tag:blogger.com,1999:blog-82957619390742734022024-03-05T10:25:27.527-05:00זמן שאולהבלוג של שאול לילובשאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.comBlogger55125tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-30001269332662879942013-05-09T02:59:00.002-04:002021-11-11T12:01:02.452-05:00אמא יש רק אחת (איזה מזל)<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgYeBcymmDVnMmeaP5IejndERxRf-dIJXL4ukrdqmYsPNpOnCSvshFh4po8e_JWA8rsfIeFXCzEmulVRirz0PJQZ9CumYCSApKLRSA1ctb7kUB2xKA1wYPdeslJDXw6_nfOuoqmPjMaBi0/s1600/Ima.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="300" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgYeBcymmDVnMmeaP5IejndERxRf-dIJXL4ukrdqmYsPNpOnCSvshFh4po8e_JWA8rsfIeFXCzEmulVRirz0PJQZ9CumYCSApKLRSA1ctb7kUB2xKA1wYPdeslJDXw6_nfOuoqmPjMaBi0/s400/Ima.jpg" width="400" /></a></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
אתמול תפסתי את אמא שלי על חם.</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
אתם אולי מעדיפים את האיים הקאריביים או טיול מחוף אל חוף, אבל אמא שלי - אין מקום אהוב עליה יותר מאשר המטבח. ואני, ארבעה חודשים אצלה הפכו כמעט את כל פריטי המלתחה שלי לבלתי רלוונטיים בעליל. שנים התחננתי שתפחית את כמות השמן בתבשיליה. רציתי להאמין שהצלחתי, אבל האוכל שנותר טעים כשהיה הוכיח לי שטעיתי. </div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
אתמול הגיעה שעת הכושר לאמת השערה שלא נתנה לי מנוח. אמא הכינה קוסקוס - כמנהגה, מסולת גולמית ("לחול הזה של אוסם אתה קורא קוסקוס?"). שמתי עין על האקדח של סטניסלבסקי - בקבוק שמן קנולה שניצב דומם על השיש - ותייקתי בזכרוני את המיקום המדוייק של קו השמן שלו. בזהירות מופגנת, ממש באופן מתריס, אמא הזליפה כמה טיפות על הסולת, לשה והוסיפה מעט מים. עד כה, שום דבר לא מעורר חשד. לא הרבה שמן, הזכרתי לה - ויצאתי מהמטבח לכמה רגעים בתור הפסקה מתודית. לא עכברא גנב. </div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
כשחזרתי אחרי דקות ספורות, בקבוק השמן האמור נעלם לו באורח פלא מזירת הארוע. אמא שלי אכן מאד נקיה ומסודרת כשהיא מבשלת, אבל להעלים בקבוק שמן תוך כדי תנועה - ממש לא אופייני לה.</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
- אמא, איפה הבקבוק, התעניינתי לדעת כבדרך אגב.</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
- איזה בקבוק, שאלה. </div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
- הבקבוק שמן, אמא.</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
- אה, זה... החזרתי אותו לארון. כבר לא צריכה יותר. שמתי מעט, כמו שביקשת.</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
ניגשתי לארון ושלפתי החוצה את מוצג התביעה א1. קו השמן הקודם נסוג כמו ההבטחות של שר האוצר החדש, יאיר לפיד. להערכתי נחסרו ממנו שתי כוסות שמן תמימות, ולהזכירכם - כמות הסולת שהיתה בחבילה עמדה על קילוגרם אחד. קילו סולת על שתי כוסות שמן. אלוהים ישמור. זה הלוא רצח עם!</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
נתתי בה מבט מוכיח. </div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
- נשפך לי, אמרה. בטעות.</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
- שתי כוסות שמן נשפכו לך בטעות?</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
- אי אפשר לבשל קוסקוס בלי שמן! מוכרחים להוסיף קצת. זה לא יוצא טוב ככה. זה נדבק!</div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
<br /></div>
<div dir="rtl" style="font-family: arial; font-size: small; text-align: start;">
למסירה - כולל מתכונים - אמא במצב טוב עם הפרעות בישול קשות. כל הקודם זוכה.</div>
</div>
שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-10063033708644181682013-01-20T09:32:00.002-05:002013-01-28T02:58:53.709-05:00שבת ראשונה ב"הסולם"<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhrAeVZZWumjeKfotefHjbJnKi1ktUXVHE2PgbKczXaYElo8TdO-mdytSEqFEaFw66uxWniM_qGzyWV6oWQug1jTEXRVN7wdfHQmvwssE5u9rRM3yfhH0iYrc24cSnn4nXEc0KK58nclP0/s1600/zug.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="177" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhrAeVZZWumjeKfotefHjbJnKi1ktUXVHE2PgbKczXaYElo8TdO-mdytSEqFEaFw66uxWniM_qGzyWV6oWQug1jTEXRVN7wdfHQmvwssE5u9rRM3yfhH0iYrc24cSnn4nXEc0KK58nclP0/s400/zug.png" width="400" /></a></div>
<br /></div>
<div style="text-align: center;">
<b style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-size: x-small; vertical-align: baseline;"><br /></span></b></div>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">איך פותחים טור אישי על חוויה של שבת ראשונה כאורח בקהילת "הסולם"?</span></b><br />
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></b>
<br />
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אולי כך.</span></b></div>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;">
</b>
<br />
<h3 dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: center;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<span style="color: #666666; font-family: Arial; font-size: 16px; text-decoration: underline; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">צליל מכוון</span></b></h3>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
</b>
<br />
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">"אנחנו לא ממש חרדים", מבהירה לי צליל (10) כשהיא משגרת לעברי את המרק, "בעצם - אנחנו גם דתיים אבל גם מודרניים, ואפילו היה לנו אינטרנט עד שאמא ואבא הוציאו אותו מהבית</span><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; font-style: italic; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> [מבט תוכחה לעברם],</span><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> אבל אנחנו אוהבים לראות סרטים ולצחוק".</span></b></div>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></b>
<br />
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">צליל היא בתם הבכורה והנאווה של אדיר וחגית איתן. דעתנית יותר משלי יחימוביץ', ומתוקה יותר מתותי שדה שגדלו בקליפורניה בשיא העונה. ההורים שלה הזמינו אותי לשולחן השבת בביתם שבבני-ברק. סעודה נעימה להפליא שנסתיימה - ביוזמתנו - בטרם עת כדי שנספיק להגיע ל"טיש" של הרב סיני בבית המדרש. הילדה לומדת ב"חורב". כיוון שאני אבא בגיל שמתחילים כבר לחשוב על דברים כאלה (הקטנים אצלי כבר בני 10 ו-15!), אני מציין לעצמי שלו רק יכולתי לבחור כלה לאחד מהם כבר עכשיו - הבחירה היתה קלה יותר, אבל חגית ואדיר רק צוחקים ולא מתחייבים למאומה. אבל אני תייקתי.</span></b></div>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></b>
<br />
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ואולי כך.</span></b></div>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;">
</b>
<br />
<h3 dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: center;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<span style="color: #666666; font-family: Arial; font-size: 16px; text-decoration: underline; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">כדורי התמרים המתוקים של אמא שיראל</span></b></h3>
<b><span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
</span>
</b><br />
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">כדורי התמרים-שקדים-ללא-סוכר של </span><a href="http://www.facebook.com/shirel.healthycook"><span style="color: #1155cc; font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">שיראל אורגד </span></a><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">הם ארוע מכונן בגסטרונומיה של דברי ימי ישראל לדורותיהם, והחומר שהופך ספרי בישול לרבי מכר. בקשו ממנה את התפריט, הוא מפתיע בפשטותו. את הכדורים עצמם הפקעתי (לצרכי מחקר!) עד להודעה חדשה, ויש להניח שאזדמן מדי פעם לביקורות תקופתיות במטבח האורגדי כדי לברר אם זה היה חד פעמי או שיש כאן יד מכוונת ושיטתית. אני משגר </span></b><b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">מכאן אזהרה פומבית ממוקדת לבעלה של שיראל, עידן - נא לא לגעת בכדורים האלה (גם לא לצרכי מחקר).</span></b></div>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span><br /><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></b><br />
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">או שמא כך אתחיל.</span></b></div>
