יום שישי, 28 בנובמבר 2008

אלוקים שלי, רציתי שתדע


הרבה זמן אני שומר את זה בבטן, אלא שעכשיו כלו כל הקצים. בשנה שעברה, אחרי הפיגוע הנורא שבו איבדו את חייהם על הגמרות תלמידי ישיבת מרכז הרב בירושלים, חשבתי שיהיה בי האומץ לנסח את הדברים האלה אבל השתפנתי, כרגיל.

אתה אלוקים אתה? תתבייש לך.

אני יודע, אני מסתכן בכך שמחר יעיפו את הילדים מהישיבה ומביה"ס, שלא לדבר על אסונות גדולים יותר ברמה האישית, מחלות ותאונות כיד הדמיון הטובה עלייך. אבל לא אכפת. האמת צריכה להאמר, והיא - אלוקים, תתפטר. או שתעשה בדק בית אצלך.

שני ילדים צעירים, למען השם. הם יצאו להודו - בשביל מה? לבלות? לעשות שאנטי? לסחור בנדל"ן? הם יצאו בשמך כדי לקרב אליך יהודים שהצלחת, בהתנהלות האלוקית השלומיאלית שלך במשך הדורות, להרחיק ממך ביושר. הם עזבו משפחה תומכת וסביבה בטוחה ומוגנת בשביל מה? הבה נקרא לתינוק בשמו: בשביל להיות בייבי סיטרים וטבחים ומבשלים ומגישים ועובדים סוציאליים ליהודים - חלקם מבולבלים ואובדים - שמצאו עצמם תקועים בנסיבות שונות במזרח הרחוק. וככה אתה מתנהג? תתבייש לך. אלוקים לא נורמאלי אתה.

ילד בן שנתיים. היום הולדת שלו חל ביום היארצייט של הוריו. שני הורים איבד והוא בן שנתיים. הייתכן הגיון מעוות מזה? והשם הזה, משה... אתה כל כך שקוף.

נמאס לנו, אלוקים. אתה מתגלה יותר ויותר בתור האלוקים הפנקסני של אמנון יצחק ולא האלוקים הנאור והרחום והמעלים עין שהעדפנו לצייר לעצמנו. לא מתאים לנו אלוקים כזה, מצטער.

מתחת את החבל יותר מדי ועכשיו הוא מתחיל להיפרם. אשמתך. אכפת לך מאתנו בכלל? אתה שומע? הלו? הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מה קרה לך? נרדמת בשמירה? איזה תרוץ יש לך הפעם? גלגול נשמות? חיסול חובות מהעבר? לא קונים את זה יותר. רוצים אלוקים נאור יותר ומחונך יותר. לא אלוקים עם בעיות תקשורת שמתקשה להסביר את עצמו. נמאס לנו מול שתיקת האלוקים המתמשכת שלך. אתה יודע מה? לא שתיקה, זה רק שאתה מדבר בשפה אחרת מזו שאנו מכווננים לשמוע ולקלוט ולהבין. אז תתחיל כבר לדבר בשפה שלנו. נמאס לנו לנסות להצדיק אותך ואת דינך שהגיונו עלום מאתנו. אנחנו מצדיקים את הדין למען הפרוטוקול אבל פינו ולבנו אינם שווים. הייתכן שמאסת בעמך? אני לא רוצה להיתפס לסעיפים הקטנים אבל נראה לי שאתה מפר בריתות סדרתי. חשבון ארוך פתוח בינינו, אלוקים, ואתה באוברדראפט גדול.

כבר לא מבין כמעט כלום. שליחי מצווה אינם ניזוקים? באמת. לבלות הם נסעו בהודו? אז או שהמוסכמה הזאת ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים" פשוט לא נכונה (ומי יודע כמה אמיתות אינן נכונות עוד בעקבותיה), או שהם לא היו שם לדבר מצווה, ההולצברגים האלה, שכבר התעללת בהם פעם אחת כשלקחת את בנם בכורם מנדי בגיל שלוש. אולי אין בכלל מצווה כזאת, אהבת ישראל, ואולי היא לא כוללת את המשמרת במקומות אליהם בורחים ישראלים מעצמם? בורחים? בעיה שלהם. למה היו ההולצברגים צריכים למות כאשר הם מקרבים יהודים אחרים אליך? אתה לא מוצא בזה איזה פגם אסתטי, אלוקים? מה, לא אכפת לך? חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

אנחנו נמשיך למלא את חלקנו בהסכם איתך כי אין לנו בררה, התחייבנו. אנחנו אנשים שאצלם מלה זה מלה. כשרות נמשיך לשמור למרות שאחרים משלמים חצי מחיר כדי לאכול. שבת נמשיך לשמור ותפילין נמשיך להניח ותפילות ארוכות מדי בנוסח שאבד עליו הכלח נמשיך לומר, כי את חלקנו בחוזה אנו נמשיך לקיים גם אם אתה שברת מזמן את כללי המשחק. ולסנהדרין נחכה כדי שיישנו כאן דברים שממש כבר עולים לנו על העצבים. אבל, בינינו, אתה הוא מפר החוזה הסדרתי. חשבת שתצא מזה אבל לא שכחנו לך את השואה ואת הפוגרומים ואת כל הטינופת הזו ששתלת בעולמך כדי שננקה אותה בעצמנו. כבד עלינו העניין.

שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד... ואולי זאת הבעיה, שאחד ויחיד אתה בעולמך ואין מי יאמר לך מה תעשה ואין מי יאמר לך מה תפעל. אולי, אם היה עוד ה' אחד לצדך היה קורא לך לסדר ומעמיד אותך במקומך, אלוקים קטנוני שכמוך.



יום ראשון, 28 בספטמבר 2008

שלוש שנים, בלעדיו.

היום חלפו בדיוק שלוש שנים מאז הסתלקותו לעולם נטול-כאב של אבא זכרונו לברכה (כמה מוזר לכתוב זאת), אריה לילוב, שהוספנו לשמו "חי" משנודע לנו שחלה במחלה הארורה. הסרטן לא הגיב לתוספת השם.

שלוש שנים. הגעגועים לא פוחתים, הזמן עדיין לא התחיל לעבוד. לרגל היארצייט, אפרסם כאן טור שכתבתי כמה שבועות אחרי ה'שבעה' המקוצרת מתוך סערת נפש גדולה. הטור התפרסם בשעתו בכמה אתרים ברשת והוא מובא כאן לנוחיות אלה מכם שעדיין לא קראוהו.

אנל'א יודע בקשר אלייך, אבא - אנחנו, מצדנו, מתגעגעים מאד. אולי אתה קופץ לבקר? הרי הבטחת ללמד אותי איך להשתמש במקדחה בלי לכסח את כל הקיר.

* * *
- אבא מת בעיניים פקוחות -
השבת יצאה ואני הבדלתי על היין ועל הבשמים ועל מאורי האש, לקחתי איתי את התפילין והטלית וגם ספר על דיני אבלות ומנהגי אבלות לקחתי, ויצאתי לאיכילוב. אני יכול להגיע לשם במסלול הזה גם בעיניים קשורות. ליד דלק הסיירים מצלצל הסלולארי. נו, אומר אחי, אייל, שנמצא שם כל השבת, אתה בדרך? אני בדרך. אני והמחשבות. כמעט על האיילון. תזדרז, הוא אומר, תזדרז. אבא לא נראה לי טוב.

אני בש"ג של איכילוב. שני שומרים, כרגיל. אחד מהם ניגש אלי. אני מגלגל את החלון למטה. לאן זה, הוא שואל, מצפה לשמוע אם יקלוט היגוי ערבי במבטאי. עזוב אותו, אומר השומר השני, זה עם הכיפה, זה בסדר. אני מכיר אותו. הוא מכיר אותי כבר חצי שנה.

החניה העילית מלאה לגמרי. אולי זה בגלל שעכשיו מוצאי שבת ליד קניון ויצמן, ואולי זה בגלל שהפסים אדום-לבן נצבעו בכחול-לבן ועכשיו החניה חופשית; ואולי זה חוק מרפי, שאינך מוצא חניה קרובה בדיוק ברגע שאתה זקוק לה ביותר.

יורד לחניון התת-קרקעי. עוד פעם הסלולרי. נו, הוא דוחק בי, אמא כבר בהיסטריה. פוחדת שלא תספיק להגיע בזמן. אני משליך לתא המטען את המחשב הנייד שהבאתי איתי השד-יודע-למה ודוהר למעלה.

האמת היא שידעתי. כבר בליל שבת ידעתי. מישהו ניגש אלי, בבית-הכנסת הספרדי שבו אני מתענג לקבל את השבת, להזמין אותי לסליחות "יפות יפות", במוצאי שבת בחצות. מאד הייתי שמח לבוא, אני אומר לו והדמעות כבר חונקות את גרוני, אבל אבא שלי חולה מאד, חולה מאד, וזה עניין של שעות.

כשחזרתי הביתה באותו ליל שבת נסגרתי לי בחדר השינה והתפרקתי. הצטברות של חצי שנה מטורפת בחזהו של גבר שלא ידע לאמן את עצמו לבכות כשצריך. כן, בכיתי, ואל תגלו לי. בכיתי עליו ועל הסבל שאנחנו עוברים יחד מאז נודע לנו שה'ציסטה' בלבלב איננה אלא גידול ממאיר, בלתי נתיח. אדנוקרצינומה. בכיתי על מה שראו עינינו אחרי מחקר קצר באינטרנט - שלושה חודשים. זה מה שמייעדת לו הסטטיסטיקה הרפואית על חולי לבלב. ובאמת, חוץ מהמחלה הזאת הוא בריא לגמרי, דוקטור. בריא לגמרי.

הגל-עד לזכר אבא בגן היפהפה הנושא את שמו בבית הכנסת במוסד החינוכי מקווה ישראל. היוזמה - והביצוע - היתה של אחי, אייל (הוא עדיין מתעקש לכתוב את שמו בשני יו"דים)
אבא בימים יפים יותר, על רקע אותו גן.

אחרי שני טיפולים, הוא ויתר על הכימותרפיה. הגיב רע מאד. התחלנו לבדוק אפשרויות לטיפול אלטרנטיבי. התבייתנו על שיטת גרסון. קיבלנו המלצה על פרופ' שוהם והתחלנו בטיפול. דיאטות מיוחדות, מיצים סחוטים מירקות אורגניים, ים של שקי גזר, חוקני קפה אורגני ממכסיקו, תיגבור אנזימי עיכול. השילוב בין הדיאטה הקיצונית הזאת לבין הכורח להתמודד רגשית עם חיילים לבנים שמנצחים חיילים שחורים הוא שילוב מצוין (אם כי לא תמיד מנצח), אבל לא בשביל אבא שלי. איך אמרה לנו לפני שבועיים יעל המתקשרת את "לבן"? – "הדמות הזאת בחרה לעצמה את הדאגנות כדרך חיים"... אז שהוא יילך לעשות דמיון מודרך? מכל האנשים...?

אני דוהר במדרגות הנעות אל עבר מגדל האישפוז על-שם אריסון. מיטות נוחות מאד. שרי בחרה אותן בעצמה. שלושה חודשים התרגלתי ללחוץ על קומה 9 – הקומה האונקולוגית - בפאנל המעליות. עכשיו הוא בפנימית ח', שזה רק קומה שניה. המעליות הישנות האלה איטיות מדי, אני אומד בדעתי, עדיף לקחת את המדרגות. אבל בטיסה.

נכנס לחדר שלו. חדר זוגי. רואה שהשכן כבר התפנה מכאן לחדר אחר. מיטתו ריקה ומסודרת. רק בקבוק מים על השידה. מים שצריך לשפוך כשזה יקרה.

אבא שוכב על מיטתו, עיניו קרועות לרווחה והוא נועץ מבט בנקודה בלתי מוגדרת בחלל. העיניים מפלבלות ובוערות כמו שני לפידי אש. הפה פתוח לגמרי. חזה עולה ויורד בכבדות. כל הבצקות, שירדו עד כה לפלג הגוף התחתון באין יכולת ניקוז, עולות עכשיו לריאות. קשה לו לנשום. הוא מחרחר. כל הגוף רועד. אני קולט את חומרת המצב מייד. זו כבר אזעקת אמת, לא כמו בכל הפעמים הקודמות. נעמד לידו, אוחז את ידו הקרה, הלבנה, נושק לה, מצמיד אותה אל הלחי. בשבועות האחרונים חלה בינינו התקרבות גדולה. בשבועות האחרונים אני נוגע בידו, מלטף אותה, מלטף בעדינות את המצח, מספיג את הזיעה בקלינקס, מנשק את המצח שלו לפני שעוזב הביתה בתום המשמרת. רק ביום ששי חיבקתי את שתי ידי סביבו כדי להוריד אותו שוב מהמטה אל הכורסא הסמוכה, למניעת פצעי לחץ, והוא היה כבד כל כך, כבד כמו שיכול להיות רק אדם שצנח מתחת לששים קילו ואינו יכול עוד לשאת את עצמו. ותוך כדי כך הרשיתי לעצמי להניח, רק להרף עין, את ראשי על כתפו, להתרפק כמו פעם, לפני שהפכנו שנינו להיות מרים כל כך זה כלפי זה, כאשר עדיין היינו אבא ובנו הקטן, הלא-דעתן.

אמא אכן מתייפחת. גם היא קולטת שזהו זה, אין טעם להדחיק עוד. זה קורה עכשיו, ואנחנו כאן לידו. אני משחרר את אחיזתי מידו, נזכר שההלכה אוסרת לגעת באדם גוסס כדי לא לעכב את יציאת הנשמה. יגידו לכם מה שיגידו, את הלכות אבלות ואנינות (מה זה אנינות – מייד), יש ללמוד בעוד יום ולהתכונן היטב-היטב, ושום "עוד חזון למועד" ושום אמונות תפלות! כי כשזה מגיע, הרגעים הם כל כך דחוסים, כל כך מהירים וטעונים, שאין זמן ואין אפשרות לפתוח ספר ולעיין. זה רגע של פעם בחיים. אני מתוכנת לפעול כמו שקראתי. אומר לידו את סדר הווידוי – "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", ואת סדר הווידוי המקוצר למי שאינם יכולים לומר אותו בעצמם - יהי רצון שאם נגזר מלפנייך שאמות, שתהא מיתתי כפרתי. וה' מלך. וה' הוא האלוקים.

