגפרורים", אומר האחד לשני, "או שהגפרור יתלקח ואז יש כאן חמצן, או שלא - ואז לא יקרה כלום".

הוא אוחז בקופסא ועוד רגע עומד להצית גפרור, כשלפתע מופיע משומקום תושב של הכוכב מארס ומנופף בידיו: "לא! לא! אל תעשה זאת!"

שני האסטרונאוטים מביטים מודאגים זה בזה: הייתכן שקיים במארס גז נפיץ בלתי ידוע?

ובכל זאת, האסטרונאוט לוקח גפרור נוסף, ואז... להקה היסטרית של תושבי מארס צצה לה מתחת לאדמה, וכולם מנופפים בידיהם: "לא! לא! אל תעשה זאת!"

זה כבר נראה רציני. ממה הם פוחדים?

אבל בכל זאת, אנו נמצאים כאן במשימה מדעית, והיא לבדוק אם האדם יוכל לנשום ולחיות בכוכב מארס.

אז הוא מצית את הגפרור. הגפרור מתלקח, כבה ו... כלום לא קורה.

פונה האסטרונאוט לקבוצת התושבים ותובע לדעת: "מדוע ניסיתם למנוע ממני להדליק את הגפרור?!"

נענה מנהיג הקבוצה ומשיב לו:

"שבת היום, אידיוט".

* * *
(תודתנו לאלכסנדר שיכמנטר מ"נס-טכנולוגיות").

נשמות, ממונות וגלגולים - שעור מאלף בפרשת השבוע

מה הקשר בין דיני הממונות היובשניים, הטכניים, המציפים את פרשת השבוע ("משפטים"), לבין גלגולי נשמות?

הממ... טוב ששאלתם.

הנה התשובה, מפי הרב יוסף-יצחק יעקבסון (35 דקות).


לצפיה:
http://www.col.org.il/pics/inbox/1172144_481E-02.wmv
באדיבות www.col.org.il