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="font-weight: normal; text-align: start;">
</b>
<br />
<h3 dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: center;">
<b id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<span style="color: #666666; font-family: Arial; font-size: 16px; text-decoration: underline; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">פגישתי הראשונה עם הרב סיני.</span></b></h3>
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
</span>
<br />
<ul style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<li dir="rtl" style="font-family: Arial; font-size: 15px; list-style-type: disc; vertical-align: baseline;"><div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;">
<span style="vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">כמעט שנה אחרי שגיליתי אותו באינטרנט;</span></div>
</li>
<li dir="rtl" style="font-family: Arial; font-size: 15px; list-style-type: disc; vertical-align: baseline;"><div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;">
<span style="vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">כמעט שנה אחרי שצברתי מאות שעות האזנה לשעוריו המאלפים-מופלאים בנסיעות ארוכות לניו-יורק (שיכלו להתקצר מאד לו בחרתי לטוס במקום, אבל אני לא כזה טמבל);</span></div>
</li>
<li dir="rtl" style="font-family: Arial; font-size: 15px; font-weight: normal; list-style-type: disc; vertical-align: baseline;"><div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;">
<span style="vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">כמעט שנה אחרי שהתחלתי להתחקות אחר התופעה המופלאה הזו של קבוצת חברים שלוקחים את יהדותם ברצינות, מנהלים את חייהם והולכים לאורו ובדרכו של בעל "הסולם", וניסיתי לקושש כל בדל מידע אפשרי המצוי בקמצנות יתרה באתר בו אתם מבקרים כעת;</span></div>
</li>
<li dir="rtl" style="font-family: Arial; font-size: 15px; font-weight: normal; list-style-type: disc; vertical-align: baseline;"><div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;">
<span style="vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">כמעט שנה אחרי שהחלה להתגבש אצלי ההכרה שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה (בסוף שנות ה-40 לחייך הכל זז קצת לאט);</span></div>
</li>
<li dir="rtl" style="font-family: Arial; font-size: 15px; font-weight: normal; list-style-type: disc; vertical-align: baseline;"><div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;">
<span style="vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">חמש שנים אחרי שעזבתי את הארץ (בפרשת "לך לך") וחזרתי אליה (בפרשת "בא");</span></div>
</li>
</span></ul>
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span></span>
<br />
<div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">הגעתי סוף סוף הביתה.</span></span></div>
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
</span>
<br />
<div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אתה מרגיש את זה מייד בכניסה. </span></span></div>
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span></span>
<div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ובבואך אל תוך בית המדרש, והרב מקביל את פנייך במאור פנים (זה לא בליינד דייט - נפגשנו כבר בסקייפ), אתה מציין לעצמך: הנה האיש. זה ה"עשה לך רב" שלך, שחיפשת כל כך הרבה שנים תחת הפנסים הלא נכונים. לא במובן של שאלות הלכתיות, אלא כמורה דרך. מורה לחיים. נער הייתי גם זקנתי (לא כל כך, אגב - אני עדיין רץ רבע מרתון בשעה), ומורה כזה לחיים עוד לא היה לי. יסודי. רציני. מעמיק. מכיר את נבכי נפש האדם לפני ולפנים. מכיר את בוראו (עד כמה שאפשר). שדכן ביניהם. מהטובים שיש.</span></span></div>
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span></span><br />
<div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> "אין רגע מאושר בחייו של אדם יותר מהרגע בו הוא מתייאש מכוחותיו-עצמו", כתב הרב"ש בתובנה עילאית. אני עברתי את הרגע הזה, ולפגישה הראשונה ב"הסולם" הגעתי בלב פתוח. ומאושר. את השבת הזו לא אשכח לעולם. </span></span></div>
<span id="internal-source-marker_0.21698945458047092" style="text-align: start;">
<div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><br /></span></div>
<h3 dir="rtl" style="font-weight: bold; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: center;">
<span style="color: #666666; font-family: Arial; font-size: 16px; text-decoration: underline; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לא כך ולא כך, אלא</span></h3>
<div>
<span style="color: #666666; font-family: Arial; font-size: 16px; text-decoration: underline; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><br /></span></div>
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<div style="text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אבל לא רציתי לספר לכם על האווירה. לא על דיבוק החברים שכמותו לא ראיתי בשום מקום. לא על הרצינות בעבודת ה'. לא על האהבה האמיתית שמתרקמת בין חברי הקהילה (ולא מאליה!) אחרי עבודה סיזיפית בארבע משמרות על פס הייצור שלה. לא על דברי התוכחה של הרב שמתוקים מהם לאוזנייך אין, גם אם שאלותייך מעצבנות וטרחניות עד אין חקר. לא אספר לכם על שירים פופולאריים ששמעתם פעם ברדיו ועכשיו זוכים לעדנה בעיבוד מחודש, במלים מהפכניות, פרי הקריאייטיב המרענן שנשפך כאן בשפע (צביקה פיק שומע? נעמי שמר?). לא אשתף אתכם בכל אלה. לא אספר לכם שום כלום זולת הדבר הכי חשוב ש"לקחתי" מהשבת הזאת, והוא ---</span></div>
</div>
<b><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></b><div>
<b style="font-weight: normal; text-align: start;"><br /></b></div>
<br /><h3 dir="rtl" style="font-weight: bold; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: center;">
<span style="color: #666666; font-family: Arial; font-size: 16px; text-decoration: underline; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">סיני ועוקרת הרים</span></h3>
<div dir="rtl" style="margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">שבת, ארבע ורבע לפנות בוקר. בעוד אתם נמים את שנתכם ושיתהפך העולם, כבר חובשים את ספסלי בית המדרש כמה עשרות חברים וחברות, שבאים לשמוע שעור בעבודת ה' מפי הרב סיני. אם חשבתם שספר הזוהר עוסק בעולמות ובמלאכים, בשמות ובקמעות, במיסטיקה ובהשבעות, טעיתם כמובן. הספר עוסק בנפש. אין לו עסק בדברים אחרים. מעניין? בטח מעניין. זה טוב או זה לא טוב? אתם תגידו. מה אתה אומר, צדיק?</span></div>
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אני מתבונן בחבורת הלומדים. נמצא בהם דעאל סיני, בנו בכורו של הרב. הוא נראה בתחילת שנות ה-20' לחייו, מה שאומר שהרב והרבנית נשואים בערך 25 שנה.</span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">חתיכת זמן.</span></div>
<div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">למה זה חשוב?</span></div>
<div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">מי שנשוי שנים רבות יודע שאין כמעט מנוס מהשחיקה במערכות יחסים כאלה. זו כמעט גזרה משמיים. חוק טבע. אי אפשר אחרת.</span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לא אצל בני הזוג סיני.</span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">היא הרי רואה אותו ושומעת אותו מדי יום (בלי לנסוע לניו יורק). מה הוא כבר יכול לחדש לה? לעניין אותה? </span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אבל בארבע ורבע לפנות בוקר גם היא תופסת את מקומה בעזרת נשים, ליד חלון ההזזה. תולה בו עיניים בוערות. קשובה לגמרי. אשה אצילית שפניה והליכותיה מפיקות תבונה, נועם ועידון. סליחה על ההשוואה, אבל כך ודאי נראתה שרה אמנו. הרב שומר איתה על קשר עין כל הזמן. בהפוגות שבין השעורים הוא קרב למחיצה, מסיט אותה קצת לצדדים, משוחח איתה. ניכר בעליל שהוא מתקשה להתנתק. שניהם מחייכים. בטרם יחזור למקומו בראש השולחן יוודא היטב שהווילון פתוח די הצורך כדי לקיים ביניהם קשר עין מתמשך.</span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">וזה הדבר הכי חזק שלקחתי מהשבת הזאת.</span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ככה צריכה זוגיות להראות. כך היא תראה, אני משוכנע, גם בעוד עשרים שנה. </span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ככה אני רוצה שהזוגיות שלי תראה. ככה אתם רוצים ששלכם תראה. עכשיו. תמיד.</span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span><br /><div dir="rtl" style="font-weight: normal; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ואם תבואו ל"הסולם" כדי לספוג לתוככם את הדוגמא החיה הזאת ורק אותה, את השיעור המאלף הזה בזוגיות, ושום דבר אחר לא - כבר היה כדאי.</span><br />