המחזה נורא הוד. זה רגע גדול ומרומם כל כך, שאתה יוצא אדם אחר מזה שנכנסת. זה רגע טראומטי, אבל לא במובן של סיוט שיחזור ויכה בך, אלא ארוע שיותיר בך חותם תמידי. הדימוי המיידי שעלה לי הוא של כח צבאי שצריך להתפנות ממקום מסויים בזמן נקוב, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הנפש מתחילה לאסוף את עצמה ואת כוחותיה מכל אברי הגוף, והגוף מזדעזע. כיוון שקרב הזמן הנקוב לפינוי, הפעילות הזאת הולכת ונעשית אינטנסיבית יותר, מהירה יותר, החלטית יותר, מבלי להתחשב בטראומה של הגוף המתפנה. הוא מחרחר, ואני מנסה לדבר אל לבה של אמא שלא תבכה, הרי אסור לבכות ליד הגוסס, כך למדתי, הדבר מעכב את יציאת הנשמה. אמא, תעשי את זה בשבילו. אבל זה בדיוק העניין, שהיא לא רוצה שהנשמה תצא, לא עכשיו, לא אחרי 45 שנה של חיים משותפים, רוב חייה עלי אדמות. היא רוצה עוד קצת. שאף פעם לא ייגמר. איך היא תחיה בלעדיו. ומי נותן לו רשות לעזוב אותה בכלל.

אני רואה שהוא עדיין כאן, זאת אומרת מבחינה פורמאלית-פיזיולוגית, הוא כאן. זה הזמן ל'שמע'. איל לא בחדר. הוא יצא לרגע. אני קורא לו והוא מגיע בריצה. לצדו האחות. היא מתקרבת למטה ואני מבקש ממנה: לא לגעת בו. אנחנו מתחילים לומר את ה"שמע ישראל", לצדו – לא ליד רגליו. ייזהר לבל יעמוד מול רגליו, כתוב בספר. אמא מחזיקה בידה מטפחת, ומנופפת בה מולו. אל תלך, היא מפצירה בו. תישאר עוד. הנה הבנים כאן. שאול הספיק להגיע. אחר כך היא מראה לי את הנייר שהגישו לו אחרי צאת השבת, כשראו שכבר אינו יכול לדבר אבל יש לו משהו להגיד. שמו עט בידיו והוא הצליח לרשום כמה אותיות. אחיות, הוא רשם, ורד. ורד היא האחות שטיפלה בו במסירות הגדולה ביותר ואהבה אותו מאד. שואל, הוא רשם. המורפיום הזה משבש את דעתך. שלוא, שואל, עד שהצליח לו 'שאול'. כנראה ביקש שיזעיקו אותי מהר, שנספיק להיפרד.

אנחנו אומרים את ה'שמע' מלה במלה. מדי פעם אני מתקן את אייל, שלא רץ בטקסט כמוני, שיגיד את זה נכון. כל כך פדאנט אני כשזה מגיע למלים. גם ברגעים האלה, לעזאזל, חשוב לי שהטקסט ייאמר כהלכה.

הבטן עולה ויורדת בקצב איטי יותר. והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי. אשר אנכי מצווה אתכם היום. לאהבה...ה' אלוקיכם אמת. החזה עולה, ויורד, בפעם האחרונה. דממה. זהו? החיילים יצאו? כולם? הפינוי הושלם. תשע ארבעים וחמש. אנו שותקים ומביטים בו, לראות אולי בכל זאת עדיין יש תנועה. אמא מתפרקת לנו בידיים. מעולם לא חשבתי שהיא יכולה לבכות בקול רם כל כך. אני נבוך. גם אני בכיתי בלילה הקודם, אבל בשקט. אנחנו מחזיקים בה ומתחבקים, שלושתנו, במשך שעה ארוכה (כלומר, כמה דקות). מושיבים אותה על הכסא ומניחים לה לחוות את הכאב.

אני ניגש אליו. עיניו עדיין פקוחות. "כי לא יראני האדם וחי" כתוב בספר שמות, מכאן שבחייהם אינם רואים אך במיתתם רואים. מה הוא רואה עכשיו כשהוא דומם לגמרי, כשהחיילים שלו עזבו? מה הוא רואה, שבגללו אצטרך לעצום את עיניו באצבעותי בפעם האחרונה? עיניים שראו עכשיו גילוי של אלוקות אסור שיצפו פעם נוספת במראות העולם הזה. חיזו דהאי עלמא.

מדהים עד כמה אני שלו ורגוע עכשיו. הכל נגמר, אני מודיע לאשתי בסלולרי, הכל מאחורינו. או מיי גאד, אומרת האמריקאית שלי, שלא יודעת לנחם בשפה אחרת (היא הרי רק 14 שנה בארץ), שלא יודעת לנחם בכלל. אמריקאים לא מנחמים. ברור גם למה: עד שהם מצליחים להגיד "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", ה'שלושים' עובר לו ואתה כבר מתנחם מאלייך.

אני מתחיל את תקופת ה"אנינות". 'אונן' הוא אבל שעדיין לא קבר את מתו, או שקבר אך טרם נסתם הגולל (כיסוי הקבר בעפר). אנינות פוטרת מכל מצוות עשה, אבל זה נראה לי ממש מוזר לאכול משהו מבלי לברך לפניו ולאחריו. אני גם לא רעב במיוחד. הרי אבא שלי מוטל לצדי, מת לגמרי.

הרופאה נכנסת אחרי עשרים דקות עם מכשיר א.ק.ג. הקו ישר לגמרי, כאילו היה למישהו ספק. חכה בבקשה בחוץ, היא אומרת ומכניסה פנימה סניטר. שלום קטטר. היי שלום, זונדה יקרה, ותודה לך שניקזת אותי בחודשים האחרונים. הוא נעטף במעין שרוול ירוק ואטום. אני מלווה אותו אל חדר הקירור. יש לי דה ז'ה וו ברור ומוחשי. כך ליוויתי לפני שתיים עשרה שנה את אבא שלו מחדרו בהוספיס, שבו השיב את נשמתו, אל האמבולנס. שני דורות קברתי.

טמנו אותו ביום ראשון אחר הצהריים. כיוון שראש השנה חל למחרת, ישבנו 'שבעה' פרק זמן קצר בלבד. אנשים שואלים בזהירות איך זה שישבנו רק יום אחד: ומה עם הצורך האנושי הטבעי להתאבל, לקבל ניחומים. טעות, אני אומר להם; לא ישבנו יום אחד. חצי שנה ישבנו.

עכשיו אני החוליה הראשונה בשרשרת הדורות. אלוהים, למה אי אפשר להיות עוד קצת ילד.


יום ראשון, 7 בספטמבר 2008

מרוב עצים לא רואים את האדם


קוראי הנאמנים ברחבי היבשת אינם מורגלים בכך, אבל כיוון שמתבשל אצלי כבר הרבה זמן איזה דבר תורה חצי-מדעי, חש הנני צורך עז לפרסמו כאן לרגל ט"ו בשבט. ואל תגידו לי שעכשיו לא ט"ו בשבט - חידוש כביר כזה אי אפשר לכבוש לאורך זמן.

הסכיתו, אם כן, ושמעו נא המורים.

בפרשת השבוע שעבר, פרשת שופטים, מובא הפסוק: "כי האדם עץ השדה" (אתם רואים? גם כן לא בט"ו בשבט ואף אחד לא יצא להפגנות).

הגמרא כמובן שואלת מייד (אל תבקשו ממני מראי מקום ותפסיקו להפריע באופן כללי, אחרת אפסיק לכתוב לאלתר):

"וכי האדם עץ השדה הוא?" - כלומר, איזו מין השוואה היא זאת?

הסברי המפרשים ידועים: העץ מוציא פרות וכך מוטל גם על האדם (במעשים טובים, בבנים ובני בנים). העץ קשור כל הזמן לשורשו וגם העצים הגדולים ביותר לא יוכלו להתקיים ללא שורשים; כך קשור גם היהודי לשורשיו שהם תורה ומצוות, ועוד כהנה וכהנה.

ואני הקטן, שמרבה להרהר בבריה הנפלאה הזאת שקרויה עץ (סביבנו ישנם כאלה למכביר ואיני מתלונן על כך אלא בעונת האלרגיה), אציע לקוראי הסבר צנוע בהרבה. אם מחפשים מכנה משותף לכל העצים בעולם, מוכרחים לשלול את עניין הפרות - הרי רק מקצתם טוענים פרות ואילו מרביתם עצי סרק.

המכנה המשותף לכל העצים הוא הפונקציונאליות שלהם. אחד מתפקידיו המרכזיים של העץ (פרט לכך שהוא מאט את קצב סחף הקרקע) הוא לקחת מהסביבה את היסוד ההרסני לבני אדם ושמו פחמן (אגב, תוצר לוואי של המהפיכה התעשייתית) ולהפוך אותו לחמצן. במלים אחרות: העץ הוא מטהר אויר. לטרנספורמציה מעין זאת נדרש גם האדם; בלשון החסידות קוראים לזה "אתהפכא", ובעברית מודרנית: טרנספורמציה. האדם נדרש לקחת את הפסולת ואת הרע ולהפכם לטוב, זו תכליתו ועיקר עבודתו, ובזה - במימד הפונקציונאלי - הוא שווה לעץ.

זה דבר התורה שלי (תודו שהוא קצר יותר מ"פסוקו של יום"). מי שזה לא מוצא חן בעיניו, לא חייב להזמין אותי להרצאות אורח.
=============================
הערת המערכת: דגל ישראל שבלוגו "זמן שאול" הוא אותו דגל שהושתל בפוטושופ במשרדה של מושלת אלסקה, שרה פיילין, וגרם לכולם לחשוב שהמיועדת לסגנית הנשיא בארה"ב היא חובבת ציון ידועה (הי שרה! כמו שהבטחתי, הזכרתי אותך בבלוג שלי).

יום שלישי, 19 באוגוסט 2008

אלוהים אדירים

- מאת אשת חבר כחבר, בשמת א"ז -
בגלל ויכוח על שכר סופרים, ולאור איום הכותבת בתביעה משפטית ובצ'ילבה (כולל סקייפ), הוסרה רשימה בלתי נשכחת זו סמוך לכתיבתה מהבלוג הבלתי נחשב בו אתם צופים כעת. עם זאת ניתן לקוראה באתר המיוחס בו נתפרסמה לראשונה. עמכם הסליחה.

יום רביעי, 23 ביולי 2008

רשיון להרוג (את הטסטר)

זה קורה לכל גבר בשלב זה או אחר. ישראלים שמגיעים לפנסילווניה לתקופה קצרה (עד שהילד יסיים את הקולג') עומדים בסופו של דבר בפני רגע האמת בו אינם יכולים עוד להציג את הרשיון הבינלאומי שהוציאו בממס"י, ועליהם לעבור לא רק תאוריה אלא גם מבחן נהיגה מעשי כאילו היו ילדים בני 16 עם חצ'קונים. איך זה שהדוד סם לא מכיר ברשיון נהיגה שמונפק בישראל? מאותה סיבה שאולמרט חגג עלינו כל השנים: כי הוא היה יכול.

ובכן, את רשיון הנהיגה שלי קיבלתי ב-1980, לפני מלחמת לבנון הראשונה, כאשר למדינת ישראל היה עדיין ראש ממשלה (קראו לו בגין). כיוון שרקורד הנהיגה שלי נקי לחלוטין (למעט שלושה חודשי שלילה בגלל נהיגה ללא רשיון בתוקף, וכן דריסה למוות של שלושה-ארבעה בני-אדם בהזדמנויות שונות לרגל שתיה לשוכרה), התייצבתי איפוא בלב שמח ומתרונן במשרד הרישוי הקרוב למקום מגורי. קטן עלי הסיפור.

את התאוריה עברתי מכה ראשונה. בטסט התאפקתי לא לפצח גרעיני אבטיח כשידי השניה מונחת מחוץ לחלון, כמנהג מקצת הישראלים. הטסטר היה בחור בשם פאריס, אללה ירחם על נשמתו העלובה. אני בטוח שהוא היה בשנת השתלמות מטעם המפלגה הניאו-נאצית בגרמניה. המנוול, שוודאי לא נולד עדיין כאשר עברתי את הטסט בארץ, קבע שנסעתי על גבי קו הפרדה צהוב, דבר שלא ייעשה במקומותינו. גיחכתי מתחת לשפם. אידיוט כזה יקלקל לי את המצב רוח? אני? ששרדתי 17 שנות נישואין עם אמריקאית ללא תופעות לואי נראות לעין?


מוצג התביעה ז'1: הצומת החשודה. כאן היה עץ - מאחורי העץ
חודש שלם היה עלי לחכות עד לטסט השני (הלחץ פה גדול - אף אחד לא ממהר לצאת לטורקיה בקיץ). הגעתי עם אותה מכונית (כאן אתה נבחן על הרכב שלך) אבל החלפתי חולצה. לא בגלל הכביסה - בשביל המזל. איתרע מזלי והטסטר היה שוב אותו פאריס האנטיפת. לא האמנתי כשהסתכלתי על הטופס שהגיש לי בתום המבחן: נכשל! מה זה, שאלתי אותו, מה לא עשיתי בסדר?

- לא עצרת בתמרור עצור, אמר האידיוט (פאריס זה לא בכלל שם של אשה?)

- לא היה שם תמרור עצור, אמרתי לו.

- ככה זה, אמר פאריס. היה תמרור. וגם עלית על פס הפרדה צהוב.

- אני איתך גמרתי, הודעתי לו, בפעם הבאה אעמוד על כך שאבחן על ידי טסטר אחר.

- זכותך, אמר, והסתלק. אינני יכול להישבע על כך, אבל נדמה היה לי שברגע האחרון עצר את עצמו מלהשלים תנועה מלאה של הצדעה במועל יד.

