יום ראשון, 15 ביולי 2012

!It's the economy(ca), stupid

בהמשך לעלילה שנפרסה כאן שני פוסטים אחורה, ובה סופר על כרטיסי טיסה חינם מתנת טורקיש איירליינס, להלן עדכון משמח - ותראו איך ה' מסובב את העניינים. ממש עילת העילות וסיבת הסיבות.

בתנו היחידה, משוש חיינו ובבת עיניינו (חיה - את קוראת?) תלמד השנה בסמינר בישראל. הלימודים מתחילים ב-29 באוגוסט. בתקופה הזו של השנה צריך לשדוד בנק, או לחלופין לזכות בירושה מדוד שעל קיומו לא ידענו מעולם, כדי לממן את מחיר הטיסה.

ואנחנו התלבטנו מניין יבוא עזרנו.

בדרך לא צפויה לחלוטין, המימון הגיע באמצעות... בקבוק אקונומיקה ב-3 דולר, שנשפך והכתים את המושב במכוניתה של רעייתי. כנראה שהפקק לא היה סגור היטב. זוגתי פנתה בתלונה לשרות הלקוחות של ג'איינט איגל, צרפה הצעת מחיר של רפד רכב על הטעון תיקון, ובשבוע שעבר מצאנו בתיבת הדואר צ'ק על כל הסכום: 1200 דולר.

מספיק כדי לטוס עד ישראל ולחזור עד, נגיד, מנצ'סטר.

עוגמת הנפש שיכולנו ללקות בה בגלל כתם מטופש התחלפה לה בשמחה של הכרת הטוב - רחמנא לטב עביד.
ה' עושה הכל לטובה.

הלוואי שנזכה להכיר בכך בכל המצבים.

יום שלישי, 10 ביולי 2012

"ואת בנה המת השכיבה בחיקה"

המייל שנחת אצלי לפני רבע שעה בתיבת הדואר נראה מבטיח.
לקוחה וידידה, שאת חתונת בתה צילמתי לפני כמה שנים, כותבת לי:
"Please call me for photo opportunity Asap 412-xxx-xxx"

עוד חתונה, חשבתי לעצמי. וחייגתי.

באמריקה אי אפשר לגשת ישר לביזנס. צריך משחק מקדים. אני די חלש בסמול טוק, אלא אם מדובר במסע לאלסקה. והלקוחה חזרה זה עתה משם יחד עם בעלה. ואני נסחפתי ושאלתי והתעניינתי עד שמיצינו והיא ניגשה למטרה שלשמה התכנסנו.

בין שאר עיסוקיה, הגברת היא גם "דולה". יש לה לקוחה שעומדת ללדת בשעות הקרובות. הצירים כבר החלו. היא רוצה שאצלם אותה עם התינוק.

והתינוק מת.

צמרמורת: מתברר לי שיש כאן טרנד (אין לי מלה מוצלחת יותר) של בני זוג הניגשים ללידה בידיעה שיוולד תינוק מת, ומבקשים להפרד ממנו לפני שמראה פניו יימוג מזכרונם אחרי היכרות כה קצרה. דקות אחרי הלידה, האם כבר רחוצה, נקייה, מאופרת (אמריקה!). התינוק המת נשטף מדם הלידה, מנותק מחבל הטבור. ואני צריך להנציח את הרגעים האלה, המזעזעים בשקט שלהם, שאמא הלומת צער אוחזת בזרועותיה את בנה המת ומתרפקת עליו בטרם יימסר לקרמטוריום (אמריקה!). רק עוד כמה דקות להיות אמא. שתשאר מזכרת ממנו. אומרים שזה מאד מקל על תהליך האבל. איני יכול שלא להזכר במשפט שלמה, הנושא את כותרת הפוסט הזה.

סיקרתי מלחמות, ראיתי כבר אנשים מתים בחיי, אבל משהו ב-.D.N.A הרגשי שלי לא מאפשר לצלם תינוק מת בזרועות אמו ואחרי כך להוציא לה חשבונית לתשלום.

כמובן, יש התלבטות. לא אני התלבטתי - התלבט הייצר העתונאי המאוס שלי, זה שחשבתי שכבר חלף מן העולם: ומה אם לא אבקש תשלום בדולרים אלא בדמעות? אולי אשאל בעדינות אם אוכל לנכס לעצמי את זכויות היוצרים על התמונות והסיפור? הרי אני יכול להכין כתבה בלתי נשכחת, במלל או בווידאו או בשניהם, ולהפיץ אותה ויראלית לקהל גדול תוך זמן קצר. זה יכול להיות פרסום אדיר עבורי.