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><br /></span>
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><a href="http://www.hasulam.co.il/">לאתר קהילת "הסולם"</a></span></div>
<div style="font-weight: normal;">
<span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><br /></span></div>
<span style="font-weight: normal;"><span style="font-family: Arial; font-size: 15px; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"></span></span></span></div>
שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-47172624273426997922012-07-15T13:28:00.008-04:002012-07-15T20:51:58.318-04:00!It's the economy(ca), stupid<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgY2wz8xVBTa83-6XXzqyAw6Whut_WMvPvclQ-MFErAsLG-rkNJyEsru8B0caPBINHzLvJMmm5FC8GoFlziEgeoMkbZr-f-36BrXFVeq7fySm9KPSHaZMhzu-hLWPKzn3P0b0gJqgI3Ohk/s1600/GE.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;width: 400px; height: 266px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgY2wz8xVBTa83-6XXzqyAw6Whut_WMvPvclQ-MFErAsLG-rkNJyEsru8B0caPBINHzLvJMmm5FC8GoFlziEgeoMkbZr-f-36BrXFVeq7fySm9KPSHaZMhzu-hLWPKzn3P0b0gJqgI3Ohk/s400/GE.jpg" border="0" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5765449525465869554" /></a><div style="text-align: center;"><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">בהמשך לעלילה שנפרסה כאן שני פוסטים אחורה, ובה סופר על כרטיסי טיסה חינם מתנת טורקיש איירליינס, להלן עדכון משמח - ותראו איך ה' מסובב את העניינים. ממש עילת העילות וסיבת הסיבות.</div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; "><br /></div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">בתנו היחידה, משוש חיינו ובבת עיניינו (חיה - את קוראת?) תלמד השנה בסמינר בישראל. הלימודים מתחילים ב-29 באוגוסט. בתקופה הזו של השנה צריך לשדוד בנק, או לחלופין לזכות בירושה מדוד שעל קיומו לא ידענו מעולם, כדי לממן את מחיר הטיסה.</div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; "><br /></div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">ואנחנו התלבטנו מניין יבוא עזרנו.</div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; "><br /></div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">בדרך לא צפויה לחלוטין, המימון הגיע באמצעות... בקבוק אקונומיקה ב-3 דולר, שנשפך והכתים את המושב במכוניתה של רעייתי. כנראה שהפקק לא היה סגור היטב. זוגתי פנתה בתלונה לשרות הלקוחות של ג'איינט איגל, צרפה הצעת מחיר של רפד רכב על הטעון תיקון, ובשבוע שעבר מצאנו בתיבת הדואר צ'ק על כל הסכום: 1200 דולר.</div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; "><br /></div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">מספיק כדי לטוס עד ישראל ולחזור עד, נגיד, מנצ'סטר.</div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; "><br /></div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">עוגמת הנפש שיכולנו ללקות בה בגלל כתם מטופש התחלפה לה בשמחה של הכרת הטוב - רחמנא לטב עביד.</div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">ה' עושה הכל לטובה.</div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; "><br /></div><div style="font-family: arial; font-size: small; text-align: right; ">הלוואי שנזכה להכיר בכך בכל המצבים.</div><br /></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-80899562027471101232012-07-10T18:48:00.029-04:002012-07-11T06:07:05.271-04:00"ואת בנה המת השכיבה בחיקה"<a href="http://www.nowilaymedowntosleep.org/image.php?width=300&height=300&image=/rememberPhotos/1243967183.jpeg"><img style="text-align: right;display: block; margin: 0px auto 10px; cursor: pointer; width: 200px; height: 300px; " src="http://www.nowilaymedowntosleep.org/image.php?width=300&height=300&image=/rememberPhotos/1243967183.jpeg" border="0" alt="" /></a><div dir="rtl" style=" text-align: right; font-size:100%;" trbidi="on"><div style="text-align: right;"><span style=" ;font-size:100%;">המייל שנחת אצלי לפני רבע שעה בתיבת הדואר נראה מבטיח.</span></div>לקוחה וידידה, שאת חתונת בתה <a href="http://www.youtube.com/watch?v=zkIfC8BQzp4&feature=share&list=PL07E62A1967D1C07D">צילמתי </a>לפני כמה שנים, כותבת לי:<br /><table cellpadding="0" cellspacing="0" style="border-collapse: collapse; text-align: left; width: 516px;font-family:'lucida grande', tahoma, verdana, arial, sans-serif;font-size:11.199999809265137px;color:#222222;"><tbody><tr><td style=" margin: 0px; padding-bottom: 10px;font-size:11px;"><table cellpadding="0" cellspacing="0" style="border-collapse: collapse; width: 516px;"><tbody><tr><td style="text-align: right;margin: 0px; padding-top: 5px; "><span style="color:#333333;">"Please call me for photo opportunity Asap</span> 412-<span style="color:#1155cc;">x</span><span style="color:#333333;">xx-xxx"</span></td></tr></tbody></table><br /></td></tr></tbody></table>עוד חתונה, חשבתי לעצמי. וחייגתי.<br /><br />באמריקה אי אפשר לגשת ישר לביזנס. צריך משחק מקדים. אני די חלש בסמול טוק, אלא אם מדובר במסע לאלסקה. והלקוחה חזרה זה עתה משם יחד עם בעלה. ואני נסחפתי ושאלתי והתעניינתי עד שמיצינו והיא ניגשה למטרה שלשמה התכנסנו.<br /><br />בין שאר עיסוקיה, הגברת היא גם "דולה". יש לה לקוחה שעומדת ללדת בשעות הקרובות. הצירים כבר החלו. היא רוצה שאצלם אותה עם התינוק.<br /><br />והתינוק מת.<br /><br />צמרמורת: מתברר לי שיש כאן טרנד (אין לי מלה מוצלחת יותר) של בני זוג הניגשים ללידה בידיעה שיוולד תינוק מת, ומבקשים להפרד ממנו לפני שמראה פניו יימוג מזכרונם אחרי היכרות כה קצרה. דקות אחרי הלידה, האם כבר רחוצה, נקייה, מאופרת (אמריקה!). התינוק המת נשטף מדם הלידה, מנותק מחבל הטבור. ואני צריך להנציח את הרגעים האלה, המזעזעים בשקט שלהם, שאמא הלומת צער אוחזת בזרועותיה את בנה המת ומתרפקת עליו בטרם יימסר לקרמטוריום (אמריקה!). רק עוד כמה דקות להיות אמא. שתשאר מזכרת ממנו. אומרים שזה מאד מקל על תהליך האבל. איני יכול שלא להזכר במשפט שלמה, הנושא את כותרת הפוסט הזה.<br /><br />סיקרתי מלחמות, ראיתי כבר אנשים מתים בחיי, אבל משהו ב-.D.N.A הרגשי שלי לא מאפשר לצלם תינוק מת בזרועות אמו ואחרי כך להוציא לה חשבונית לתשלום.<br /><br />כמובן, יש התלבטות. לא אני התלבטתי - התלבט הייצר העתונאי <span style="background-;">המאוס שלי</span><span style="background-;">, זה שחשבתי שכבר חלף מן העולם: ומה אם לא אבקש תשלום בדולרים אלא בדמעות? אולי אשאל בעדינות אם אוכל לנכס לעצמי את זכויות היוצרים על התמונות והסיפור? הרי אני יכול להכין כתבה בלתי נשכחת, במלל או בווידאו או בשניהם, ולהפיץ אותה ויראלית לקהל גדול תוך זמן קצר. זה יכול להיות פרסום אדיר עבורי. </span><br /><span style="background-;"></span><br /><span style="background-;">ויתרתי כמובן על הרעיון, והפניתי את ההצעה לחבר, צלם אף הוא, שאני מקווה כי קיבתו ועצביו חזקים משלי. אם גם הוא רכרוכי כמוני, הלקוחה עלולה לפנות אלי בבקשה שאשקול שוב.