אתמול ניגשתי בפעם השלישית. טסטר אחר הפעם. אנחנו נוסעים בשלווה על כביש מתפתל בתוך שכונה קטנה וציורית, מלאה עצים מימין ומשמאל. אני מנסה לא לחשוב על המעטפות ולהתרכז בתנאי הדרך. לפי הספר אני נוהג. ומתחת למהירות המקסימלית. באחד הפיתולים אני מאט באופן אינסטינקטיבי - משהו אומר לי שייתכן שיש לפני צומת (אם כי אין שום תמרור המבשר על כך). תוך כדי האטה אני רואה שצדקתי - אני בתוך צומת T. מיישר את ההגה. כרגע נכשלת בטסט, מודיע לי הטסטר.

- רגע, אני אומר לו, למה? הרי אין כאן שום תמרור עצור.

- יש ועוד איך, הוא אומר, אני עובר במקום הזה כבר אלפי פעמים.

ביקשתי מהנבל לחזור אחורנית ולבדוק שוב במו עיני. תוכל לחזור לכאן בעצמך אחר-כך, אמר. מעולם לא נראו יחסי ישראל-ארה"ב כה שבריריים כבאותו רגע הרה גורל. נשכתי את השפתיים ולא הפלקתי לו סטירה שהייתה מגיעה לו בדין. אם הייתי קצת יותר אסרטיבי הייתי פוקד עליו לרדת מייד מהמכונית וללכת ברגל, אבל הסעתי אותו בחזרה לקונכיה שלו וחזרתי בגפי לזירת הפשע.

אכן, תמרור יש. אבל הוא מכוסה ומוסתר לחלוטין ע"י עץ. נהג ממוצע לא יכול לדעת בשום אופן שיש לפניו צומת או תמרור עצור, אלא אם כן הוא גר כאן בשכונה או שיחק יחד עם ברוס ויליס ב"החוש הששי". חזרתי למשרד הרישוי וביקשתי לדבר עם המנהל. אני המנהל, אמר אחד הפקידים. לא, אמרתי לו, אני מכיר את המנהל. וזה לא אתה. ההוא דומה לטום הנקס ואתה לא.

במה מדובר, התעניין לדעת. סיפרתי לו את הנסיבות. להפתעתי הוא השיב לי כאחרון הישראלים: "אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר, אבל הבעיה שלך איננה איתנו אלא עם העירייה, שהאחריות על העץ - שלה בלבד".

לא האמנתי למשמע אוזני. החלטתי לא לוותר והבוקר נסעתי במצב רוח קרבי במיוחד, חמוש במצלמת וידאו, כדי להנציח את הזירה ולוודא שלא יעלימו מתוכה ראיות. העץ עדיין היה שם. ניסחתי מכתב חריף במיוחד והגעתי למשרד הרישוי.

ניגשתי לאותו פקיד מאתמול וביקשתי ממנו להיפגש עם מנהל הלשכה.

כבר יצא, אמר לי (זה היה ב-12:30 בצהריים - עובדי מדינה עובדים על המדינה גם כאן). הראיתי לו את מצלמת הווידאו והוא מייד הבין שלא כדאי להתעסק איתי.

מכאן ואילך הכל זרם מהר. "סיפרתי למנהל שלי על התקרית אתמול", אמר, "והוא יצר קשר עם העיריה כדי לוודא שהעץ המסתיר - יוסר מייד. המנהל ביקש ממני להציע לך לגשת למבחן נוסף באופן מיידי, ואם תואיל להמתין כמה דקות אוכל לבחון אותך בעצמי. רק אל תשכח לנהוג לפי הספר".

עכשיו הרשיון בידינו.

מה הלקח מכל זה?

אני הייתי מפסיק את סיוע החוץ של ישראל לארה"ב, ומייד.

יום שלישי, 1 באפריל 2008

גוגל משתעשעת בזמן שאול

חדי-העין שבמשתמשי ג'ימייל בינינו הבחינו הבוקר בתכונה חדשה ויוצאת דופן כשנכנסו לבדוק את הדואר שלהם: גוגל השיקה שרות חדש בשם Google Custom TIme. בתרגום חופשי לעברית: זמן גמיש. ואולי זמן שאול?

התכונה הזו מאפשרת למשתמשים לשנות בדיעבד את התאריך שבו נכתב הדואר היוצא שלהם גם לאחר שנשלח והגיע ליעדו. ההכרזה לוותה בנוסחא מדעית המסבירה מדוע כל משתמש מוגבל ל-10 הודעות משופצרות-זמן בשנה:

N = Total emails sent
P = Probability that user believes the time stamp
φ = The Golden Ratio
L = Average life expectancy

ההשלכות המוסריות של הכאילו-תכונה הזו ברורות מאליהן, וכל בר-דעת מתקומם נגדה. עם כל הכבוד לתאוריית הקוואנטים, האפשרות לעשות מניפולציה לזמן בהקשר של הודעות דואר היא באמת קצת יותר מדי.

חמתי שככה במקצת כשהסתכלתי בתאריך: היום 1 באפריל - April's fool - שבו נוהגים לשטות איש ברעהו. אם הבחירות האחרונות לראשות הממשלה בישראל היו מתקיימות בתאריך הנ"ל, זה היה מסביר הרבה דברים. בכל אופן, הנה עוד סיבה לזנוח את לוח השנה הלועזי. בג'ימייל נמשיך כמובן להשתמש כרגיל.

יום שישי, 21 במרץ 2008

אמריקה קיבלה טלפון מהבנק

טור מופלא של גיא רולניק , עורך "דה מרקר", מסביר היום בעברית קלה להדיוטות את מהות הקטסטרופה הכלכלית שנחתה השבוע על השווקים בעולם. אני מסכים איתו בכל, למעט ההנחה במשפט הסיכום: לא שנה שנתיים של כאב, אלא הרבה יותר. ולא רק באמריקה, אלא בעולם כולו. אוי, כמה שאני שונא את הטון האפוקליפטי, אבל אין בררה וחייבים להגיד את האמת: בקרוב, הכישורים החשובים ביותר יהיו היכולת (והאדמה) לגדל את מזונך בעצמך. עד כדי כך.

1. הלו?

כן, שלום. מי זה בבקשה?

כאן מלכה מהבנק.

כן, מלכה, מה שלומך?

האמת, לא טוב במיוחד. את יודעת שיש לך אצלנו מינוס מאוד-מאוד גדול - ואני מבקשת שתסגרי אותו.

מלכה, מה קרה עכשיו, מה חדש. יש לי תמיד מינוס גדול. אין בזה חידוש. את יודעת שבסוף אני תמיד מחזירה.

אז זהו, שלא. בדקתי והתברר שבעשר השנים האחרונות את רק מגדילה אותו בכל חודש.

מה אכפת לך אם אני מגדילה אותו, את יודעת שאין לי בעיה להחזיר. העסקים אצלנו במצב מצוין, כושר ההשתכרות שלי רק עולה כל הזמן.

אז זהו, שלא. בדקתי ואני רואה שבשנה האחרונה מצבך רק מידרדר.

עזבי, זה זמני, את ראית שבעשור האחרון יצאתי מכל משבר כזה. תני קצת זמן.

האמת, אין לנו כבר יותר סבלנות. אני מבקשת שתסגרי את המינוס.

נו טוב, אין בעיה. בשבוע הבא אני אביא לך את הכסף.

מאיפה תביאי?

תראי זה לא בדיוק כסף, אני אביא לך ניירות, ניירות ערך שמגובים בדירות שיש לי. נדל"ן מעולה.

תודה רבה, אבל יש לנו מספיק מניירות הערך האלה שלך. אני כבר לא יודעת מה הם שווים בדיוק. אם לא אכפת לך, תביאי כסף.

אז תני עוד שבוע, יהיה בסדר.

ואיך יהיה בסדר?

הסינים, הסינים אמורים להלוות לי כסף בשבוע הבא.

למה שהם ילוו לך כסף? הם לא יודעים שיש לך מינוס ענק אצלנו ובעוד כמה בנקים בעיר?

הם יודעים, אבל זה כדאי להם. כי בכסף שהם מלווים לי אני תמיד קונה אצלם סחורה.

לא נראה לי שהסידור הזה יימשך לעד עם הסינים. אני הבנתי שהם כבר מודעים למצבך.

אז תמיד אני יכולה ללכת לערבים, מהמפרץ.

תני לי לנחש - הם מלווים לך כסף ואת קונה עם הכסף שלהם נפט.

כן, משהו כזה.

ובאיזה מחיר? אני מבינה שמחיר הנפט קצת עלה בשנה האחרונה.

כן, אבל זה לא חשוב כי אני משלמת להם בדולרס - המטבע שאני מדפיסה כאן בבית, וככל שאני מדפיסה יותר דולרס - השווי שלהם יורד, כך שהמחיר האמיתי של הנפט לא ממש עולה בחודשים האחרונים. הוא רק עולה ב"כאילו".

אז את בטח מתכוונת להציע גם לי את הדולר’ס האלה?

לא, אין עלי כרגע דולרס כי הילדים לקחו הכל - היה חסר להם כסף בימים האחרונים - נאלצתי לשפוך עליהם הרבה דולרס. אבל יש לי ניירות ערך מגובים בדולרס, שנפרעים בעוד 20-30 שנה.

קיבלנו הנחייה מהסניף המרכזי לא לקחת ניירות ארוכים. בכלל - אנחנו כרגע מקבלים רק מזומן.

טוב, אז אני אדפיס הלילה דולרס ואקפוץ אליך מחר לבנק.

אם לא אכפת לך, כרגע אנחנו מעדיפים יורו או ין.

2. שיחת הטלפון הזאת בין אמריקה לבין מלכה מהבנק אינה כה דמיונית; לאחר שנים ארוכות שבהן ארה"ב, אזרחיה והמוסדות הפיננסיים שלה לוו עוד ועוד כסף - הגיע השבוע טלפון נחוש מהבנק, שדי, נגמר. הוא רוצה את הכסף בחזרה.

הראשונים לקבל טלפונים מהבנק היו לווי ה"סאבפריים" - ציבור אמריקאי שידוע כיום בכינוי "נינג'ות" (Ninja: ראשי תיבות של "אין משכורת, אין עבודה, אין נכסים") - אנשים שלא היו צריכים לקבל משכנתא, אבל מאחר ששורה של מתווכים פיננסיים יכלו לגזור קופון במזומן אם יארגנו להם משכנתא, הם אכן אירגנו אותה - ובמהירות עולה.

אחרי שהם קיבלו טלפונים נזעמים מהבנק, התחילה תגובת שרשרת: מוסדות פיננסיים שהעניקו את ההלוואות קיבלו בעצמם טלפונים שיחזירו את ההלוואות שעמן מימנו את מתן המשכנתאות; קרנות גידור שהשקיעו בהלוואות קיבלו טלפונים ונאלצו לזרוק את ניירות הערך מגובי המשכנתאות; ואז הממשלה האמריקאית התחילה לקבל טלפונים מכל המשקיעים שקנו את הדולרים שהיא הדפיסה בשנים האחרונות באמצעות הנפקת איגרות חוב דולריות.

רוב השחקנים האלה שקיבלו טלפונים - מיהרו לגייס הלוואות במקומות אחרים. חלק מהם, כמו כמה מהבנקים הגדולים בעולם שגייסו מימוני-חירום ממשקיעים מהמפרץ ומהמזרח הרחוק, נאלצו לעשות זאת תוך תשלום כבד.

ואז, לפני 10 ימים, כשהעצבנות בשווקים הפיננסיים הגיעה לשיא, התחילו הטלפונים לצלצל בבנק השקעות האמריקאי בר סטרנס. בנקים, קרנות גידור, חברות ביטוח ושאר שחקנים פיננסיים שעבדו עם הבנק במשך שנים הודיעו בנימוס למנהלי בר סטרנס, שאם זה לא קשה מדי - הם ישמחו אם בר יחזיר להם את הכסף שלהם, כי הם החליטו להעביר את העסקים שלהם למקום אחר.

העצבנות סביב בר סטרנס לא היתה מקרית. מכל הבנקים להשקעות בוול סטריט, בר אהב במיוחד שני דברים: שוקי משכנתאות ומנופי אשראי גדולים. אנשי בר פיתחו מקצועיות גדולה וחיבה לשוקי המשכנתאות בשנים האחרונות, ובאמצעות נטילת מנופי הלוואות גדולים במיוחד הם הצליחו לייצר לעצמם רווחיות גבוהה מהתחום הזה - מה שהיה הכרחי כדי להתמודד עם ארבעת הבנקים האמריקאים הגדולים להשקעות.

לפני כתשעה חודשים קרסו שתי קרנות גידור בניהול בר סטרנס שעסקו בשוק המשכנתאות; אבל רק בשבועות האחרונים התחילו הלקוחות וספקי האשראי של בר סטרנס להבין שייתכן כי קריסת שוקי המשכנתאות תהרוס לבר סטרנס חלק ניכר מהמודל העסקי שעליו ביסס את רווחיו בשנים האחרונות.

בתחילת השבוע שעבר התחילה הנהלת בר סטרנס לקבל טלפונים מעיתונאים בוול סטריט, ששמעו כי לקוחות של הבנק מפסיקים לעבוד אתו. הנהלת הבנק דחתה בבוז את השמועות: מדובר בבנק בן 85 שנה עם הון עצמי של מיליארדי דולרים, הידוע במחלקות המצוינות שלו להערכת סיכונים.

אבל ביום חמישי שעבר, אחר הצהריים, כשהטלפונים של לקוחות גדולים לא הפסיקו לצלצל, הבין מנכ"ל בר סטרנס שעוד רגע נגמר לו הכסף.

למחרת, יום שישי ב-5 בבוקר, נערכה שיחת ועידה היסטורית: על קו הטלפון היו נגיד הבנק המרכזי האמריקאי בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי של ניו יורק טימוטי גיית'נר, שר האוצר האמריקאי הנרי פולסון וסגנו רוברט סטיל. אחרי שעתיים החליטו הארבעה שאין להם ברירה: הבנק המרכזי יעמיד לבר סטרנס הלוואות כדי למנוע את קריסתו. פולסון, כך דיווח ה"וול סטריט ג'ורנל", הרים טלפון לנשיא ג'ורג' בוש ודיווח לו על ההחלטה.