ויתרתי כמובן על הרעיון, והפניתי את ההצעה לחבר, צלם אף הוא, שאני מקווה כי קיבתו ועצביו חזקים משלי. אם גם הוא רכרוכי כמוני, הלקוחה עלולה לפנות אלי בבקשה שאשקול שוב.

אני כל כך מקווה שהרופאים טעו, שמכשיר האולטרא-סאונד פשוט התקלקל ושהורי התינוק הצווחני יריבו לילות שלמים מי יקום הפעם להרגיע אותו.


* עדכון:
עוד דואר נכנס בזה הרגע מהגברת המדוברת -
Just did some more research, and your instincts were correct, the photographers do not charge the parents. Check out the website www.nowilaymedowntosleep.org



יום חמישי, 28 ביוני 2012

דרך ארוכה וקצרה, או: טורקיש איירליינס, Here We Go Again



הכל התחיל (או הסתיים) ב-GPS שפישל. או שככה נדמה לי.

אחרי חמש שנים, הילדים יצאו לביקור מולדת ראשון בארץ. אבא שלהם הסיע אותם לשדה התעופה קנדי. באישון לילה יצאנו, במכונית שכורה, ארוכה, חדשה לגמרי מהניילון. שבע שעות מפיטסבורג לניו יורק. תכננו לבקר ב"אוהל" (ציון קברו) של הרבי לפני הצ'ק אין. הטיסה יוצאת באחת בצהריים. האוהל נמצא מרחק חמש דקות נסיעה משדה התעופה. זאת אומרת, אם מכירים את הדרך.

אני לא הכרתי, ולכן הטלתי את יהבי על ה-GPS הנאמן, שתמיד אפשר לסמוך עליו - אלא אם כן רוצים להגיע ממש לכתובת ספציפית בעיר כלשהי. נהגתי לפי הוראותיו ובסופו של דבר הגענו לשכונה יפה ומצוחצחת, אבל ל"אוהל" עצמו כמובן אין סימן וזכר. השעון התחיל להטריד והייתי חסר אונים. יום ראשון בבוקר, אין ברחוב נפש חיה שאפשר להעזר בה.

אבל מה זה על הכביש? מישהו שרוע שם ליד המכונית שלו, ונראה שהוא מנסה לתקן משהו. רגע אחד, מה זאת הצידנית שלידו? ולמה היא הפוכה? משהו לא מסתדר לי. אני מחנה את המכונית ויוצא החוצה לבדוק את הזירה, לקול מחאתו הנמרצת של גורי, הדייקן שבחבורה שתמיד מודע לשעון למרות שאין לו שעון. אני מתקרב למכונאי. הכל בסדר, אני שואל. לא בסדר, הוא משיב בלי להרים את הראש. עכשיו אני מבחין בשלולית דם גדולה למרגלותיו (ניו יורק!). הוא בהכרה. כנראה נפל. עזור לי לקום בבקשה, הוא אומר, אני לא מצליח לקום. אני תומך בראשו ומסמן לגורי להגיע מייד. במאמץ רב אנו מצליחים לקומם אותו למצב עמידה. הוא נוטל את מקל ההליכה שלו ואני מתרשם שהוא אחרי שבץ מוחי. יש לו מסעדה; הוא ניסה להוציא מתא המטען צידנית גדולה, החליק ונחבל בראשו. עזרנו לו להכנס לתוך המסעדה ולהזעיק עזרה. שטפנו את הדם מהרצפה. כל העניין לקח משהו כמו 25 דקות. עכשיו אנחנו באמת באחור גדול לצ'ק אין. האם נפספס את הטיסה בגלל שהושטנו עזרה לאדם במצוקה?

מתנשפים, הגענו לדלפק של טורקיש איירליינס. נחלי אדם. לבסוף הגיע גם תורנו. הסוכן לוקח את הדרכונים ומתחיל בפרוצדורה השגרתית. משום מה הוא לא נותן לנו את כרטיסי העליה למטוס וממשיך למסמס את הזמן במחשב. אני מתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה. איז דר א פרובלם, אופיסר? נו פרובלם, הוא אומר, אני רק מחכה לסופרווייזר. בזה הרגע הבנתי שהטורקים עשו אובר בוקינג, ואנחנו בחוץ, למרות שעדיין יש עוד שעה עד לטיסה.

לא אכחד: התקשיתי לשמור על שלוות נפש. יש כאן שלושה נוסעים צעירים, ורכישת הכרטיסים נעשתה לפני שלושה חודשים. הגענו לצ'ק אין בתוך הזמן החוקי, אבל המטוס כבר היה בתפוסה מלאה. אילו הקדמנו ב-25 דקות, הילדים כבר היו מסדרים את תיקי הצד מעל הראש ומתרווחים על המושבים... אבל לנו היתה משימה בדרך, זוכרים...?