</span><span style="background-;"><br /></span><br />אני כל כך מקווה שהרופאים טעו, שמכשיר האולטרא-סאונד פשוט התקלקל ושהורי התינוק הצווחני יריבו לילות שלמים מי יקום הפעם להרגיע אותו. </div><div dir="rtl" style="font-size: 100%; text-align: right; " trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="font-size: 100%; text-align: right; " trbidi="on"><div dir="rtl" trbidi="on"><br class="Apple-interchange-newline">* עדכון:</div><div dir="rtl" trbidi="on"></div></div><blockquote><div dir="rtl" style="font-size: 100%; text-align: right; " trbidi="on"><div dir="rtl" trbidi="on" style="text-align: right;">עוד דואר נכנס בזה הרגע מהגברת המדוברת -</div><div dir="rtl" trbidi="on" style="text-align: justify;font-size:medium;"><span style="color: rgb(51, 51, 51); line-height: 11.199999809265137px; text-align: left; white-space: pre-wrap; background-color: rgb(255, 255, 255); font-family:'lucida grande', tahoma, verdana, arial, sans-serif;"></span></div></div><span><div style="text-align: left;"><span style="font-size: 100%; ">Just did some m</span><span style="font-size: 100%; ">ore research, and your instincts were correct, the photographers do not charge </span><span style="font-size: 100%; ">the parents. Check out the website </span><span style="font-size: 100%; ">www.nowilaymedowntosleep.org</span></div></span><div dir="rtl" style="text-align: justify;font-size: 100%; " trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: left;font-size: 100%; " trbidi="on"></div></blockquote><div dir="rtl" style="text-align: left;font-size: 100%; " trbidi="on"><br /></div><div dir="rtl" style="font-size: 100%; text-align: right; " trbidi="on"><br /></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-27413840268662267702012-06-28T11:54:00.000-04:002012-07-09T23:33:04.743-04:00דרך ארוכה וקצרה, או: טורקיש איירליינס, Here We Go Again<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiWl8OcQcpSAxSDjSQOw-KPDs1b1FU6HIKfjhWBAE7X6B1xjBs7wWfLMHXEbu3ikNvPzpWKSOfk2tJSToLbyMAh75BEefiefw6iGWbWEULoggwKcBUChLCjbQRn7R0-yn5UFlaSGv5YrqI/s1600/PJ-AR638_MIDSEA_G_20090916175117.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="213" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiWl8OcQcpSAxSDjSQOw-KPDs1b1FU6HIKfjhWBAE7X6B1xjBs7wWfLMHXEbu3ikNvPzpWKSOfk2tJSToLbyMAh75BEefiefw6iGWbWEULoggwKcBUChLCjbQRn7R0-yn5UFlaSGv5YrqI/s320/PJ-AR638_MIDSEA_G_20090916175117.jpg" width="320" /></a></div>
<br />
<br />
הכל התחיל (או הסתיים) ב-GPS שפישל. או שככה נדמה לי.<br />
<br />
אחרי חמש שנים, הילדים יצאו לביקור מולדת ראשון בארץ. אבא שלהם הסיע אותם לשדה התעופה קנדי. באישון לילה יצאנו, במכונית שכורה, ארוכה, חדשה לגמרי מהניילון. שבע שעות מפיטסבורג לניו יורק. תכננו לבקר ב"אוהל" (ציון קברו) של הרבי לפני הצ'ק אין. הטיסה יוצאת באחת בצהריים. האוהל נמצא מרחק חמש דקות נסיעה משדה התעופה. זאת אומרת, אם מכירים את הדרך.<br />
<div>
<br />
אני לא הכרתי, ולכן הטלתי את יהבי על ה-GPS הנאמן, שתמיד אפשר לסמוך עליו - אלא אם כן רוצים להגיע ממש לכתובת ספציפית בעיר כלשהי. נהגתי לפי הוראותיו ובסופו של דבר הגענו לשכונה יפה ומצוחצחת, אבל ל"אוהל" עצמו כמובן אין סימן וזכר. השעון התחיל להטריד והייתי חסר אונים. יום ראשון בבוקר, אין ברחוב נפש חיה שאפשר להעזר בה.<br />
<br />
אבל מה זה על הכביש? מישהו שרוע שם ליד המכונית שלו, ונראה שהוא מנסה לתקן משהו. רגע אחד, מה זאת הצידנית שלידו? ולמה היא הפוכה? משהו לא מסתדר לי. אני מחנה את המכונית ויוצא החוצה לבדוק את הזירה, לקול מחאתו הנמרצת של גורי, הדייקן שבחבורה שתמיד מודע לשעון למרות שאין לו שעון. אני מתקרב למכונאי. הכל בסדר, אני שואל. לא בסדר, הוא משיב בלי להרים את הראש. עכשיו אני מבחין בשלולית דם גדולה למרגלותיו (ניו יורק!). הוא בהכרה. כנראה נפל. עזור לי לקום בבקשה, הוא אומר, אני לא מצליח לקום. אני תומך בראשו ומסמן לגורי להגיע מייד. במאמץ רב אנו מצליחים לקומם אותו למצב עמידה. הוא נוטל את מקל ההליכה שלו ואני מתרשם שהוא אחרי שבץ מוחי. יש לו מסעדה; הוא ניסה להוציא מתא המטען צידנית גדולה, החליק ונחבל בראשו. עזרנו לו להכנס לתוך המסעדה ולהזעיק עזרה. שטפנו את הדם מהרצפה. כל העניין לקח משהו כמו 25 דקות. עכשיו אנחנו באמת באחור גדול לצ'ק אין. האם נפספס את הטיסה בגלל שהושטנו עזרה לאדם במצוקה?<br />
<br />
מתנשפים, הגענו לדלפק של טורקיש איירליינס. נחלי אדם. לבסוף הגיע גם תורנו. הסוכן לוקח את הדרכונים ומתחיל בפרוצדורה השגרתית. משום מה הוא לא נותן לנו את כרטיסי העליה למטוס וממשיך למסמס את הזמן במחשב. אני מתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה. איז דר א פרובלם, אופיסר? נו פרובלם, הוא אומר, אני רק מחכה לסופרווייזר. בזה הרגע הבנתי שהטורקים עשו אובר בוקינג, ואנחנו בחוץ, למרות שעדיין יש עוד שעה עד לטיסה.<br />
<br />
לא אכחד: התקשיתי לשמור על שלוות נפש. יש כאן שלושה נוסעים צעירים, ורכישת הכרטיסים נעשתה לפני שלושה חודשים. הגענו לצ'ק אין בתוך הזמן החוקי, אבל המטוס כבר היה בתפוסה מלאה. אילו הקדמנו ב-25 דקות, הילדים כבר היו מסדרים את תיקי הצד מעל הראש ומתרווחים על המושבים... אבל לנו היתה משימה בדרך, זוכרים...?<br />
<br />
הסופרווייזר מנסה לשדך אותנו לחברת תעופה אחרת. אל-על טסים בעוד שש שעות ותוכלו לשבת בביזנס קלאס, היא אומרת. נשמע טוב, אבל בסופו של דבר גם הטיסה ההיא מלאה. לא נותרה ברירה אלא להלין אותנו, על חשבון ארדואן, במלון בשדה התעופה, כולל ארוחות (לא כשרות, באמת תודה), ולהטיס אותם למחרת בצהריים. לא יהיה עוד פעם אובר בוקינג, אני מתעניין לדעת בחשדנות. גם אם יהיה, אומרת הסוכנת, נוריד מישהו אחר מהטיסה, לא אתכם (פראיירים הרי רק מתחלפים).<br />
<br />
והפיצוי על עוגמת הנפש?<br />
<br />
תבחר, היא אומרת: החזר במזומן של 280 דולר על כל כרטיס, או כרטיס טיסה חינם לישראל, לכל אחד מהילדים, למשך שנה, הלוך ושוב. לא אספר לכם מה בחרתי, אבל אידיוט אני לא.<br />
<br />
מסקנה: הקב"ה משחק אותה כרגיל. הכל לטובה, ולכעוס - לא צריך אף פעם. <br />
תודה על השיעור (ועל הבונוס).<br />
<br />
<br /></div>
</div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-4624013053679307532012-06-27T13:30:00.001-04:002021-03-25T07:33:33.931-04:00Divine Providence Tours<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
</div>
<div class="adn ads" dir="ltr" style="border-left: 1px solid transparent; padding-bottom: 20px; padding-left: 8px; text-align: left;">
<div class="gs" style="margin-left: 44px;">
<div class="ii gt adP adO" id=":4qx" style="margin: 5px 0px 0px 15px; padding-bottom: 5px; position: relative; z-index: 2;">
<div id=":4qy">
<div class="separator" style="clear: both; color: #222222; font-family: arial, sans-serif; font-size: 13px; text-align: center;">
</div>
<div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; font-size: 13px;">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiWl8OcQcpSAxSDjSQOw-KPDs1b1FU6HIKfjhWBAE7X6B1xjBs7wWfLMHXEbu3ikNvPzpWKSOfk2tJSToLbyMAh75BEefiefw6iGWbWEULoggwKcBUChLCjbQRn7R0-yn5UFlaSGv5YrqI/s1600/PJ-AR638_MIDSEA_G_20090916175117.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="213" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiWl8OcQcpSAxSDjSQOw-KPDs1b1FU6HIKfjhWBAE7X6B1xjBs7wWfLMHXEbu3ikNvPzpWKSOfk2tJSToLbyMAh75BEefiefw6iGWbWEULoggwKcBUChLCjbQRn7R0-yn5UFlaSGv5YrqI/s320/PJ-AR638_MIDSEA_G_20090916175117.jpg" width="320" /></a></div>
<br /></div>
<div><span id="docs-internal-guid-0b841b53-7fff-bd36-8e92-7535ea206da6"><p dir="ltr" style="line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="background-color: white; color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">The children took their first trip to Israel, being chauffeured to JFK by their father, after five years. We left Pittsburgh after midnight driving a brand new rental car, on a seven hour drive to New York. Our plan was to visit the Ohel (gravesite) of the Lubavitcher Rebbe before check-in. The flight was scheduled to take off at 1:00pm. Driving from the Ohel to JFK takes just five minutes.</span></p><br /><p dir="ltr" style="line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="background-color: white; color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">Of course, that's if you know your way around.</span></p><br /><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">So I turned to my trusted GPS device. You can always rely on Gremlin GPS, unless you really need to know where you are in a major metropolitan area. Following the directions, I eventually found myself in a very nice neighborhood. However, there was no sign of the Ohel. The clock kept ticking, and I became concerned. It was Sunday morning, and there was no one around who could help with directions.