את הזרמת הכסף לבר סטרנס ביצע הפדרל ריזרב דרך הבנק ג'י.פי מורגן. אבל זהות הצינור לא באמת חשובה. ההחלטה של הבנק המרכזי להזרים כסף לבנק השקעות כדי למנוע את התמוטטותו היא סטייה חדה מכל העקרונות הבסיסיים ביותר של הבנק המרכזי האמריקאי ואולי של השלטון האמריקאי בכלל.

כללי השוק החופשי האמריקאי קובעים שלעסקים כושלים צריך לתת ליפול, להימכר, להתמזג - כי אם השלטון יתערב, אז חברות, מוסדות ומנהלים ינהגו תמיד בחוסר אחריות - כי הם יידעו שבסוף היום, הם תמיד יקבלו גיבוי מהממשלה. לפי עקרונות השוק החופשי, עסקים כושלים צריכים ליפול כי הכושלים צריכים למות ולפנות את מקומם למצליחים. אם אין שכר ועונש - אין כלכלה תחרותית.

אבל האמון של ברננקי, פולסון ורבים מקברניטי הכלכלה האמריקאית ביכולת השווקים בוול סטריט לפתור בעצמם את בעיותיהם - נשחק במהירות בחודשים האחרונים. חלקים גדולים מהמערכת הפיננסית האמריקאית נראים כיום כ"כשל שוק" אחד גדול.

החילוץ של בר סטרנס לא הגיע בהפתעה; בשבועות האחרונים החל הבנק המרכזי האמריקאי להתערב באגרסיוויות בשווקים בשורה של דרכים שרק לפני חצי שנה נראו בלתי אפשריות: כך למשל הודיע הבנק המרכזי שהוא מוכן לרכוש מהבנקים איגרות חוב המגובות במשכנתאות בהיקף של מאות מיליארדי דולרים - אף שאיש לא יודע בוודאות מה שווין האמיתי, וכמה מהן ייפרעו בסופו של דבר.

המהירות שבה נגיד הבנק ושר האוצר החליטו לזרוק לעזאזל את כל העקרונות הכלכליים שלהם ולהציל את בנק ההשקעות, משקפת את הפחד הנוראי שלהם מתגובת שרשרת קיצונית במקרה של קריסת הבנק.

הצעד הקיצוני מעיד על המצב הקיצוני שבו נמצאת המערכת הפיננסית האמריקאית, על הקושי האדיר של כל השחקנים להעריך את הסיכונים הטמונים בכל המכשירים הפיננסיים המתוחכמים בהיקף של טריליוני דולרים שהתפרצו בשנים האחרונות, ועל אובדן האמון של שחקנים רבים במערכת.

אבל לא רק כללי המשחק בוול סטריט ובשווקים הפיננסיים עשויים להיכתב מחדש - גם ההיסטוריה של השנים האחרונות בכלכלה האמריקאית והגלובלית עשויה להיכתב מחדש.

בעשור האחרון הצליחה הכלכלה האמריקאית, שוב ושוב, להוכיח חוסן אדיר לנוכח כל המשברים. אבל עכשיו נראה שמי שהזהיר שכל משבר נפתר למעשה באמצעות יצירת משבר חדש; שכל בועה שהתפוצצה טופלה באמצעות יצירת בועה חדשה - עלול למצוא את עצמו צודק, על אף שעכשיו היה מעדיף למצוא עצמו טועה.

בכל העולם ישאלו בימים הקרובים מה הפתרון למשבר האמריקאי, מה יעצור את הכאב המתגבר. התשובה, לצערנו, היא שהפתרון היחיד לכאב - הוא הכאב עצמו. שנה, שנתיים של כאב, שממנו הצליחו האמריקאים והכלכלות שהם הניעו להתחמק במשך שנים ארוכות.

* * *

המאמר המקורי פורסם כאן:

http://markets.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=gr20080321_63456&layer=hp&layer2=&layer3=market&layer4=

יום ראשון, 9 במרץ 2008

בגנות השיכרות (ובשבחה)

עיגולים שחורים סביב עיניים, המשוקעות בארכובותיהן כעיניו של נרקומן. נקודות אדומות על המצח והלחיים, עדות לגודש נימי-דם מחמת הקאה. האנג אובר נוראי. מזל שלא מזומן לי שום ראיון עבודה השבוע: אם אגיע אליו כפי שאני נראה, אין ספק שיצלצלו מייד לדיפרטמנט אוף הומלנד סקיוריטי. צר לי לפתוח כך את השבוע; בפעם הבאה צריך לדעת כמה לשתות, ובעיקר איך.

אני לא זוכר כמעט כלום מאז שבת בצהריים ועד עכשיו, 11:00 בצהריים יום ראשון. בישיבה קיימו שבת גיבוש, לרגל ראש חודש אדר שני, שבו חל כידוע פורים, בהשתתפות כל האבות שבניהם לומדים במתיבתא. מכל רחבי צפון אמריקה התאספו להם האבות, נרגשים לקראת בילוי 72 שעות בצוותא עם בניהם, שאת שנות נעוריהם הפקידו הם להתנהל בידיים אחרות, הרחק מהבית.

ב'התוועדות' שררה אווירה של התרוממות נפש, וזו נגעה גם בי, הציניקאן הידוע, למרות שלא יכולתי להימנע מהשוואה מייסרת בין האבות הנרגשים כאן, המנדבים "עליות" לתורה בערכים דולריים בשלוש וארבע ספרות לתועלת הישיבה (וזה בסדר), לבין שמונה אבות בארץ-ישראל שעולמם קרס עליהם רק יממה קודם לכן בישיבת "מרכז" בירושלים. אלה גם אלה עסקו ב"עליות". האחרונים, בעליות מסוג אחר: עליות נשמה של הבנים שקברו, שדמם הותז וניגר על מזבח הגמרות.

אני זוכר שלא התנגדתי כאשר מישהו הוסיף "לבן" (וודקה) על ה"צהוב" (ויסקי) שהיה בכוס הפלסטיק שלי. ואכן, גדולה לגימה שמקרבת (את הקץ): ערפל סמיך ירד עלי וראשי צנח באיטיות על השולחן. מצאתי את עצמי מונח על הרצפה עטוף בשמיכה ותחת ראשי כרית. אם היה מישהו קורא עלי קדיש באותו מעמד, לא הייתי קם למחות בעדו. שתיין גדול מעולם לא הייתי.

לילה קודם לכן, בסעודת השבת המשותפת, ביקש המשפיע הרב איטקין (דמות צבעונית ששווה פוסט לעצמה, והיא תקבל) שכל אחד מהנוכחים יקום ויציג את עצמו לפי הסדר, מה שמו ומניין הוא. כשהגיע תורי, קמתי אף אני והצגתי את עצמי: שאול לילוב מארץ ישראל. נדמה לי שגם אם נישאר כאן בגלות המתוקה והמרמה הזאת עשר ועשרים שנה, כך אהיה תמיד - לפחות בעיני עצמי: שאול מארץ ישראל.

היחיד שאוזנו היתה רגישה לניואנס הזה היה ראש הישיבה, הרב יוסי רוזנבלום, שאני כבר מתחיל להחשיב כחבר קרוב. גם אותו - כך הרגשתי - העמיד המתח הזה בין מה שקרה בליל אמש בירושלים לבין העליצות חסרת הדאגות כאן במצב בלתי אפשרי. כל-כך קשה ליישם מה שכתוב בזוהר "חדווא תקיעא בליבא מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבא מסטרא דא" - שמחה ובכייה משמשים בעת ובעונה אחת. דבר והיפוכו. האבל - מתוך סולידריות יהודית בסיסית כל כך (הרי כולנו אבות לילדים באותו גיל), והשמחה - על "שבת אחים גם יחד" מקומי, ועל שאתה חלק מתוך קהילה חמה, איכותית, לא מפולגת, לא רעשנית, השרויה (לפחות עד שהגעתי) בדיבוק חברים תמידי. מי העלה בדעתו שארץ ישראל תהיה למקום שהכי פחות בטוח ליהודי לחיות בו. אם בשדרות, אם בירושלים.

שלג כבד ירד הלילה על עירנו. שלושה אינצ'ים של מתנת פרידה לבנה מהחורף, שב-22 למארס יורד רשמית מהבימה. אף קופאי נרגן מ"נווה אטי"ב" לא היה בסביבה כדי לגבות דמי כניסה מהמבקשים ליהנות מהשלג. מספרים שהאביב כאן מרהיב עין. הבוקר, השמש שוב זורחת.
באופן סלקטיבי.

יום ראשון, 24 בפברואר 2008

כך היינו (וככה אנחנו היום)

קריקטורה נאה המייצגת היטב את הביטוי "היפוך היוצרות" שלח לנו קורא חרוץ מבני-ברק, שחפץ להישאר בעילום-שם משיקולי מס:

יום חמישי, 21 בפברואר 2008

פרידה מחבר

ג'יי ליטווין
חבר קרוב היה לי ג'יי, שרק מתי-מעט (בעיקר גבאים וכן הרב גלוכובסקי) הכירוהו ּגם בשמו העברי, משה-זעליג. אחד משני חברים אותם איבדתי, האחד במותו והשני בחייו.

מעולם לא הכרתי איש נוגה, מהורהר ושקט כמותו. הוא היה חכם, עמקן, בעל סקרנות עצומה, איש ספר, עדין-נפש, מורה לחיים, אמן המלה הכתובה ולשון ההמעטה (אנדרסטייטמנט), בעל ואיש משפחה למופת, שבאופן סמלי - מקור הכנסתו העיקרי במשך שנים היו תמלוגים על סרט הדרכה לשמרטפים, שהפיק בארה"ב בשנות ה-80'. במובן זה הוא היה בייבי-סיטר רוחני שהתווה הוראות הפעלה לדור שלם, בעיקר אנגלו-סכסי, אשר קרא בשקיקה את כל הטורים שכתב באינטרנט. חב"ד נקודה אורג זה היה הוא. ג'יי "לקח" את רעיונות החסידות ברצינות רבה ונתן להם ביטוי מחודש בשפתו העשירה ובסגנונו הייחודי.

תמיד היה מה ללמוד ממנו. וההומור הזה, של מי שלא לוקח את הדברים - וממילא את עצמו - ברצינות רבה מדי, אלא בחיוך של ביקורת עצמית, שבה את לבי. לא רק המחלה עצמה וההתמודדות עייפו אותו, אלא גם מה שספג וראה בחייו עוד לפני שלקה בה: הקרינה שספג בצ'רנוביל והמוטציות הגנטיות הזוועתיות שראה אצל ילדי הדור השני לדליפה הרדיו-אקטיווית, שהוא שימש גשר בינם לבין הממסד הרפואי ובינם לבין התקשורת. בגבור עליו מחלתו היינו מתנהלים בצעדים איטיים ומדודים אחרי שחרית של שבת, מבית-הכנסת אליו הביתה, מהלך שלושים מטר. בכוונה תחילה לאט, לאט, להרוויח עוד קצת זמן שיחה. ידענו שהסוף קרוב ורצינו להספיק כמה שיותר.

שנינו עסקנו - אמנם לא באותה תקופה - באותו מקצוע מחורבן. שנינו גילינו - כל אחד בעיתוי אחר, אבל באותן נסיבות ממש - את הקללה שבאורח החיים המודרני, המתועש, הרווי במתחים, ושנינו הבנו (או חשבנו שהבנו) מה היינו רוצים לשנות אילו היה לנו קצת יותר אומץ: חזרה לחיים של פשטות מרצון, צריכה של מזון נקי, לא מעובד, לא מהונדס גנטית, נקי מחומרי הדברה, להוריד הילוך, לעצור את מרוץ החיים המטורף ולרדת, להתפרנס מעמל כפיים. עבורו, התובנה הזו באה מאוחר מדי, כאשר אי אפשר היה עוד לתקן; וכשהבין שהישועה לא תצמח לו מרופאים קונוונציונאליים (אותם, לדעתי, תעב), נסע - כמדומני פעמיים במהלך מחלתו - לג'ונגלים של דרום-אמריקה, שם רקחו עבורו עשבי מרפא שהקלו במעט על כאביו והעניקו הפוגה זמנית, לפני שהסרטן חזר מהפרסומות והחל מתפשט במהירות גדולה יותר.

הרבה קווי דמיון היו בינינו. הסתכלנו על העולם דרך משקפיים דומים. שנינו אימצנו את ההבנה שהבדל אמיתי בין אופטימיסט לפסימיסט כמעט ואינו קיים; שהרי מהו בעצם פסימיסט אם לא אופטימיסט בעל ניסיון מצטבר. הטורים שאותם כתב - פנינים של ממש, שחלקם חולקו כתשורה לאורחים בשמחת הנישואין של בנו נתנאל, לפני מחצית השנה - לא תמיד הסגירו את הצד המורכב הזה באישיותו.

שאלות רבות היו לג'יי אל הקב"ה בשל מחלתו, והוא לא היסס להפנות אותן אליו. ולא כמבעט, חלילה, כלפי מעלה, אלא כמשתאה - בסקרנות שהיא כמעט כגוף שלישי המסתכל מהצד - מה מייעדת עבורו ועבור בני משפחתו "התוכנית הגדולה" של "המהנדס הגדול", ומה הלקח שמבקשים ללמד אותו כדי שיוכל לשפר ולתקן. פעם אחת סיפר לי שהמחלה לימדה אותו להתפלל כמו שצריך, להודות בכל רגע ורגע על מה שצריך, לסבול כשצריך, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הוא לא התמרמר. ואם-כן, לא ראו את זה. הוא קיבל עליו את את הדין בהשלמה מלאה, ומתוך מה שאני ראיתי כשקט נפשי.

הצטערתי שלא נפרדתי ממנו כראוי לפני שעצם את עיניו, ואני מקווה שאני עושה זאת כעת.

