יום שלישי, 29 במרץ 2011

לא זז רוורס


בדרך כלל בלוג אינו המקום המתאים ביותר לפרוט בו את חלומותייך, אבל כמו שאומרים, לכל דבר בחיים יש כלל - ויש יוצא מן הכלל.

חלום מוזר חלמתי... אני בארץ (או פה, לא בדקתי - אבל לפי ההקשר זה לא יכול להתרחש כאן), נוסע במכונית. מגיע לצומת ונקלע לפקק מתהווה שכל אחד מהנהגים (גברים!) יכול לפתוח אותו אם רק אחד מהם יעשה ויתור קטן ויסע רוורס... אבל אף אחד כמובן לא מוכן לוותר על הגאווה המטופשת וכולם תקועים בפלונטר נוראי... תמונה סוריאליסטית ומצחיקה - נוצרת מעין אחוות חברים כזאת שכל אחד עוסק בניחותא בתחביביו, והתמונה הגדולה היא שהם כאן כדי להשאר לנצח, או עד שאחד מהם י(היה מספיק פראייר ל)וותר, מה שיבוא קודם.

ועד שזה יקרה - אחד רואה טלויזיה עם רגליים על השולחן קפה, שני גולש באינטרנט (כבר בנעלי בית), שלישי משחק טניס (או סקווש...), רביעי סורג (?) משהו, חמישי עושה פוליש וקס לאוטו, וכך הלאה וכך הלאה, כולם בסצנה אחת ביזארית באותו מקום, משדרים אני מה בוער לי, יצאו כבר מהמכוניות והתנחלו על הכביש ואף אחד לא מוכן לוותר ופשוט לזוז רוורס חצי מטר...

ואני? למה אני לא עושה את הצעד המתבקש וזז רוורס בעצמי? אני חושב שאני חסום ופשוט טכנית לא יכול לזוז קדימה או אחורה.... מצד שני, אני כבר לא בטוח שגם אילו יכולתי, הייתי עושה את זה... מה, שאני אצא הפראייר...?

חלום שהוא אולי משל על העקשנות הגברית החמורית... ואולי משהו מעבר לזה? בין הפותרים נכונה יוגרל פרס, תיסע הלוך ושוב.

יום ראשון, 20 במרץ 2011

וידויו של צמחוני, או: סיפור עוף דה רקורד

לפני כמעט שנה הפכתי לצמחוני. זה היה גם תהליך מתמשך, וגם פרי הכרעה של רגע.
למרות האמור לעיל, את חטאי אני מזכיר היום: פעמיים במשך הזמן הזה חטאתי באכילת בשר עוף, ישמור ה' ויציל, ומודה ועוזב ירוחם. הפעם הראשונה היתה בקיץ. לקחתי את הילדים לקמפינג ממושך בצפון מישיגן ובגלל תכנון לקוי ממש נתקעתי בלי מזון ראוי לאדם במעמדי. לקחתי שתיים שלוש פרוסות סלאמי מהצידנית ונקיפות המצפון לא עזבו אותי הרבה אחרי שחזרנו הביתה.  בפעם השניה טעמתי קצת מהשניצל של אמא שלי כשהיתה כאן. לא מדובר במעידה אלא בהקרבה מצד כיבוד אם. היום, קצת לפני צאת השבת, הגיע הנסיון השלישי - והפעם בנסיבות מחמירות. רק כמה שעות לפני כן סיימתי את סעודת השבת הספרטנית כהרגלי, ושמתי לב שבמטבח מונחות להן באין דורש ארבע-חמש כרעיי תרנגולת מעוררות תאבון. ציינתי לעצמי שכרעיים כאלה אין מקומן מעוטפות בנייר כסף אלא על הפלטה. ואכן, הניחותי על הפלטה את פגרי הציפור המתה, ולא חלף זמן רב עד שברחבי הבית על שלוש קומותיו החל מתפשט ריחו המשכר והמוכר של עוף עסיסי בגריל. חלשה דעתי. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות, פרק י"ב); אחזתי באחת הכרעיים, ברכתי בחגיגיות "שהכל נהיה בדברו" - וברגע האחרון התעשתתי ונגסתי קלות בעוגה שעמדה על השיש, כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. 
 שאני אכנע לתאוות בשרים?