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">Suddenly I noticed something weird. Someone was lying on the ground next to his car, in a mechanic position, and at first glance it looked like he was trying to fix something. Except there was also an upside down cooler right there. Everything seemed terribly strange. I parked the car and went outside to check it out. Guri, the most punctual of my children, protested vigorously. </span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">"Is everything OK?" I asked the mechanic. "No," he replied without looking up. I then noticed a puddle of blood oozing from his scalp. He was conscious. Probably fell over. Please help me get up, he said, I cannot get up. As I supported his head and nodded to Guri, we were able to help him stand up. He grabbed his walking stick and I assumed he had had a stroke. Apparently he was the owner of a nearby restaurant who slipped and was injured trying to get the cooler out of the trunk. We helped him back into the restaurant and called 411, then cleaned up the blood on the floor.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">The entire episode lasted 25 minutes. Now we were behind for check-in. Would we miss an intercontinental flight as a result of helping out a stranger?</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">We arrived at the Turkish Airlines counter nearly out of breath. Immediately we felt at home - the line was the same length as we're used to in Israel. We were finally called by the airline representative, who took our passports, but then for some reason didn’t give us boarding passes. Instead, he continued fiddling with the computer.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">It became increasingly clear that something was wrong. Is there a problem, Officer? No problem, he said. I'm just waiting for my supervisor. </span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">That is precisely the moment I realized: the Turks are overbooked, which means they are bumping us off the flight - even though there is over an hour left until takeoff.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">Clearly, I was trying to remain calm, as here they were, three young passengers, with early-bird tickets that were purchased months in advance. Even though we arrived at the airport on time, the plane was already full. If we had only arrived 25 minutes earlier, the kids would have been putting their carry-on bags over their heads and fastening their seat belts. But we had been on a mission unplanned, remember?</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">Our supervisor sounded great when she said the El Al flight was leaving in six hours and she could get us on business class. But as it turned out, this flight was full as well. Turkish Airlines had no choice but to accommodate us (on Erdogan's expense) at the DoubleTree hotel in New York, meals included (not kosher, sorry), and they put the children on a flight scheduled to leave the following day. </span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">"You are not going to bump us off again, are you?" I inquired.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">“Of course not, we can bump off someone else” said the representative (so considerate!)</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">We then negotiated for an appropriate compensation for the mishap.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">“You choose”, said the Turk, “between cash reimbursement of $280 for each ticket, or a free round trip ticket to Israel, for all three passengers, valid for 12 months”.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">My choice cannot be revealed, but a practical idiot I am not.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">The conclusion I draw? Everything happens for the best, and you should never get upset, regardless of the circumstances.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">Thank you, Hashem, for this lesson.</span></p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"> </p><p dir="ltr" style="background-color: white; line-height: 1.2; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt;"><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">And for the free tickets.</span></p><div><span style="color: #222222; font-family: Arial; font-size: 11pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><br /></span></div></span></div>
</div>
</div>
</div>
</div>
</div>
שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-60424850279571061082011-03-29T08:16:00.012-04:002011-03-29T15:38:06.257-04:00לא זז רוורס<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpS7vwBfW5WlVXmgmkjKlXvuww9Etu74QsMtVT2vK_ftekjhOrK-fthyJ06cGf4PJZNyc5QFc1tlVox0JPqZXia5jzurq5FW06B7nOcj4Xp054JhNlsShYW6vF_MYAhpYJKUhVzemgt84/s1600/donkeys.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;width: 400px; height: 268px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpS7vwBfW5WlVXmgmkjKlXvuww9Etu74QsMtVT2vK_ftekjhOrK-fthyJ06cGf4PJZNyc5QFc1tlVox0JPqZXia5jzurq5FW06B7nOcj4Xp054JhNlsShYW6vF_MYAhpYJKUhVzemgt84/s400/donkeys.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5589510123788540850" border="0" /></a><br />בדרך כלל בלוג אינו המקום המתאים ביותר לפרוט בו את חלומותייך, אבל כמו שאומרים, לכל דבר בחיים יש כלל - ויש יוצא מן הכלל.<br /><br />חלום מוזר חלמתי... אני בארץ (או פה, לא בדקתי - אבל לפי ההקשר זה לא יכול להתרחש כאן), נוסע במכונית. מגיע לצומת ונקלע לפקק מתהווה שכל אחד מהנהגים (גברים!) יכול לפתוח אותו אם רק אחד מהם יעשה ויתור קטן ויסע רוורס... אבל אף אחד כמובן לא מוכן לוותר על הגאווה המטופשת וכולם תקועים בפלונטר נוראי... תמונה סוריאליסטית ומצחיקה - נוצרת מעין אחוות חברים כזאת שכל אחד עוסק בניחותא בתחביביו, והתמונה הגדולה היא שהם כאן כדי להשאר לנצח, או עד שאחד מהם י(היה מספיק פראייר ל)וותר, מה שיבוא קודם.<br /><br />ועד שזה יקרה - אחד רואה טלויזיה עם רגליים על השולחן קפה, שני גולש באינטרנט (כבר בנעלי בית), שלישי משחק טניס (או סקווש...), רביעי סורג (?) משהו, חמישי עושה פוליש וקס לאוטו, וכך הלאה וכך הלאה, כולם בסצנה אחת ביזארית באותו מקום, משדרים אני מה בוער לי, יצאו כבר מהמכוניות והתנחלו על הכביש ואף אחד לא מוכן לוותר ופשוט לזוז רוורס חצי מטר...<br /><br />ואני? למה אני לא עושה את הצעד המתבקש וזז רוורס בעצמי? אני חושב שאני חסום ופשוט טכנית לא יכול לזוז קדימה או אחורה.... מצד שני, אני כבר לא בטוח שגם אילו יכולתי, הייתי עושה את זה... מה, שאני אצא הפראייר...?<br /><br />חלום שהוא אולי משל על העקשנות הגברית החמורית... ואולי משהו מעבר לזה? בין הפותרים נכונה יוגרל פרס, תיסע הלוך ושוב.שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-61696029013284255022011-03-20T00:58:00.021-04:002021-01-03T00:59:57.079-05:00וידויו של צמחוני, או: סיפור עוף דה רקורד<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhB9N7iDJCReXITsqAwInJEQMT8OdKN9JYh73Icqma1IIvBhYpXo4Q3OhHNZSrxClxltZCxWpJ4RM1OrOQdU-7ZVyRfVhUrFGDQ9u6pc3h7nRCrEYtMQifcuEbmKbZoaGdbdlzeMfOZmo0/s1600/Chicken-Soup1.png" onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5587334101206484978" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhB9N7iDJCReXITsqAwInJEQMT8OdKN9JYh73Icqma1IIvBhYpXo4Q3OhHNZSrxClxltZCxWpJ4RM1OrOQdU-7ZVyRfVhUrFGDQ9u6pc3h7nRCrEYtMQifcuEbmKbZoaGdbdlzeMfOZmo0/s400/Chicken-Soup1.png" style="cursor: pointer; display: block; height: 373px; margin: 0px auto 10px; text-align: center; width: 400px;" /></a>
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div dir="rtl" style="text-align: right;"><div style="text-align: right;"><div style="text-align: center;"><div style="text-align: right;">לפני כמעט שנה הפכתי לצמחוני. זה היה גם תהליך מתמשך, וגם פרי הכרעה של רגע.
</div></div>
למרות האמור לעיל, את חטאי אני מזכיר היום: פעמיים במשך הזמן הזה חטאתי באכילת בשר עוף, ישמור ה' ויציל, ומודה ועוזב ירוחם.
הפעם הראשונה היתה בקיץ. לקחתי את הילדים לקמפינג ממושך בצפון מישיגן ובגלל תכנון לקוי ממש נתקעתי בלי מזון ראוי לאדם במעמדי. לקחתי שתיים שלוש פרוסות סלאמי מהצידנית ונקיפות המצפון לא עזבו אותי הרבה אחרי שחזרנו הביתה.
בפעם השניה טעמתי קצת מהשניצל של אמא שלי כשהיתה כאן. לא מדובר במעידה אלא בהקרבה מצד כיבוד אם.