שבחים לגב' עליגל קפלון, שבוודאי היתה מי שתרגמה את הטור הכל-כך-ג'יי-הזה מאנגלית. לא קראתי את המקור, אבל אני בטוח שהתרגום היה נאמן לו - לפחות כשם שג'יי היה נאמן לעצמו, למשפחתו ולמי שזכו להיות חבריו.

מתגעגע אליו נורא.
Jay's columns can be found here: http://www.he.chabad.org

יום ראשון, 17 בפברואר 2008

המיגון הגרעיני של בנק לאומי

החדשות הטובות ממשיכות לזרום ללא הרף, ועכשיו אפשר לגשת לארוחת בוקר מסודרת. והפעם: ידיעה הבוקר ב"מעריב עסקים" -




בנק לאומי מבקש להבהיר ללקוחותיו:
במקרה של התקפה גרעינית על ישראל, יישארו עמלותינו ללא שינוי. טל"ח.

ציטוט מהידיעה: "לאומי הוא הבנק הראשון המקים מתחם תת־קרקעי כזה, שנועד להבטיח את המשך הפעילות במקרה של התקפת טילים על ישראל מצד מדינות או ארגונים עוינים".

אדונים נכבדים בבנק לאומי:
על איזה המשך פעילות אתם מדברים? אחרי התקפת טילים גרעיניים על ישראל, ייקשה עליכם לגייס לקוחות חדשים, וגם עם שימור לקוחות יהיה לכם לא-מי-יודע-מה קל.

יום רביעי, 13 בפברואר 2008

בחזרה לתקופת האבן

למרות שבכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני "הארץ" נשאר "הארץ" (ראו פוסט קודם), עדיין אין שני לו בהתייחסות רצינית ועניינית לבעיות השעה האחרות. אחת מהן, אם לא הבוערת מכולן, היא "שיא תפוקת הנפט"; מי שיודע, כמוני, במה מדובר אינו יכול להישאר שווה נפש ולהמשיך בחייו כרגיל. קראו את הכתבה, וכשיהיה לכם זמן - חפשו בגוגל וביוטיוב אחר הערך Peak Oil.

אורח החיים המודרני, כמו גם הכלכלה העולמית, מבוססים כולם על הזהב השחור, וכמו כל דבר טוב גם הוא צפוי להיגמר, ודי בקרוב. עכשיו, כמה אנשים בישראל ובעולם שכבר אימצו לעצמם חיים נטולי-נפט, מנסים לשכנע את האנושות שהמשבר כבר כאן
מאת עופרי אילני

ֿ















ירון הוכמן, השבוע. "קיבלנו במתנה מאגר אדיר של אנרגיה, אבל עוד מעט נצטרך לחשוב איך מסתדרים בלעדיו". תצלום: דניאל בר-און / ג'יני

איך ייראו החיים בעוד עשר שנים? רוב בני האדם מתכננים את מהלכיהם על בסיס ההנחה שהחיים בסוף העשור הבא ייראו פחות או יותר כמו החיים היום. ירון הוכמן, לעומת זאת, מחזיק בעמדה שונה. "בעוד עשר שנים, האנושות תהיה עסוקה בעיקר בעניין אחד: למצוא דרכים להסתדר בלי נפט, ובכל זאת להמשיך לעשות את רוב הדברים שאנחנו עושים היום", הוא אומר. לדבריו, "כל הזמן שואלים מתי הנפט ייגמר, אבל זאת לא השאלה הרלוונטית. השאלה היא מה הנקודה שבה התפוקה העולמית תתחיל לרדת, ותקטן כל יום. והרגע הזה יגיע בקרוב. קיבלנו במתנה מאגר אדיר של אנרגיה, אבל עוד מעט נצטרך לחשוב איך מסתדרים בלעדיו".

הוכמן, בן 26 מירושלים, למד ביולוגיה באוניברסיטה, אבל עוסק כיום בגינון. התפנית בחייו חלה לפני כשלוש שנים, כשהבין את קיצוניותו של השינוי שיחול בקרוב בחיי כולנו. "העלייה הנמשכת במחירי הנפט בעולם אינה זמנית או מקרית",

הוא כותב בבלוג שלו, peakoil.org.il, היחיד בעברית המוקדש לסוף עידן הנפט. "העולם עומד בפני מאורע היסטורי, חסר תקדים בהיקפו ובהשלכותיו על המין האנושי... אנו נמצאים כעת בתקופת הדמדומים של העידן המודרני".

לדברי הוכמן, התובנות האלה גרמו לו להכין "תוכנית ב'" לחייו. "כשהתחלתי לקרוא על הידלדלות מקורות הנפט זה באמת טילטל אותי. זה היה רגע של התפכחות", הוא אומר. "ברגע שאתה קולט את הרעיון שהנפט מתכלה, אתה מגלה כל יום עוד היבטים של השינוי שהולך להיות. נפט הוא החמצן של הציוויליזציה שלנו. כל המערכות שמסביבנו מבוססות עליו כמעט לחלוטין. כולנו התמכרנו לחיים שמבוססים על משאב שהולך ומתכלה. עדיף לא לחכות שהסם הזה ייגמר, אלא לנסות קודם להיגמל ממנו. כל מה שנעשה יהפוך את החיים ליותר קלים".
סופו של עידן
אז האם עידן הנפט אכן עומד להיגמר? היום שבו תכלה הטיפה האחרונה של הנפט בכדור הארץ עדיין אינו נראה באופק. אלא שמשבר האנרגיה בצורתו החמורה לא יחכה לרגע הזה, אלא יתחיל עשרות שנים לפני כן. הבעיות האמיתיות יתעוררו בנקודה שבה תפוקת הנפט העולמית תגיע לשיאה, ותתחיל לרדת. ברגע זה, ייגמר עידן הנפט הזול בהיסטוריה האנושית. בכל יום, יוכל להגיע פחות דלק להתניע את גלגלי הכלכלה העולמית. זאת בשעה שהמבנה הנוכחי של הכלכלה הגלובלית מבוסס דווקא על צמיחה מתמדת, שדורשת כמויות גדלות והולכות של אנרגיה. וכך, אזורים מתרחבים והולכים בעולם ינותקו ממקורות האנרגיה.

"קצב הגילוי של הנפט הולך ופוחת, והנפט במאגרים שמתגלים הוא קשה להפקה", אומר הפרופסור שמעון פיינשטיין, מומחה לגיאוכימיה של נפט וגז מאוניברסיטת בן גוריון. לדבריו, "ברור שמאגרי הנפט מידלדלים, השאלה היא רק כמה מהר זה יקרה". למרבה הצער, המידע בנושא רמות תפוקת הנפט נתון לאין ספור מניפולציות. משרד האנרגיה האמריקאי חוזה ששיא תפוקת הנפט יגיע "קרוב יותר לאמצע המאה הנוכחית מאשר לתחילתה". אלא שגיאולוגים רבים טוענים שנקודת השיא קרובה בהרבה. יש הסבורים ששיא התפוקה כבר מאחורינו, ודעיכתה של ציוויליזציית הנפט התחילה למעשה לפני כשנתיים. מכאן ואילך, המחיר יטפס בתלילות גוברת והולכת - יחד עם מחירי המזון ואין ספור מוצרים אחרים.

בחודשים האחרונים, החלו חברות הנפט עצמן לרמוז שמחסור עולמי במקורות אנרגיה מתקרב. חברת הנפט Chevron כבר הודתה ש"הפקת הנפט מצויה בירידה ב-33 מתוך 48 ספקיות הנפט הגדולות". סעודיה הבהירה לא מכבר שפשוט איננה יכולה להגביר את תפוקת הנפט בשדותיה, על אף הביקוש הגובר. לפני שבועיים, הזהיר גם מנכ"ל חברת Shell שהביקוש לאנרגיה יעלה על ההיצע בתוך שבע שנים. "מ-2015, ספקי הנפט והגז הזמינים לא יעמדו בביקוש", אמר המנכ"ל ירון ון דר ויר.

עולם בהכחשה
במצב שבו אספקת הנפט תלך ותפחת במהירות, המאבק על המשאבים עשוי להפוך למלחמת הכול בכל, והמעצמות המחזיקות עדיין במשאבי נפט עשויות להלאים את הנפט שבשטחן, ולהפסיק את הזרמתו למדינות אחרות. ומה יקרה בשאר המדינות, שאינן מחזיקות במקורות אנרגיה משל עצמן? "אי אפשר לדעת מה יקרה", אומר נעם סגל מבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב. "ברור שלחלק מהמדינות יהיה נפט, ולחלקן לא יהיה, וזה יגרור כנראה גלי הגירה עצומים של פליטים. מדובר על שינוי מאוד גדול שהאנושות תצטרך להתמודד אתו. המערכת הכלכלית הנוכחית לא תוכל להתקיים לאורך זמן, וזה מצריך שינוי תפישתי".

בעבודת הדוקטורט שלו בהנחיית ד"ר אבי גוטליב, חוקר סגל את התייחסותה של המערכת הפוליטית והתקשורתית למשבר הנפט. המסקנה העיקרית של מחקרו היא שהתקשורת וקובעי המדיניות מתעלמים מהאיום החמור של אובדן מקורות האנרגיה העולמיים. "יש מצב ברור של הכחשה. העובדות נמצאות לפנינו: מחיר הנפט עלה פי ארבעה בשנים האחרונות. בריטניה כבר הודתה שהמאגרים בים הצפוני לא מספקים את הביקוש שלה. אבל העיתונות הכלכלית מוצאת כל פעם הסבר מקומי: סופה במפרץ מקסיקו, אי-יציבות בקזחסטאן. אף פעם לא אומרים שפשוט אין מספיק נפט, ושהמצב ילך ויחמיר. מתעסקים המון בהתחממות העולמית, שאמורה להשפיע באופן משמעותי בתוך כמה עשורים, אבל המחסור בנפט הוא משבר עולמי שקורה כבר עכשיו".

לדברי סגל, העיסוק במשבר האנרגיה מתבסס בדרך כלל על ההנחה שבדרך כלשהי יימצא פתרון טכנולוגי שיספק חלופה לנפט. אך לדבריו, "אנשים לא יודעים שרוב התחזיות לגבי הסיכויים למצוא מקורות אנרגיה שיחליפו את הנפט הן פסימיות. וגם אם ימצאו פתרון - ייקח הרבה מאוד זמן להחליף את התשתית של כל כדור הארץ, שמבוססת עכשיו על נפט".
הישרדות
בארה"ב, התגבשו קהילות לא מעטות של "שורדים" המתכוננים כבר היום לחיים בתקופת האבן הקרבה ובאה. חלקם אוגרים חביות דלק, או בונים בתים מבודדים המופעלים על ידי פאנלים סולאריים. אחרים לומדים לספק בעצמם ובאמצעות האנשים שבסביבתם המיידית, את הצרכים הבסיסיים שהמערכת הכלכלית מספקת לנו היום. למעשה, מדובר כמעט בכל הצרכים האנושיים, ובראשם מזון, מים וחימום.

בישראל, יש מעט אנשים שמתכוננים באופן מעשי כל כך למצב העתיד לבוא. רובם אנשים צעירים, שנתקלו במידע על משבר הנפט באינטרנט או בהרצאות. פבל גוזנפלד מפתח תקווה הוא אחד מהם. בגינה שליד ביתו, מגדל גוזנפלד חסה ושני סוגי עגבניות. "אני גר בבניין של עשר קומות, ועל שטח של שישה מ"ר, ובשטח הזה אני מגדל חלק משמעותי מהירקות שהמשפחה שלי אוכלת", הוא אומר.

לדברי גוזנפלד, "רוב האנשים מדחיקים את המצב, כי העולם מסביבנו עדיין לא השתנה באופן מספיק מהותי כדי שיקרה שינוי. אבל כשאתה מגיע להכרה שעידן הנפט יתחיל בקרוב לדעוך, המסקנה היא שצריך להתארגן בקבוצה ולהתכונן לזה. צריך למצוא פתרונות מקומיים יעילים שיוכלו לספק את הצרכים להישרדות, וגם לחיים טובים ככל הניתן. צריך להתחיל להתארגן כבר עכשיו, כשעוד יש לנו זמן, ולהקים קהילה קטנה שיכולה לספק לעצמה את המזון. כשמחיר הלחם יגיע ל-50 שקל לכיכר, לא כל אחד יוכל לאכול. אבל אם תגדל לעצמך את הלחם במגרש שליד הבית, תוכל לספק לעצמך את מה שצריך".

יום שלישי, 12 בפברואר 2008

אלפון, חלפון, מה זה משנה - "הארץ" נשאר "הארץ"


השבוע התפרסם שדב אלפון יחליף את דיוויד לנדאו ויתמנה לעורך החדש של עתון "הארץ".
אחד הטוקבקים לידיעה שווה איזכור גם כאן :



ראש ממשלה מעופף

מבזק חדשות היום ב-Ynet:
מטוסו של ראש הממשלה נחת בישראל.

עכשיו נשאר רק לראות מתי ינחת כאן אולמרט בעצמו.

יום חמישי, 7 בפברואר 2008

עונת המלפפונים, או: לכו והתפרנסו זה מזה

מן המפורסמות היא, שכאשר אין לעתונאים מה לספר - הם מתחילים לראיין זה את זה.

ובכן, זה בערך מה שקרה גם כאן.

להצעה שהגיעה מהאתר הפופולארי חב"ד אונליין לא יכולתי לסרב (ה' יישלם שכרך, הבטיח העורך), וכך נולדה הסינדיקציה שלפניכם.

האמת? איני משוכנע שזה יימשך אחרי חודש אדר, שבו מרבים בשמחה, או אחרי התביעה הראשונה - מה שיבוא קודם.

נראה.