הסופרווייזר מנסה לשדך אותנו לחברת תעופה אחרת. אל-על טסים בעוד שש שעות ותוכלו לשבת בביזנס קלאס, היא אומרת. נשמע טוב, אבל בסופו של דבר גם הטיסה ההיא מלאה. לא נותרה ברירה אלא להלין אותנו, על חשבון ארדואן, במלון בשדה התעופה, כולל ארוחות (לא כשרות, באמת תודה), ולהטיס אותם למחרת בצהריים. לא יהיה עוד פעם אובר בוקינג, אני מתעניין לדעת בחשדנות. גם אם יהיה, אומרת הסוכנת, נוריד מישהו אחר מהטיסה, לא אתכם (פראיירים הרי רק מתחלפים).

והפיצוי על עוגמת הנפש?

תבחר, היא אומרת: החזר במזומן של 280 דולר על כל כרטיס, או כרטיס טיסה חינם לישראל, לכל אחד מהילדים, למשך שנה, הלוך ושוב. לא אספר לכם מה בחרתי, אבל אידיוט אני לא.

מסקנה: הקב"ה משחק אותה כרגיל. הכל לטובה, ולכעוס - לא צריך אף פעם.
תודה על השיעור (ועל הבונוס).


יום רביעי, 27 ביוני 2012

Divine Providence Tours


The children took their first trip to Israel, being chauffeured to JFK by their father, after five years. We left Pittsburgh after midnight driving a brand new rental car, on a seven hour drive to New York. Our plan was to visit the Ohel (gravesite) of the Lubavitcher Rebbe before check-in. The flight was scheduled to take off at 1:00pm. Driving from the Ohel to JFK takes just five minutes.


Of course, that's if you know your way around.


So I turned to my trusted GPS device. You can always rely on Gremlin GPS, unless you really need to know where you are in a major metropolitan area. Following the directions, I eventually found myself in a very nice neighborhood. However, there was no sign of the Ohel. The clock kept ticking, and I became concerned. It was Sunday morning, and there was no one around who could help with directions.

 

Suddenly I noticed something weird. Someone was lying on the ground next to his car, in a mechanic position, and at first glance it looked like he was trying to fix something. Except there was also an upside down cooler right there. Everything seemed terribly strange. I parked the car and went outside to check it out. Guri, the most punctual of my children, protested vigorously. 

 

"Is everything OK?" I asked the mechanic. "No," he replied without looking up. I then noticed a puddle of blood oozing from his scalp. He was conscious. Probably fell over. Please help me get up, he said, I cannot get up. As I supported his head and nodded to Guri, we were able to help him stand up. He grabbed his walking stick and I assumed he had had a stroke. Apparently he was the owner of a nearby restaurant who slipped and was injured trying to get the cooler out of the trunk. We helped him back into the restaurant and called 411, then cleaned up the blood on the floor.

 

The entire episode lasted 25 minutes. Now we were behind for check-in. Would we miss an intercontinental flight as a result of helping out a stranger?

 

We arrived at the Turkish Airlines counter nearly out of breath. Immediately we felt at home - the line was the same length as we're used to in Israel. We were finally called by the airline representative, who took our passports, but then for some reason didn’t give us boarding passes. Instead, he continued fiddling with the computer.

 

It became increasingly clear that something was wrong. Is there a problem, Officer? No problem, he said. I'm just waiting for my supervisor. 

 

That is precisely the moment I realized: the Turks are overbooked, which means they are bumping us off the flight - even though there is over an hour left until takeoff.

 

Clearly, I was trying to remain calm, as here they were, three young passengers, with early-bird tickets that were purchased months in advance. Even though we arrived at the airport on time, the plane was already full. If we had only arrived 25 minutes earlier, the kids would have been putting their carry-on bags over their heads and fastening their seat belts. But we had been on a mission unplanned, remember?

 

Our supervisor sounded great when she said the El Al flight was leaving in six hours and she could get us on business class. But as it turned out, this flight was full as well. Turkish Airlines had no choice but to accommodate us (on Erdogan's expense) at the DoubleTree hotel in New York, meals included (not kosher, sorry), and they put the children on a flight scheduled to leave the following day. 

 

"You are not going to bump us off again, are you?" I inquired.

 

“Of course not, we can bump off someone else” said the representative (so considerate!)

 

We then negotiated for an appropriate compensation for the mishap.

 

“You choose”, said the Turk, “between cash reimbursement of $280 for each ticket, or a free round trip ticket to Israel, for all three passengers, valid for 12 months”.

 

My choice cannot be revealed, but a practical idiot I am not.

 

The conclusion I draw? Everything happens for the best, and you should never get upset, regardless of the circumstances.

 

Thank you, Hashem, for this lesson.

 

And for the free tickets.