היום, קצת לפני צאת השבת, הגיע הנסיון השלישי - והפעם בנסיבות מחמירות. רק כמה שעות לפני כן סיימתי את סעודת השבת הספרטנית כהרגלי, ושמתי לב שבמטבח מונחות להן באין דורש ארבע-חמש כרעיי תרנגולת מעוררות תאבון. ציינתי לעצמי שכרעיים כאלה אין מקומן מעוטפות בנייר כסף אלא על הפלטה. ואכן, הניחותי על הפלטה את פגרי הציפור המתה, ולא חלף זמן רב עד שברחבי הבית על שלוש קומותיו החל מתפשט ריחו המשכר והמוכר של עוף עסיסי בגריל. חלשה דעתי. "<span dir="rtl"><i>ויפן כה וכה וירא כי אין איש</i></span>" (שמות, פרק י"ב); אחזתי באחת הכרעיים, ברכתי בחגיגיות "שהכל נהיה בדברו" - וברגע האחרון התעשתתי ונגסתי קלות בעוגה שעמדה על השיש, כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. </div><div style="text-align: right;"> שאני אכנע לתאוות בשרים?</div></div></div></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-12619089890944155472010-08-02T16:50:00.013-04:002010-08-04T12:01:19.087-04:00לפני אזרחות, או: עת להתפייט<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgw2SAY5XOXtCWyVTNSY7rN9klAFIYCpIr1DnS8M3p-ZF0YfZe5TKbhcvjKNegG1K0DD-mfIwYmQKZhTdP2cKRVgzbQzp3Hq08ftKhpQrU0T6keZ5hHoyFDAL_OrZCTrWpmzddIOKe-tig/s1600/naturalization_ceremony.jpg"><img style="display: block; margin: 0px auto 10px; text-align: center; cursor: pointer; width: 400px; height: 266px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgw2SAY5XOXtCWyVTNSY7rN9klAFIYCpIr1DnS8M3p-ZF0YfZe5TKbhcvjKNegG1K0DD-mfIwYmQKZhTdP2cKRVgzbQzp3Hq08ftKhpQrU0T6keZ5hHoyFDAL_OrZCTrWpmzddIOKe-tig/s400/naturalization_ceremony.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5500921748572332418" border="0" /></a>בעוד חודשיים ימים יהפוך המוכ"ז מתושב קבע לאזרח מן המניין בארצות הברית של אמריקה. סבורים אתם שיתהפכו בני מעי בהתבקשי על-ידי שופט פדרלי להרים יד ולהצהיר אמונים לארצות הברית, להגן על חוקתה ולהסיר נאמנותי מכל נסיך זר או מדינה זרה? האומנם לא ייקשה עלי להפסיק להרהר באותו מעמד - בו אדרש להפגין בקיאות של מה-בכך בהסטוריה האמריקאית בת מאתיים ומשהו שנה - בחיילינו הי"ד שמסרו נפשם במערכות ישראל? האם הפניתי עורף, האם התכחשתי לכל זה, כשיצאתי בטיסה לכיוון אחד מעבר לאוקיינוס ?<br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />תשובה אין לי. מהרהר אני בכך רבות. אלא שבסך הכל, למרות המגרעות הברורות, צפון אמריקה אינה המקום הגרוע ביותר להעביר בו את ה-70-80 שנה. האווירה במקומותינו אחרת. מועטים המתחים ואין תחושה שהכל נפיץ-פציץ ונמצא על כרעי תרנגולת. אין כאן לא התלהמות, ולא אלימות, ולא גסות רוח והתבהמות, לא ידיעות ולא ערוץ 2 ולא רינה מצליח, אבל יש כאן אגמים, ופרטיות, ומרחב מוגן, ויוקר חיים סביר פרט להוצאות על חינוך, ומזג אויר נוח גם בשיא הקיץ, ואדיבות ושקט מוחצנים גם אם הם לעתים מזוייפים. אמריקה אמנם לא מה שהיתה פעם, אבל היא עדיין אמריקה.<br /><br />ואם יורשה לי עוד קצת להתפייט, הנה בסתיו, עם השלכת המרהיבה ועלי העצים הנצבעים באלף-ריבוא גוונים על-ידי השמש הנסוגה דרומה, הלב נרעד במקצת מיפעת הטבע וגאון הדרו, וכאשר דרוג האשראי הפרטי עולה מעבר לקו מסויים, וגובר קצב הלקוחות המזהים איכות בעבודתי ומזמינים אותי לתעד את שמחות הנישואים שלהם, הנה פוחתת והולכת לה, טיפין טיפין, ולו לשעה קלה, החרדה הקיומית, ממש כמו שני בני הגדולים העוזבים את הבית, פוחתים והולכים להם מכאן בקרוב מאד, כל אחד לתחנת חייו הבאה - בני האחד לישיבה בירושלים, שתנסה לתקן את אשר אמריקה קלקלה, ובני האחד לישיבה גדולה בטורונטו, ישיבת חב"ד תקנית. וכדי שלא יהיה "תקני" מדי נדחקתי ורכשתי עבורו מכשיר קינדל חדש, והוא יקרא בו, בין לבין, את מלחמה ושלום והאחים קרמזוב והרב חיים סבתו. על אפם ועל חמתם של שליטי הישיבה יקרא; שכן יש בו, במכשיר, גם לקוטי שיחות ורמב"ם ועוד חומר תורני למכביר.<br /><br />ואני - אנה אני בא.<br /><br />קריאתכם העירנית היטיבה עמי, קוראים יקרים. האם מרמז זה הפוסט משהו על חזרת הבלוג בכללו לשירות פעיל?<br /><br />לא להיסחף.<br /><br /></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-3180292696548958432009-09-13T15:39:00.010-04:002021-01-03T00:55:27.110-05:00מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום השמיני<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
<span style="font-family: "arial"; font-size: 180%; font-weight: bold;">היידה מי?</span><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiaRvBVkH5ndAjr5AJ8FFsvKHsAGJj0QB-KLuvLfXL3puVZYko67aaknogUVPZS02pCLSPh2zEkCWn9FuiskJAoAuwZtFCR7dTR4MWKt7h5AJXRDZkGymqfBJPzdD6Uby-MzqFta_K_MNk/s1600/mr_bean-12125.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiaRvBVkH5ndAjr5AJ8FFsvKHsAGJj0QB-KLuvLfXL3puVZYko67aaknogUVPZS02pCLSPh2zEkCWn9FuiskJAoAuwZtFCR7dTR4MWKt7h5AJXRDZkGymqfBJPzdD6Uby-MzqFta_K_MNk/s320/mr_bean-12125.jpg" width="209" /></a></div>
<span style="font-family: "arial"; font-size: 180%; font-weight: bold;"><br /></span>
<br />
לא יודע מי הדביק בזקנתו את אחי-יחידי אייל בקדחת הכדורגל בכלל ומכבי יפו בכלל. את שנות נעוריו בילה (כמעט כתבתי כילה) כמגן שמאלי בקבוצת הילדים של המועדון, ופעם אחת זכורני שעלה למשחק בטורניר בינלאומי קודח מ-40 מעלות חום ודלקת ריאות. האנומליה המשיכה גם בבגרותו כשהצטרף כבעל זכות לאגודה בניסיון לספק הנשמה מלאכותית למועדון הגווע.<br />
<br />הגעתי ארצה לביקור מולדת, ולבשל לשבת שוב איני צריך. החמה נתקשרה בראש האילנות, ואייל משך אותי באוזני לצפות במכבי קביליו יפו המתחדשת מול עוצמה חולון. עוצמה חולון נשמע לי כמו תוכנית חסכון ב"קופת עליה" (כיום בנק לאומי), אבל מצד כיבוד אח הצטרפתי עמו אל היציע. <br />
<br />
בעוונותי, כתבתי וערכתי בעבר בכמה עתונים. בשבתי ככתב ספורט מעריב פרסמתי פעם כתבת פרופיל נרחבת שכותרתה "זוהר בדשא" על שחקן שהפליא לעשות בקבוצת הילדים של יפו, בבחינת "זה הקטן גדול יהיה". זמן קצר חלף עד שאיציק זוהר פרץ לו ככוכב-על. ולמה אני מזכיר זאת? כדי להוכיח שזקני אמנם מאפיר והולך, כאבחנת ידידנו המלומד רון עמיקם (<i>תתחיל לגדל זקן ונראה אם שלך יהיה שחור יותר, רון</i>), אבל כסקאוטר אני עדיין בכושר לא רע; אחרי שתי דקות משחק בחולון נח מבטי על אחד השחקנים. 20 לבן, אמרתי לאייל, זה השחקן הכי טוב במגרש. יש לו תנועה בלי כדור ואינטליגנציית משחק של יוסי בניון, שאותו הספקתי לראות מדי פעם בתקצירים.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">יש להודות שלא זיהיתי אף אחת מהנפשות הפועלות על הדשא. היה נדמה לי שהבחנתי במוצי ליאון בעמדת הסטופר, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות גם נחום סטלמך. היה מאד חם באותו יום.<br />
<br />
לפני פחות מחודש ביקרתי ב-Heinz Hall, האיצטדיון המדהים של אלופת העולם בפוטבול אמריקאי, הסטילרס של פיטסבורג עיר מגורי. למרות התדמית האימתנית, פוטבול הוא חלק מהותי מהתרבות האמריקאית, וביקור באיצטדיון - בין במשחק ובין מחוצה לו - הוא חוויה בלתי רגילה. הכל תרבותי, מסודר, מתוקתק, מכובד, אסתטי וספורטיבי. אין גדרות כי אין מי שייתלה עליהן. לכן היטב חרה לי כשראיתי את אחד האוהדים של יפו נתלה על הגדר בפוזיציה של שימפנז מיוחם כשהוא מטיח קללות נוראיות בשופט בגלל החלטה שקיבל.<br />