יום רביעי, 6 בפברואר 2008

טור דה-פראנס (שום קשר לאופניים)

(עד שיקראו לי לעלות לשידור עם פרשנות לתוצאות הפריימריז בארה"ב, אנצל את הדקות שנותרו כדי להגיש לכם בשידור חוזר טור שכתבתי לפני כשנה. בהעדר שם מוצלח יותר נתתי לו את השם שבכותרת).
היום בצהריים קיבלתי טלפון מהמנכ"ל של מאיר פנים וכח לתת, שנמצא כעת בצרפת. מתקיים ארוע גדול בהשתתפות הנשיא, שבו - בין השאר - אמור להיות מוקרן סרט שהכנתי. מאיר פנים וכח לתת זה לקוח חשוב שלי. וואו, הם השיגו חסות של הנשיא לארוע. תמיד ידעתי שדודי זילברשלג תותח ביחסי ציבור, אבל שמצודתו פרושה עד ה"אליזה" - זה חידוש.

אצלי היה מונח בפשטות שהארוע בכלל מחר, ואילו הערב אני אמור להעביר את הדיווידי לאיש קשר של מאיר פנים שטס הלילה לצרפת.

מתברר שהיתה אי הבנה והאיש טסה (זו היתה בכלל אשה) - אתמול. הארוע - הלילה.

ועדיין לא גמרתי לערוך אותו.

המנכ"ל שופך עלי, ובצדק, את כל הכעס הציבורי על מסקנות וינוגרד ומודיע לי שהוא אוהב אותי מאד, אבל זו הפעם האחרונה שאנו עובדים יחד.

נניח שהוא צודק - איך זה עוזר לנו לפתור את הבעיה הנוכחית?

מהצהריים עובד כמו משוגע, גומר את הסרט.

אבל איך מעבירים אותו לצרפת?

מתקשרים לאיש הקשר בצרפת. הוא מאתר לשכת שרות של דיווידי המפעילה שרת מחשב, אליו ניתן להעביר קבצים גדולים. גודל הקובץ דידן הוא 200 מגהבייט, שיהיה בריא.

מתחיל להעלות ברשת הביתית. מקבל אחרי שעה וחצי אישור אוטומטי, בצרפתית, מהסרבר המארח שהקובץ התקבל ונקלט, תודה. מתקשר לאיש הקשר שמתקשר לטכנאי - לא הגיע הקובץ!

הזמן דוחק. הארוע בשעה שמונה בערב ועכשיו כבר שש. טס עם הנייד למכון ויצמן. הרשת שם מהירה מאד מאד. אני עם מקינטוש. הרשת המקומית בחלונות.

מעתיק הקובץ על דיסק און קי, מחבר למחשב של ויצמן. נאדה.

מתחבר עם המקינטוש לרשת האלחוטית של המכון, שולח את הקובץ תוך שלוש דקות (בבית לקח שעה וחצי, להזכירכם). מסתכל על תכולת הקבצים של הסרבר המארח - הקובץ לא מופיע שם, למרות שהתקבלה הודעה ש-100 אחוז כבר הועברו, תודה.

איש הקשר שלי בצרפת מוסר לי כתובת אימייל פרטית של הטכנאי, שאנסה להעביר ישירות אליו את הקובץ. מוסר? מנסה למסור. צרפתי שמתחיל לאיית באנגלית זו סאגה שאם לא היתה על חשבוני, הייתי צוחק. לא פלא שהרוסים נלחמו בנפוליאון. לצרפתים יש אלפא-ביתא משלהם וכל נסיון להגות את האיי-בי-סי באופן מערבי-נורמאלי נדון לכשלון. הם פשוט נהנים לעוות. אה בה גי, ג'י, ג'יי, הכל אותו דבר. פרנקו-קקופוניה פאר אקסלנס. אני איתם גמרתי. אלה לא חברותיים.

לא מצליח להעלות הקובץ דרך ג'ימייל. ג'ימייל לא מגיב, אולי בגלל שהקובץ גדול מדי.

בזווית עיני אני מבחין באיש הבטחון של המכון קרב אלי. האם זו אלת בייסבול בידיו?

כבר רואה את עצמי בעיני רוחי בתור ללשכת האבטלה. מילא אני, אבל במה אשמים הם, הלקוחות? ומה עושים?

פרק תהלים אשא עיני אל ההרים. בין לבין, גונב מנחה והחמה הרחק אחרי ראשי האילנות. שולח הקובץ בפעם הרביעית. איש הקשר מעדכן טלפונית שעדיין לא התקבל דבר בסרבר. מתחיל להרים ידיים.

ולפתע פתאום: הופ! אני רואה אותו! אני רואה את הקובץ המזורגג שליט"א מופיע בסרבר הצרפתי בשם שנתתי לו אני ביום היוולדו, באנגלית מתריסה. קובץ אנגלי למהדרין בסרבר צרפתי קומפלט, עם כל החבילה.

רואה שעבר הקובץ, מתחיל לשלוח קבצים דומים לו, לגיבוי. שלא ישתעמם שם לבד.

אס-אמ-אס למנכ"ל מאיר פנים. מה קורה? הם צורבים. יקח להם חצי שעה עד שעה (?) והם ישלחו את הדיסק לבית השגריר. לרבנים לוקח תמיד המון זמן לצרוב. אולי זה מקור הביטוי: "צורבא דרבנן"?

עוד אס-אמ-אס. נו?

הדיסק אצלי, אומר המנכ"ל, בדרכי לארוע.

מסקנה: אל תדחה למחר מה שיכולת לסיים אתמול. בעיקר אם ניהול הזמן שלך אידיוטי כמו שלי.


הדר' חיים ויצמן. תודה, חיימון. אתה והש"ג מהכניסה המזרחית שניכם ברשימת הפייבוריטים שלי.
עם ירידת הגליון לדפוס נמסר מהמארגנים שחלה אי הבנה מצערת: הנשיא שבחסותו נערך הארוע הינו נשיא אגודת הידידים של מאיר פנים ולא נשיא צרפת, כפי שניתן היה להבין בטעות. עם הנשיא הסליחה.


יום שלישי, 5 בפברואר 2008

אבל קודם כל, המספרים.

מדי פעם, כותב מישהו דברי-טעם שתענוג לפתוח איתם את הבוקר ולחלוק בם עם ידידים, גם אם אינם מעוררים חיוך אלא דווקא מחשבה. כזה הוא מאמרו המרתק של דר' שלמה וגנר, חוקר במחלקה לנוירוביולוגיה באוניברסיטה העברית, המערער על יסודות החשיבה הכמותית שמונחת ממש בבסיסה של ההוויה האמריקאית - זו המאומנת לראות במספרים ובמדדים את חזות הכל. המאמר התפרסם בגליון מס' 43 של המגזין "ארץ אחרת", והוא מובא כאן במלואו.

בשלוש השנים שהאזנתי בהן לרדיו במכונית, כשעתיים בכל יום, בדרך מביתי לאוניברסיטת הרווארד ובחזרה, התמסרתי לתחנת הרדיו הנפלאה WBUR, התחנה הציבורית של בוסטון. בשל כך האזנתי גם לתוכניות שהיו פחות מעניינות בעיניי, כמו התוכנית הכלכלית של התחנה, ”Marketplace”. מנחה התוכנית פתח אותה תמיד בכותרות, אבל מיד אחר-כך היה אומר: “But first, let's do the numbers” ועובר לסקירת המדדים השונים של אותו היום. ודווקא אותו, את המשפט הזה, שלא אמר לי שום דבר והוביל לאוסף של נתונים חסרי כל משמעות מבחינתי, דווקא אותו אני לא יכול לשכוח.

אפשר לנהל דיון סמנטי על היחס בין המספרים למעשים, אולם לא בכך ענייני אלא במדדים שהמשפט מכוון אליהם, וביחסי אליהם בתור אדם ובתור מדען. שהרי כאיש מדעי הטבע, אני יודע שמטרתו של כל מדד היא ליצור תקניות של המציאות, שתאפשר להשוות בין תופעות שונות ואירועים שונים. אולם האם זה באמת מה שעומד מאחורי המדדים השונים, החל ממדד אמון הציבור בתקשורת וכלה במדדי השלום, העוני והאושר, שהולכים ומציפים אותנו בשנים האחרונות, יחד עם אינסוף נתונים סטטיסטיים שהמחשבים שלנו מפליאים כל-כך לייצר? כדי לענות על כך, אולי כדאי לחזור למדד הפופולרי מכולם, הדולר.

לפני שננעלתי על WBUR בתור תחנת הרדיו האולטימטיבית, שוטטתי במרחבים הרדיופוניים של אזור בוסטון כדי למצוא תחנה כלבבי. פעם אחת האזנתי לתחנה המשדרת מוזיקה קלאסית, ולתדהמתי, שמעתי את המנחה מספרת כי מישהו חישב ומצא שמוצרט היה מרוויח היום כ-80 מיליון דולר לשנה מתמלוגים על יצירותיו. בתחילה הייתי המום. לאחר זמן-מה תפשתי שהמאזין, שהדברים היו מכוונים אליו, אמור להגיב כך: "וואו. הוא באמת היה גאון, המוצרט הזה. רק גאון יכול להרוויח 80 מיליון דולר בשנה מתמלוגים".

לפתע הבנתי את הלך-המחשבה שבבסיס החברה האמריקנית. המוטו של החברה הזאת בעיניי הוא משפט, שאפשר לשמוע אותו בפרסומות רבות: “It's that simple”. הרעיון הוא לרדד את החיים, להימלט מכל התסבוכת הכרוכה בתוארי אצולה ומעמדות, בהייררכיה כנסייתית, במשלבים שונים של שפה וברמות שונות של אמנות, ושאר מרעין בישין של אירופה הדקדנטית, שממנה ברחו האמריקאים הראשונים.

כדי ליישם את הרעיון, נוקטת החברה האמריקנית שיטה גאונית. יש אמת-מידה אחת לכל דבר, בין אם מדובר בחיים האישיים, בדת, באמנות או בפרנסה. אמת-המידה הזאת מעבירה את כל הדברים למישור אחד ומאפשרת להשוות ביניהם, וקוראים לה דולר. בתיווכו ניתן להשוות בין יצירתו של מוצרט, חיי מין בריאים ועבודתה וטרחתה של עקרת-הבית (הנאמדות, לפי החישוב האחרון, ב-134,000 דולר לשנה). המחיר הוא כמובן תפישה פשטנית של החיים, שבה היה הדולר לחזות הכול.

אבל מה רע, בעצם, בתפישה תקנית וכמותית של המציאות? מה שגוי ביצירתה של שיטת מדדים, שתאפשר לכמת תופעות שונות ולערוך השוואה ביניהן, בזמנים ובמקומות שונים?

מניפולציות במדדים

יש שלוש בעיות בגישה הזאת. הראשונה היא האפשרות למניפולציה במדדים. ניקח לדוגמה את השאלה, אם שיעור תאונות הדרכים בישראל הוא יוצא דופן ביחס למדינות אחרות בעולם המערבי. קודם כל צריך להחליט מה לוקחים בתור נתון מרכזי: את מספר תאונות הדרכים, את מספר הנפגעים בתאונות הדרכים או את מספר ההרוגים בהן? נניח שהחלטנו להתמקד בנתון מרכזי אחד; כעת יש לכייל אותו כדי להשוות בין מדינת ישראל למדינות אחרות. השאלה היא אם מכיילים את הנתון ביחס למספר התושבים, המכוניות או הנהגים; ביחס לאורכם הכולל של הכבישים במדינה, או אולי ביחס לגודל המדינה או לתוצר הלאומי הגולמי שלה. קיצורו של דבר, מגוון אפשרויות הכיול הוא רחב ביותר, ולכל אחת מהן היגיון משלה. אם נכפיל אותן במספר הנתונים המרכזיים האפשריים, נקבל מספר עצום של מדדים אפשריים, וכנראה כל מדד יורה על מיקום שונה של ישראל ביחס למדינות אחרות; ייתכן אף שלפי חלק מהמדדים מיקומה יהיה טוב, ולפי חלקם האחר - רע.

כעת השאלה היא מה מטרת החישובים הללו. אם זה הרצון לזעוק כנגד תאונות הדרכים - ויש בהחלט על מה לזעוק - בוודאי נשתמש במדד הקובע שישראל נמצאת במקום הגרוע ביותר יחסית לשאר המדינות, ואז כותרת העיתון תכריז: "שיעור תאונות הדרכים בישראל הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי". אבל זוהי בעצם מניפולציה. למעשה, רק מי שהנתונים בידו - ובדרך-כלל מדובר במתי-מעט - יכול להיות מודע למניפולציה ולהפריכהּ, ולכן ככל שנגדיל את משקלם ואת משמעותם של המספרים והמדדים השונים, נעצים גם את כוחה של המניפולציה המספרית.

גם את רגישות-היתר שלי למניפולציות מספריות קניתי בארצות-הברית, לאחר פרשת 'אנרון'. בשיאה היתה 'אנרון' אחת מעשר החברות הגדולות ביותר בארצות-הברית, ששווייה נאמד בעשרות מיליארדי דולרים; אבל למעשה, כמעט לא היו לה נכסים משל עצמה. היא החלה לפרוח לאחר הסרת הבקרה על שוק האנרגיה של קליפורניה, ועסקה בעיקר בתיווך בין יצרניה, ספקיה וצרכניה של האנרגיה במדינה הענקית. מנהלי 'אנרון' היו בעצם רואי-חשבון שהצליחו, בעזרת מניפולציות מתוחכמות במַאַזני החברה והעברת כספים בין מספר רב של חברות-קש שהקימו, ליצור מראית-עין של עלייה מתמדת ברווחי החברה.

אם יש פיתוי שהאמריקנים לא מסוגלים לעמוד בו, זאת ההצלחה, ולכן מניית החברה היתה ללהיט היסטרי בוול-סטריט, דבר שהעלה את ערכה עוד ועוד. מאחר שעם ההצלחה לא מתווכחים, הזמין סגן הנשיא צ'ייני, עם תחילת כהונתו הראשונה של הנשיא בוש, את ראשי 'אנרון' לדיונים במסגרת צוות המשימה שלו, שהוסמך לבצע רפורמות בשוק האנרגיה האמריקאי (כלומר, נתנו לחתול לחלק את השמנת).

גם כאשר התפוצצה הפרשה, והתברר שמנהלי 'אנרון' לא בחלו אפילו בשליחת ידם בקרנות הפנסיה של עובדי החברה כדי להסתיר את הגירעון שהחברה סבלה ממנו, נזקקו החוקרים לשיתוף פעולה של אחד ממנהליה כדי לעקוב אחר המניפולציות הנפתלות שנעשו בכספים שלה. מכך כדאי להסיק, שגם מאזן מושלם אינו מבטיח דבר, ומי שסומך יותר מדי על המספרים ייפול לבסוף קורבן בידי מי שיודע לבצע מניפולציות מספריות.

המדד עדיף על המציאות

בעיה שנייה היא הפיכת המדד ליעד הפעולה של החברה, במקום המציאות עצמה. לאורך השנים צריכה מערכת החינוך להתמודד עם מערכות תקניות, ארציות ובינלאומיות של ציונים, החל בציוניהן של בחינות הבגרות וכלה בציונים של מבחני מיצ"ב ופיז"ה.

ואולם, במקום להשתמש בתוצאות המדדים הללו כדי לשפר את החינוך, מערכת החינוך מתאימה את עצמה למדדים ופועלת לשיפור התוצאות המושגות במבחני התקן, מה שיוגדר מבחינתה כהצלחה. להפיכתן השערורייתית של שנות הלימודים האחרונות בבתי-הספר התיכוניים לקורס הכנה לבחינות הבגרות כבר התרגלנו, אך מעניין לעקוב אחר הדרך שבה מנסה מערכת החינוך הישראלית לשפר את ציוני תלמידיה במבחני פיז"ה הבינלאומיים, פשוט על-ידי הטמעת הפורמטים של המבחנים בתוכנית הלימודים, שלא לדבר על הוצאתם של מגזרים מסוימים מכלל הנבחנים.

דרכיה של מערכת החינוך מוכיחות את הכלל: כשמדדים מסוימים מייצגים הצלחה בעיני מערכות שלטוניות ומערכות אחרות, הן ישקיעו את עיקר מאמציהן בשיפור המדדים, ולאו דווקא בשיפור פעילותן.

אשליית ה"התמדעות"

הבעיה השלישית היא עקרונית יותר, ומייצגת מגמה כללית בחברה המערבית שניתן לקרוא לה "התמדעות". מדובר בהתמכרות לאפשרויות שמעניקים לנו ההישגים המדעיים והטכנולוגיים, המרשימים כשלעצמם, תוך יצירת אשליה של שליטה במציאות. בין היתר, ל"התמדעות" יש השפעה לא מעטה על הידרדרות החברה, עקב שילוב של קפיטליזם חסר מעצורים ומחקר מדעי חסר גבולות, אל התהום העמוקה של מניפולציות גנטיות בבני-אדם, אולם זה כבר נושא למאמר אחר.

ענייננו כאן הוא המבוכה שגורמים לחברה הישגיה הטכנולוגיים. במילים אחרות, בזכות המערכות הדיגיטליות והמחשבים המשוכללים, נעשה העיסוק במספרים ובחישובים לדבר הקל ביותר עלי אדמות. כמה פעמים נתקלתם בכותרת של מאמר, שעוסק בכימות של תופעה כלשהי, המכריזה: "עכשיו זה מדעי"? בגלל הקלות הרבה של החישוב, ובשל יראת הכבוד שאנו רוחשים למספרים ולשיטה המדעית שהם מייצגים, לכאורה, אנו נוטים לראות בכימות של תופעות ובמדדים השונים הוכחה ליכולת אמיתית של הבנת המציאות ושליטה בה. בשל כך אנו מזניחים כלים טבעיים, שהתפתחו במהלך מיליוני שנות האבולוציה, המאפשרים לנו התמודדות - קשה ככל שתהיה - עם המציאות.

ניקח, לדוגמה, את עולם הספורט. אני מעריץ את הרצינות שבה החברה האמריקנית מתייחסת לספורט. צריך לראות ילדה אמריקאית הולכת לשחק כדורגל עם החברות (בארצות-הברית כדורגל של נשים מפותח יותר) במגרש המשחקים הסמוך לביתה, כדי להאמין. ילד ישראלי ממוצע (הבן שלי, למשל) רץ אל המגרש בבגדים רגילים ובסנדלים, אך הילדה האמריקאית לובשת בגדי ספורט שנקנו במיוחד לשם כך, נועלת נעלי פקקים מקצועיות עם מגיני שוקיים מתחת לגרביים הגבוהים ומצטיידת בכדור משובח; התוצאות בהתאם.

עם זאת, האובססיה האמריקנית לסטטיסטיקה של הספורט נראית לי בלתי נסבלת. כאדם שגדל פחות או יותר בד בבד עם התפתחות המחשבים המודרניים, נדמה לי שעקבתי אחר התופעה הזאת עוד מהתקופה, שבה נמסרה לצופים בטלוויזיה סטטיסטיקה פשוטה מפי מומחה שישב באולפן. עתה פולטים המחשבים עדכונים סטטיסטיים של מדדים מטורפים לגמרי בזמן אמיתי. מה תוסיף לצופה הידיעה, מי מהשחקנים מחזיק את הכדור הכי הרבה זמן בממוצע מעבר לקו שלוש הנקודות? תחום האתלטיקה הקלה הוא עדות לכך, כיצד אמצעים טכנולוגיים בכלל, ושכלול אמצעי המדידה והחישוב בפרט, יוצרים אשליה של התקדמות בספורט.

זה לא סוד שמבחינת העניין הספורטיבי עצמו התחום מיצה את עצמו, והדרך היחידה להתקדמות ולשיפור ההישגים היא שימוש בסמים ממריצים וסטרואידים למיניהם, או שכלול אמצעי המדידה עד לרמות אבסורדיות של מאיות השנייה (וזו אינה המילה האחרונה). לטעמי האישי, ספורט הנכים הוא היחיד שעוד יש לו ערך ספורטיבי ברמה הבינלאומית.

בשורה התחתונה

דוגמה נוספת להמחשת התופעה היא תחום הרפואה. בשנים האחרונות יש אינפלציה של מחקרים רפואיים, שכל עניינם הוא התאמה סטטיסטית בין גורם כלשהו, רחוק ודמיוני ככל שיהיה, לבין מצב רפואי כלשהו, כדי לטעון לקשר סיבתי ביניהם. עיון אקראי במדור הבריאות של אתר ynet גילה לי, למשל, כי לילדות שאכלו צ'יפס בילדותן יש סיכוי רב יותר לחלות בסרטן השד בבגרותן; שנשים יפות יותר הן גם פוריות יותר; שלגברים בודדים יש סיכוי רב יותר ללקות בהתקף לב; ושלנשים האוכלות דגים יש סיכוי נמוך יותר (ב-13%) ללדת תינוקות במשקל נמוך (החוקר ממליץ לכל אישה הרה לאכול שתי מנות דג בשבוע).

בכלל, נושא ההריון הוא כר פורה למחקרים מהסוג הזה, שכל מה שנדרש לעריכתם זה מילוי שאלון על-ידי היולדת בבית-חולים והצלבה ממוחשבת של נתוני השאלון עם נתוני הלידה; פעולה שלוקחת למחשב חלקיק שנייה. ריבוי מחקרים מהסוג הזה מביא למצב אבסורדי, שבו מופיעים זה לצד זה שני מחקרים בריטיים; האחד קובע כי צריכת המולטי-ויטמין בזמן ההריון מפחיתה במידה ניכרת את הסיכוי למומים מולדים אצל העובר, והשני מתריע כי צריכת המולטי-ויטמין בזמן ההריון מגדילה באופן ניכר את הסיכוי לכך. מחקרים מהסוג הזה, גם אם הם אינם שטות גמורה, ודאי לא יקדמו את המדע, והם נערכים פשוט כי קל לערוך אותם. שוב אנו חוזרים לאותה נקודה: הקלות שבה נעשים חישובים סטטיסטיים, ויראת הכבוד שאנו רוחשים להם, יוצרות אשליה של הבנת המציאות ושליטה בה.

בפועל עשתה תוכנת הגיליון האלקטרוני למספרים מה שעשה מעבד התמלילים למילה הכתובה. כשם שכיום כל אחד יכול להפיץ כל שטות שעולה בדעתו במרחבי האינטרנט ולקבל מאנשים רבים את יחס הכבוד האינטואיטיבי שזוכים לו "דברים שבכתב", כל אחד יכול גם לייצר בקלות רבה למדי "מדד" ולתת תוקף "מדעי" לטענותיו.

למעשה, הרושם שלי הוא שאכן אחד הדברים הראשונים שעושה כל מי שרוצה לפרסם את דבריו - בייחוד בכלי התקשורת - ולהעניק להם תוקף, הוא ליצור מדד. במהלך חיפוש הערך "מדדים" באינטרנט מצאתי תקציר של מאמר מדהים (מגמות, כרך מ"ג 2), שכותרתו: "מדדים של חשיבה דתית אצל יהודים בישראל", והשורה התחתונה שלו היא: "הניתוח מראה כי אפשר להצביע על עשרה סוגי דתיוּת יהודית, בהתאם למדדים: אדוק אמוני לא-לאומי; אדוק אמוני לאומי; מתון אמוני לאומי; מסורתי מאוזן; מסורתי הכרתי; מסורתי טקסי; חילוני לאומי; אתיאיסט לאומי; אתיאיסט לא-לאומי ואתיאיסט אנטי-דתי". נדמה לי, כי המחקר הזה מדגים היטב את הבעיה שבניסיון למדוד ולכמת בכל מחיר מציאות אנושית מורכבת ורבת-פנים.

דרך אגב, חשבתם פעם על המושג הזה, שהשתרש בעברית המודרנית: "השורה התחתונה"? הרי הוא לקוח מעולם הכלכלה, שבו השורה התחתונה של המאזן מייצגת את עיקרו: רווח או הפסד. כשאנו שואלים: "מהי השורה התחתונה?", אנו בעצם מניחים בבלי דעת את קיומו של נתון מסכם, שהוא חזוּת הכול.

כדי להסיר ספק, ברצוני להבהיר שאין לי שום בעיה עם תוכנות הגיליון האלקטרוני או השימוש החופשי בהן. מצדי, כל אחד יכול להכביר מדדים כיד המחשב הטובה עליו ולפרסם אותם כרצונו. הבעיה היא הגישה שלנו. אנו צריכים להכיר בסיכון ובמגבלות של הישענות-יתר על מדדים ועל חישובים. לא כל מספר הוא עובדה, ולא כל מדד הוא מדעי; והעיקר, התמכרות למספרים, למדדים ואפילו להישגים מדעיים אינה מבטיחה הבנה טובה יותר של המציאות.

אני מציע להתייחס אל כל המדדים והחישובים הסטטיסטיים בעירבון מוגבל, ולנסות לשפוט את המציאות בכלים נוספים המצויים בידינו, כמו למשל חמשת החושים והאינטואיציה. הם התפתחו, כאמור, במהלך מיליוני שנות האבולוציה במציאות שבה אנו חיים, כדי להעניק לנו יכולות שיפוט והתמודדות. אכן, לא קשה לתעתע בחושים או לפתח אינטואיציות מוטעות, ובכל זאת הכלים הללו מחודדים ומכוונים אל המציאות הרבה יותר ממה שרובנו חושבים. אני מעריך, למשל, ששיחה פשוטה תאפשר להורה לשפוט נכונה את יכולתו הלימודית של בנו בקלות רבה פי כמה מציוני הבגרות, ובדיקה יסודית של רופא מנוסה, המצויד בסטטוסקופ, תוכל להעריך את סיכויי ללקות בהתקף לב, במידת דיוק לא פחותה מזו של כל חישוב סטטיסטי.

ארצה לסיים דווקא בציטוט מתוך מאמרו של מדען בן-זמננו, סטניסלס דהאן, האיש שעומד מאחורי ההשערה המדעית שיכולתנו לתפוש ולייצג את המציאות בעזרת מספרים היא למעשה תכונה מולדת, כמו היכולת לראות צבעים ולהבחין ביניהם. עם זאת, הוא חותם את אחד ממאמריו כך: "אנו מפתחים מודלים מתימטיים של העולם, אך אלה הם מודלים בלבד, והם לעולם אינם מתאימים לו התאמה מלאה. כוכבי הלכת לא באמת נעים במסלולים אליפטיים; מסלולים אליפטיים הם לא-רעים, אך רחוקים מהתאמה מלאה. החומר לא באמת עשוי מאטומים, אלקטרונים וקווארקים – אלו הם מודלים מצוינים, אבל הם בהכרח יצטרכו להתעדכן ביום מן הימים. בעיות קונספטואליות רבות היו נפתרות, אילו היו המתימטיקאים והפיזיקאים התיאורטיים מקדישים יותר תשומת-לב להבדל הבסיסי שבין המודל למציאות, הבדל שהביולוגים מכירים אותו היטב".

כבר אמרתי שאני ביולוג?

המאמר פורסם במקור ככתבת שער תחת הכותרת "הכל מדיד - על מותם של 'דברים שאין להם שיעור'" באתר האינטרנט של ארץ אחרת: http://www.acheret.co.il/bin/en.jsp?enPage=HomePage


יום ראשון, 3 בפברואר 2008

כך אשתלט על העולם (תוכנית פעולה וסטטיסטיקה)

בעוד אתם נמים לכם בשקט את שנתכם, הולכת וקורמת עור וגידים תוכניתי הגדולה. גם צעד גרנדיוזי ככיבוש העולם מתחיל בפסיעה קטנה יותר, כמו פתיחת בלוג.

חייו של בלוגר, כידוע, אינם חיים אם אין לו תחת היד סטטיסטיקה מדוקדקת מי ביקר בבלוג, כמה זמן התעכב בכל עמוד, באיזו מערכת הפעלה הוא משתמש, מי שלח אותו אלי, היכן הוא גר וכדומה. אין לזה שום קשר לאגו; סדר פשוט צריך שיהיה.

גייסתי, איפוא, את גוגל אנליטיקס לשרותי והחל מה-2 בינואר (שזה חודשיים אחרי הולדת הבלוג בכלל) היא עובדת בשבילי. אני אולי לא סופר אתכם, קוראים נכבדים, אבל גוגל אנליטיקס כן. בפוסט זה אשתף אתכם בכמה פרטים מעניינים. זכרו היכן קראתם אותם לראשונה.