<br />
חברים, ספורט זה כייף. אם הופכים אותו למלחמה, הלך הכייף. מלחמות יש לנו מספיק כאן. </div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />
השעה התאחרה והלכה, ואמרתי לאייל שמחמת השבת המתקרבת נקדים לעזוב את המגרש כבר ב-3:0. כמה דקות אחרי כן הובקע השער הראשון.<br />
<br />
את ההפסקה ניצלתי למפגש מחודש עם אחד מגיבורי נעורי, ר' משה אוננה שליט"א, השם ישמרהו ויחיהו. העפלתי אליו במרומי מקומו ביציע. בהתניה אוטומטית ניצב מלוא קומתו לחלוק כבוד לרב. אבל לא רב אנוכי ולא בן רב, אלא יהודי פשוט מן המניין הנני. ולכן אמרתי לו: שב. קיבל עליו הדין בהכנעה והתיישב לו על כסא הבטון הרותח. אם בעונת 77'-78' היה בוער לאוננה ולחבריו הישבן כפי שבער באותם צהריים לוהטים ביציע בחולון, ודאי היו מסיימים את העונה כאלופים ולא כסגנים. אבל יפו של אותם זמנים היתה חכמה רק על חזקים: את מכבי ת"א, הבלתי מנוצחת עד המחזור ה-17, ניצחה פעמיים - ובסופו של דבר השיגה רק תיקו מדכא מול הפועל עכו, שעלה לה באובדן זכייה הסטורית באליפות. פלא שאסא גמר עם שבץ?<br />
<br />
- אתה הרסת לי את הילדות, הרמתי לאוננה להנחתה.<br />
- למה? תמה החלוץ התמיר המצוי בשלבי התקרחות מתקדמים.<br />
- ביום ההולדת ה-13 שלי, כשאבא שלי, אריה לילוב ז"ל, היה חבר הנהלה, הוא שלח אותך ואת הרצל קביליו למשימה מיוחדת. חגגתי בבית מסיבת יומולדת יחד עם חברי לכיתה, כשצלצל הפעמון. ניגשתי לפתוח את הדלת. אתה עמדת שם יחד עם הרצל, שותפך לחנות הספורט "אוננה את קביליו", ובידכם קופסא.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;">'מזל טוב', אמרת בחיוך הטוב שלך, 'זו מתנה בשבילך'. הצלחתי להדוף הצדה את חברי לכיתה שנעצו בכם מבטים מהופנטים ופתחתי את הקופסא. היו שם נעלי אדידס מבריקות עם פקקים. הרגשתי בעננים.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;">
- נו, אמר אוננה, אז מה בדיוק הרסנו פה?<br />
- הנעליים היו קטנות במידה אחת, וזה היה הזוג האחרון, אמרתי.<br />
<br />
* * *<br />
זה עתה נתבשרתי כי הפכתי בעל זכות במכבי קביליו יפו. בעומדנו בימים אלה לפני ראש השנה, גם זכות מעין זאת יכולה לעזור. בתנאי שלא תהפכו אותי לשותף בחילולי שבת. הקפידו תמיד לשחק רק בימי חול ואני אאציל לכם מברכתי שלא רק לליגת העל תגיעו, אלא גם לצ'מפיונס ליג. על הווספה של <a href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%91%D7%9B%D7%A8" target="_blank">הרב אברמיקו בכר</a>.<br />
<br />
<br /></div>
</div>
שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-36323372603892906062009-09-09T18:43:00.011-04:002017-06-16T10:22:27.151-04:00מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע / יום הששי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZtDMRAIuM4l2WSXXsZAAJ6QgNLgaDYiTcWILpJGj95-SouKMnwsxpWMPiPispMbElxmhN1uAf4752ohyo_Nv5MAYdSxOIESJmjVgHl3ShRZx1Edkk7kFbwkpEIsF_2Uq-Mnppw4eNg88/s1600-h/stinky_fish440.jpg" onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}"><img alt="" border="0" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5379602874593498786" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZtDMRAIuM4l2WSXXsZAAJ6QgNLgaDYiTcWILpJGj95-SouKMnwsxpWMPiPispMbElxmhN1uAf4752ohyo_Nv5MAYdSxOIESJmjVgHl3ShRZx1Edkk7kFbwkpEIsF_2Uq-Mnppw4eNg88/s400/stinky_fish440.jpg" style="cursor: pointer; display: block; height: 273px; margin: 0px auto 10px; text-align: center; width: 400px;" /></a><br />
<div style="text-align: center;">
<blockquote>
<span style="font-size: x-small;">מיטב הדגה, חסרת דאגה.</span></blockquote>
</div>
"הערב", קבעה בתוקף גיסתי, ''נצא כולנו למסעדה".<br />
<div dir="rtl" style="text-align: right;">
"איפה אוכלים", התעניינתי לדעת.<br />
"לישנסקי בר, מסעדת דגים בראשון-לציון. הנה הלינק, תבדוק אם נראה לך. על הכשרות אין לך מה לדאוג. זה מהדרין".<br />
<br />
הממ... אני מבקר באתר הבית של המסעדה, והפסימיות השאולית הרשומה על שמי כפטנט נחה עלי באחת. נראה אם אתם הייתם מתרשמים אחרת. המסעדה, לפי הפרסום העצמי,<br />
<blockquote>
"שואבת את השראתה הקולינרית מרזי המטבח הספרדי-קטלוני של ברצלונה (...) חוויה עיצובית עשירה ואותנטית המשלבת מוטיבים ים-תיכוניים עם שיק אירופאי היוצרת חלל עשיר ומציעה אתנחתא נעימה יחד עם אוירה יוקרתית (...) אזור עישון, פינת סיגרים יוקרתית (...) מיטב הדגה, שלל טעמים ים-תיכוניים בשילוב נגיעות מקומיות".</blockquote>
<br />
"בתי", אני מעיר ליונית בעדינות, "אתם - מה יש לכם עם דגים? הרי אתם לא מתקרבים אליהם אפילו בהורוסקופ".<br />
"יש גם בשר", כך היונית, "כשר למהדרין. חוצמזה, הכוונה היא לבלות יחד, לדבר - האוכל הוא רק בנוסף. הייתי שם והיה לא רע בכלל. בוא ננסה, מה אכפת לך... מקסימום תהנה".<br />
"אולי בכל זאת אור-יהודה, על האש?", ניסיתי להמתיק את רוע הגזרה.<br />
"חיפשתי מקום קרוב לבית", חתכה הגיסה באסרטיביות ראויה, "אור יהודה בפעם אחרת... אי אפשר להוציא את אור-יהודה מהטריפוליטאים... כמו שאי אפשר להוציא את מונקה מהבולגרים" (גילוי נאות: כותב שורות אלה, אמו עלתה ארצה מתפוצת לוב בגיל שלוש לפי רוב הדעות, ובגיל 13 לפי מקצתן. מונקה היא מסעדה בולגרית ידועה לשמצה השוכנת לחוף יפו, וידועה בקבבים המעולים שלה שאינם על טהרת הכשרות המהודרת דווקא).<br />
"שימי לב, בתי" - הערתי את תשומת לבה - "אור יהודה היא מקום, מונקה - מסעדה. אי אפשר להשוות".<br />
"אל תתחיל איתי על הבוקר", שילחה היונית אזהרה ממוקדת.<br />
"טוב, העדפתי מסעדת בשרים, אבל שיהיה דגים".<br />
"קבענו", נפרדה - וחזרה לשגרת העבודה במשרד.<br />
<br />
הגענו בשמונה וחצי. הסימן הראשון לבשר רעות עמד כבר מאחורי הדלת ועשה באלאנס לרמקולים ולגיטרה. ניגשת המלצרית ובידה התפריטים. אני מבקש לבדוק איזו כשרות מהדרין יש לה, למסעדה, והיא שולחת אלי את המשגיח. מתברר שהמוצר היחיד בכשרות מהדרין הוא המשגיח עצמו, ארוך פאות ונעים סבר. גילינו שהדגים מהדרין (כאילו שיש אפשרות אחרת) - אבל הבשרים בכשרות רגילה. <br />
"אתה היית אוכל כאן", שאלתי אותו.<br />
"הייתי אוכל כאן סלטים", השיב. "ודגים".<br />
<br />
כדי לשבר את האוזן, התכוננתי לערב הזה הדק היטב: לא נגעתי באוכל כבר משש בערב. אני מביט בתפריט - והוא פלצני ברמה של "אומצת טלה בוליביאני במישרת אשכי אווזים אורתודנטיים". אני מתכוון להזמין 200 גר' פילה לוקוס (28 ש"ח ל-100 גר') אבל המלצרית מבשרת שהמינימום להזמנה הוא 800 גר'.<br />
"אז סושי", אני מנסה להתגמש.<br />
"במקרה היום אין לנו".<br />
<br />
הזמנתי מה שהזמנתי. האוכל דווקא סביר ומעלה. אגב, באבחנה זו נחלקה עלי אמי מורתי, מתלוננת סדרתית ידועה, שגם הפעם - כשסיימה את כולם בלתי השאיר להם שריד ופליט - העירה שהסטייקים "היו קשים כמו גומי". היו.<br />
<br />