במצטבר, ביקרו בבלוג המצויין הזה לא פחות מ-220 מבקרים יחודיים. הפרישה הגלובלית מרתקת והנה היא לפניכם (לא חייבים לקרוא אותה בטון של הצבעת האו"ם על כינון מדינת ישראל, אבל אם מתעקשים - זה בסדר, מבחינתי):

יונייטד סטטס - 105. ללא ספק, המקום הנאור בעולם בו זוכה הבלוג שלי להכרה הראויה לו. הביקורים נעשים מחוף לחוף: מניו-יורק שבמזרח, עבור בפנסילווניה שבצפון מזרח, בקר בוויסקונסין (הי תמר!) וכלה בקליפורניה שבחוף המערבי (חשבתי שיוסי רייצ'יק לא יודע להפעיל מחשב). הזמן הממוצע שקוראי הצפון-אמריקאיים מתעכבים בבלוג עומד על 6:28 דקות. לסיכום: אילו הייתי מתחיל לעקוב אחר הסטטיסטיקה כמה חודשים מוקדם יותר, ייתכן שהייתי מגייס די תרומות להתמודד בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית (או הרפובליקאית) על הנשיאות.

איזראל - 105. שלא במפתיע, עוד ועוד אנשים נוטשים את העתונות המסורתית (ידיעות, מעריב ו"אלגמיינר זשורנאל") כשהם נשבים בקסמי כתיבתי. זו מגמת עומק מרעננת וראוי להקצות משאבים וחוקרים כדי להתחקות אחר מקורותיה. מפתיעה לא פחות היא הפריסה הפנים-ארצית: 69 קוראים מבאר-שבע (אני מה יש לי בבאר-שבע? חבר'ה, אתם בטוחים שהגעתם למקום הנכון?), 20 בפתח-תקווה, תשעה ממקום בלתי מזוהה (נראה שהבת-ימים עדיין מתביישים להזדהות), 5 מחיפה (צביק'ה - לא עברת לגינוסר עדיין?), אחד בראש-העין (בוודאי סוכן שתול של המתחרים) ואחד בבית-שמש (רוני אשכנזי - הבטחת לא להכניס מחשב הביתה!) את רחובות אני לא מזכיר בכוונה. שבתאי כבר לא נחשב - הוא ממילא רק מחפש כל הזמן לינקים לסרטים שאפשר להוריד באימיול.

רגע, עוד לא גמרנו עם אסיה: יש לנו שלושה ביקורים מטביליסי (לא אנקוב בשמות - אני לא פסיכי להסתבך עם גרוזינים - אבל שמחתי לראות שהצלחת להתקין מערכת הפעלה לאופרד על המקינטוש שלך, שרה).

כתבינו הפרושים ברחבי אירופה כבר ערוכים לקבל את השידור: בריסל שבבלגיה 4 ביקורים (חבר'ה תהיו רציניים, אין לי תקציב לקנות מכם רבע יהלום). הממלכה הבריטית שלחה בינתיים נציג אחד מסטרטפורד און אבוק (אבי מלר? בביקור מולדת?) אוהד אחד יש לי עד כה בנאנסי שבצרפת (ניקולא, בחייך, חנקת לי את התיבת דואר - תפסיק להפציץ אותי עם תמונות מהחתונה שלך, ממילא הן ממלאות את כל העתונים).

הגרמנים הפסיקו לסמפט אותי כבר במלחמת העולם השניה, וגם אני מצדי לא חסיד גדול של האומה הגרמנית לדורותיה (למעט, כמובן, חותנתי המיתולוגית, האהודה עלי במיוחד). על-כן, בצער מסוים, אני מוכן לוותר מראש ובדיעבד על הקורא המוזר שנמצא לי בברלין. קישטא! ראוס! ראוס!!!

גוגל אנליטיקס אינה מספקת, כמובן, פילוחים סטטיסטיים על רמת ההשכלה של גולשי, אבל עם קצת שכל ישר וקורטוב מידע-פנימי לא תהיה זו הנחת עבודה מופרכת מדי להניח שמדובר בקהל אינטליגנטי מעל הממוצע, בעל מחשבה עצמאית וחוש ביקורת מפותח, השייך למעגל סוציו-אקונומי גבוה, שפשוט לא מסוגל להתחיל את היום שלו בלי כוס קפה לוואצה ולבדוק מה התחדש בבלוג זמן שאול. מה מאפיין אתכם, 220 קוראי? אני מניח שחלק גדול מכם מעוניין לקרוא את מה שיש לי לומר על הבחירות לנשיאות כאן, אבל תודו שרובכם פשוט מעוניינים לשמור את כל הערוצים פתוחים למקרה שתבקשו ממני לשלוח עבורכם לארץ פלזמה בלי מכס.

כך או אחרת, לקהל הנפלא והמסור הזה, המייצג נאמנה את האנשים החושבים בתבל על כל יבשותיה (אם כי, יש עדיין על מה לעבוד בנושא אוסטרליה ודרום אמריקה - סוכני מכירות צרו קשר כאן), לקהל האליטיסטי (והמתרחב) הזה אומר רק דבר אחד:

א) תודה רבה, ו-

ב) למה, לעזאזל, אתם לא מגיבים על הטורים במקום המיועד להם? אה?! בצד שמאל, למטה, בתחתית כל פוסט, ישנו אייקון (אכן, קטנטן, אבל זה לא אני קבעתי) שאם לוחצים עליו אפשר לספק פידבק מיידי למען הדורות הבאים, ואם לא לוחצים הרי גורמים לו לכותב לגרד בפדחתו ולהרהר ברצינות אם כל העסק שווה לו מלכתחילה.

ניקולא סרקוזי (מימין). די עם הדואר!

סרגיי ולארי, מייסדי גוגל. תודה על האנליטיקס, חבריא. שבוע הבא אצלכם במשרד, כרגיל?

ריבוי הקוראים בבירת הנגב מטיל צל כבד על טוהר המידות של עורכי הסקר.

יום שבת, 2 בפברואר 2008

אסטרונאוטים

שני אסטרונאוטים נוחתים על כוכב מארס. משימתם: לבדוק אם יש נוכחות של חמצן במקום.

"תן לי את קופסת הגפרורים", אומר האחד לשני, "או שהגפרור יתלקח ואז יש כאן חמצן, או שלא - ואז לא יקרה כלום".

הוא אוחז בקופסא ועוד רגע עומד להצית גפרור, כשלפתע מופיע משומקום תושב של הכוכב מארס ומנופף בידיו: "לא! לא! אל תעשה זאת!"

שני האסטרונאוטים מביטים מודאגים זה בזה: הייתכן שקיים במארס גז נפיץ בלתי ידוע?

ובכל זאת, האסטרונאוט לוקח גפרור נוסף, ואז... להקה היסטרית של תושבי מארס צצה לה מתחת לאדמה, וכולם מנופפים בידיהם: "לא! לא! אל תעשה זאת!"

זה כבר נראה רציני. ממה הם פוחדים?

אבל בכל זאת, אנו נמצאים כאן במשימה מדעית, והיא לבדוק אם האדם יוכל לנשום ולחיות בכוכב מארס.

אז הוא מצית את הגפרור. הגפרור מתלקח, כבה ו... כלום לא קורה.

פונה האסטרונאוט לקבוצת התושבים ותובע לדעת: "מדוע ניסיתם למנוע ממני להדליק את הגפרור?!"

נענה מנהיג הקבוצה ומשיב לו:

"שבת היום, אידיוט".

* * *
(תודתנו לאלכסנדר שיכמנטר מ"נס-טכנולוגיות").

יום שישי, 1 בפברואר 2008

נשמות, ממונות וגלגולים - שעור מאלף בפרשת השבוע

מה הקשר בין דיני הממונות היובשניים, הטכניים, המציפים את פרשת השבוע ("משפטים"), לבין גלגולי נשמות?
הממ... טוב ששאלתם.

הנה התשובה, מפי הרב יוסף-יצחק יעקבסון (35 דקות).


לצפיה:
http://www.col.org.il/pics/inbox/1172144_481E-02.wmv
באדיבות www.col.org.il

יום שני, 28 בינואר 2008

קורות חיי, או: מה עושה אבו-חסן ברזומה שלי?



לא, אין מדובר באוטוביוגרפיה מסכמת (אני מתכוון להשאר בסביבה עוד כמה שנים, אם ירצה השם), אלא במסמך מלוקק שנאלצתי לחבר כדי למצוא עבודה מתאימה. או עבודה פחות מתאימה, העיקר - עבודה (רזומה כמו שלך, אמרו לי, צריך לבלוט מייד).

לא שאני גרפיקאי כזה גדול - במקרה הזה תבנית מוכנה של Pages, המתחרה של וורד על פלפטורמת מקינטוש, עשתה את רוב העבודה. קצת שיניתי את המתכונת המוכנה, הוספתי וגרעתי ורקחתי, וזה מה שיצא.

העיצוב היה החלק הקל בכל העסק.

האתגר האמיתי היה לא להפריז בחשיבות עצמית ולא להיסחף למלים גדולות שאמריקאים אוהבים, ועם זאת, לתאר במדויק מה אתה יכול ויודע. רק את מקצת שבחי הזכרתי; עובדה, לא ציינתי שהחומוס שאני יודע להכין הוא ללא מתחרים (אבו חסן הבין את זה, ולכן הוא נמצא היום היכן שנמצא).

אתם מוזמנים לעיין, להעיר הערות ולהציע מקצה שיפורים. אינני מבטיח לקבל את ההצעה הזולה ביותר.
ההשתתפות אסורה על אולמרט, אנשי לשכתו ובני משפחותיהם.


יום ראשון, 20 בינואר 2008

התקררות גלובאלית

אבקש את סליחתכם.

המדור, לאחרונה, מתחיל להראות כמו תשדיר של השרות המטאורולוגי. יותר מדי פוסטים על מזג האויר ופחות מדי מידע שימושי. בשביל זה שלחנו אותו לאמריקה? אז לפני שתאבדו כליל עניין בבלוג, ולרגל מזג האוויר הארקטי הפוקד אותנו, אנצל את ההזדמנות והריני לבשר - זאת הפעם האחרונה בהחלט - שהיום קריר אצלנו, אפילו יותר מאשר ברחובות. מינוס 15.

כדי לחסוך באנרגיה, מוטב לנתק את המקרר מהחשמל ופשוט להניח אותו בחצר, כשהוא פתוח. יש הסבורים שהוא הדין לגבי החותנת. האסקימואים מעולם לא נתבעו ליתן על כך את הדין.

לענייננו: זוכרים מה שסיפרו לכם על החום האילתי בשיא הקיץ? שאפשר לטגן ביצה אם רק מניחים אותה על מחבת וחושפים אותה למשך כמה דקות לחום השמש?

ובכן, ניסיתי הבוקר לבחון את התופעה הזאת - מהכיוון ההפוך. מה קורה, למשל, כשיוצאים להשתין במזג אויר כזה? האם זרזיף השתן הופך לקרח בעודו באוויר, כשהוא מצייר קשת נאה וייחודית, או שמא הוא קופא עוד בטרם משחררים את הרוכסן?

סוגיה זו לא נתנה לי מנוח. כדי להתיר את הספקות יצאתי לי אל הרחוב באשמורת הבוקר והטלתי את מימי בחדווה על שוחת אחד העצים.

הבה נבדוק עד כמה אתם מבינים בפיזיקה: מה לדעתכם קרה?

ניחוש מעניין, אבל שגוי. מה שקרה הוא שפקח חרוץ של העיריה שיצא לג'וגינג בדיוק ברחוב שלי עצר ורשם לי דו"ח.

אמריקה, ורסאנו.

יום שני, 14 בינואר 2008

אורח חדש ישן

לפני שעה זה התחיל.

פתיתים לבנים, יפהפיים, החלו נושרים בהססנות, כמבקשים לדעת אם נקבל אותם כאן בברכה אחרי העדרות כה ארוכה. אולי, הם חושבים לעצמם, אולי התרגלנו לשמש שהיתה כאן בשבועות האחרונים ושוב אין אנו רוצים בבואו של השלג.

כיוון שלא אמרנו מאומה הלכו הפתיתים והתרבו להם באין מפריע, עד שהכל כוסה לבן.

שמחים אנו. ברוך שובך, שלג יקר. חסרת לנו.



יום רביעי, 2 בינואר 2008

אל תסתכלו בקנקן

שימו לב לשלושת סרטוני הפרסומת הבאים.

אמריקווסט, לשעבר המלווה הגדול ביותר בשוק המשכנתאות בסיכון גבוה (סב פריים) בארה"ב, עשתה קמפיין מבריק וחלומי לגיוס לקוחות. על קצה המזלג, הכותרת היא: אל תסתכלו בקנקן (כי גם אנחנו לא).

אחרי שגמרתם לצחוק מהשנינות הנהדרת (מסעי הפרסום שאני הכי זוכר הם אלה שגורמים לי לגעות בצחוק או לפחות לחייך), נסו להכנס לכתובת
www.ameriquest.com

מראש הוזהרתם: אמריקווסט אינה מקבלת עוד בקשות למתן משכנתאות. החברה פשטה את הרגל - כנראה מפני שלא הסתכלה יותר מדי בקנקן ולא טרחה לבדוק די הצורך את הרקע, המצב הפיננסי ויכולת ההחזר של לקוחותיה, והעניקה להם משכנתאות כיד המלך. או שהיא פשוט האמינה שהכלכלה במצב מצויין, חביבי. עד לא מכבר, מי שביקש לרכוש נדל"ן בארה"ב צריך היה בדרך-כלל להביא הון עצמי בסך 20% משוויו. בסך הכל.

מה לכל זה ולבלוג המעולה שאתם קוראים זה עתה בשרותים?

ובכן, אם אתם נכנסים לעסקה חדשה, לתחום חדש או לעונת השידוכים, השיעור של אמריקווסט עשוי להיות אקטואלי גם עבורכם: תמיד תסתכלו בקנקן. גם אם זה גורם לכם להראות פוצים.









ארכיון הבלוג