אחרי חצי שעה בערך התחלנו לתקשר בינינו בשפת הסימנים. וכל כך למה, משום שנקבצו ובאו להם המוני בית ישראל ו"פתחו שולחן". הזמר (?) התחיל לעבוד, ולחרדתנו מצאנו את עצמנו כאורחים בלתי קרואים בטברנה ימתיכונית אוריגינלית, כלומר מסיבת יום הולדת לסבא עופר מחברת החשמל. לא השראה קולינרית ולא רזי מטבח קטלוני. לא חלל עשיר ולא אתנחתא נעימה. לא מיטב הדגה ולא נגיעות מקומיות; אין לי דעות קדומות נגד מוסיקה מזרחית. אני מת על סליחות בנוסח ספרדי-ירושלמי, אבל למסעדה אני מגיע כדי לאכול ולדבר. אילו רציתי ערב שירה בציבור הייתי פונה למירי רגב. ועוד משהו: לא אזור עישון ולא פינת סיגרים יוקרתית, אלא חינגה של תמרות עשן מימיני ומשמאלי וכן מכל עבר בעת ובעונה אחת. בעמוד עשן ידבר אליהם. מחששה ממש. חשתי בראשי וחשתי בשיניי, ולסוף חשתי שהגיע הזמן לנטוש.<br />
<br />
סיימתי את הדג וביקשתי לקרוא לבעל הבית. הגיע, כולו חיוכים מאוזן לאוזן.<br />
"מאד נהניתי מהדגה", פתחתי במחמאה, "יוצא מן הכלל. תשמע, אני גר בפנסילווניה ותאמין לי, אם היית פותח מסעדה כזאת אצלנו, המונים היו נכנסים אליך כל יום..."<br />
"תודה, תודה רבה לך", קרן הבעלים מאושר (הנה גם אשכנזים יכולים ליהנות אצלו מהאוכל).<br />
"... אבל אף אחד לא היה נשאר לאכול כלום", שברתי במהירות שמאלה.<br />
"תודה, באמת תודה", (המשיך במומנטום, מה לו דקויות).<br />
"אתה יודע למה?"<br />
"באמת למה?" (נפל האסימון).<br />
"בגלל הרעש והעשן של הסיגריות".<br />
"אתה צודק", התוודה חרש, "תיכף אני יטפל בזה".<br />
<br />
אמר - וחזר לאזור הקופה. אחרי רגע ראיתי אותו מדליק סיגריה ומנענע גם כן. תיכף אחר כך ביקש הזמר (?) "להקדיש את השיר הבא לאורח מארה"ב". שילמנו את החשבון ועמדנו לצאת, כאשר הקדים אותנו הבעל הבית האמור עם מנת קינוח און דה האוס. אגס מבושל ולצדו גלידה. לקחתי את האגס וטבלתי קלות את ישבנו בגלידה.<br />
- הנה, אמרתי ליונית, קציפת פרפרת עם נגיעות אגס.<br />
<br />
עכשיו, איך מגיעים מפה לאור יהודה?<br />
<br /></div>
</div>
שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-32859770273495434192009-09-07T11:41:00.014-04:002011-01-24T19:44:43.982-05:00מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום השני<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg-0rkrmxed6etDNeCrjtOgk0RN9ZqJwbUJx5qczzbJBjBOZwWHRKHyEpwQrq4874sXR82ax_mOOLXpiADojA-vykKyC-ep73HoDbQivPxWOcD6R3kAcAPnbEyfgoHVb5Ah3Xj_9lhcs_4/s1600-h/obesity.jpg"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer; width: 320px; height: 263px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg-0rkrmxed6etDNeCrjtOgk0RN9ZqJwbUJx5qczzbJBjBOZwWHRKHyEpwQrq4874sXR82ax_mOOLXpiADojA-vykKyC-ep73HoDbQivPxWOcD6R3kAcAPnbEyfgoHVb5Ah3Xj_9lhcs_4/s400/obesity.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5379608169111185858" border="0" /></a><div style="text-align: center;"><blockquote>הציבור הרחב.<br /></blockquote></div>ביקור בבנק לא היה מעולם עבורי חויה מתקנת במיוחד. בדרך כלל זה קורה כשאני בעמדת הנזוף. הבוקר הגעתי לשם לחתום על מסמכים, ולפקידה החביבה לא היה נגדי דבר וחצי דבר. <div><br /><div>בארץ המובטחת (להלן: ארה"ב), יש ברוב הסניפים אופציה לבצע את ענייניך בדרייב-אין, בלי לצאת מהמכונית. השלט בחוץ מבהיר אילו פעולות ניתן לבצע בעמדה הממונעת ומתי "נשמח לשרת אותך בפנים", שזה מלת קוד ל"אי אפשר לעשות את זה ככה, חבוב. תחנה כבר בחניה של הבנק ותיכנס פנימה, כי גם ככה מזמן לא ראינו אותך".</div><div><br /></div><div>בכלל, הסגנון קובע את הטון. הנה לדוגמא, אחת מרשתות המזון הגדולות שלא אנקוב בשמה עד שיוסדר עניין התמלוגים (Costco), הכניסה קו חדש של מוצרי חלב כשרים מישראל. גבינה לבנה 5% שומן של תנובה נמכרת שם תחת שם אחר: 95% ללא-שומן. אותה גבינה בדיוק - רק הרבה פחות שומן, כן?</div><div><br /></div><div>בחזרה לבנק.</div><div>יושבת לה הפקידה ומולה מסך המחשב. אני, הלקוח, רואה את המסך רק מצדו האחורי. בארץ משופעת המים בה קבעתי מושבי הדברים נעשים אחרת לגמרי: הפקיד המטפל - שאגב, לעולם לא יישב מעברו השני של השולחן בעמדת מנהל אלא תמיד לצדך כאחד הסחבקים - מציב לכתחילה את המסך כך שגם הלקוח וגם הוא יוכלו לצפות בו בעת ובעונה אחת, ובנוחיות. אם כך, עולה מאליה השאלה, מפני מה צריך אני למתוח את צווארי בתנוחת יוגה מסובכת כדי לראות תמונת מסך של חשבון שאני - הלו! - בעל עניין בו? הלמדינת משטרה היינו?</div><div><br /></div><div>תמיהה קיומית זו לא לעצמי שמרתי - אדרבה, בפני הפקידה אבישג העליתיה, ובמלוא חריפותה.</div><div><br /></div><div>ותפתח הנערה את פיה ותען: - אה, זה בגלל שאנחנו כאן במחלקה קמעונאית ואין הרבה פרטיות. בבנקאות פרטית, למטה, זה אחרת.</div><div><br /></div><div>- מחלקה קמעונאית זה, במלים אחרות, הציבור הרחב, לא?</div><div><br /></div><div>- בדיוק.</div><div><br /></div><div>ואני, שמידותי אכן רחבו לאחרונה אבל לא עד כדי כך, סימנתי לעצמי עוד הבדל קטן בין כאן לשם: בארה"ב דין פרוטה כדין מאה לעניין צנעת הפרט, מה שאין כן פה בארץ הקודש אשר עמלות רבות בה לאין חקר מספרם.</div><div><br /></div><div>ותופין לקינוח: מקצוע חדש בא לו לאויר העולם בארצנו. אמי מורתי שבה זה עתה מקנייה בסופרמרקט, סליה בין שיניה, ובפיה סיפור משובב: בכל פעם שאני הולכת לקניות בסופר ועלי להניח מטבע בין 5 ש"ח בחריץ כדי לשחרר עגלה (וכן לא יישמע במקומותינו!) אני מגלה בהגיעי לקופה כי המטבע נעלמה וחלפה לה מהחריץ באופן מסתורי כלא היתה. מסתובבים להם אזיאטים פרחחים ודואגים לשחרר את המטבע באופן כלשהו. הנהלת הסופר ודאי יודעת ומעלימה עין: הרבה יותר נוח לפקח על תנועת צ'קים שמקורם בבאר-שבע.</div><div><br /></div><div>אכן, צדו השני של המטבע בביקור שעד כה התנהל למישרין. עד כאן להפעם. חם פה זוועה.</div><div> </div></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-68476928102236469802009-09-04T06:14:00.014-04:002009-09-07T12:20:17.354-04:00מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום הראשון<b>רק בישראל.</b><div>נכנס לסופרמרקט לקנות עופות לשבת. </div><div>שואלת הזבנית: כן אדון בבקשה?</div><div>- תשע כרעיים, תודה.</div><div>- להפריד? לנקות?</div><div>- אין צורך, תודה.</div><div>- איזה מתוק אתה, תבוא כל יום.</div><div><br /></div><div><b>רק בישראל.</b></div><div>מחכה בקופת אקספרס לחשבון. יש לי בעגלה אולי חמישה פריטים. לפני בתור, בחורצ'יק בכיפה סרוגה. עם חבילה גדולה של נייר טואלט ושתי שקיות ניילון. </div><div>- כמה זה?</div><div>- 89 שקל ו-80 אגורות.</div><div>הבחורצ'יק שולף פנקס צ'קים.</div><div>- שני הטלפונים שעל הצ'ק, שואלת הקופאית רוזטה, זה טלפונים שעובדים?.</div><div>- כן, כך הבחורצ'יק, זה של הישיבה בבאר-שבע.</div><div>- רגע, נדרכת הקופאית, מבאר-שבע? אנחנו לא יכולים לקבל צ'ק מבאר-שבע. תן לי, אני יקרא לאחראית משמרת.</div><div>מגיעה האחראית משמרת. אנחנו לא יכולים לקבל צ'ק מבאר-שבע.</div><div>- למה, קובל הבחורצ'יק, אחותי קנתה פה לפני שבועיים ולא עשיתם בעיות.</div><div>- טוב, מתרצית האחראית, תקבלי את זה ותכתבי באישור ליאור.</div><div><br /></div><div> לא מסתדר לו לבחורצ'יק משהו עם הצ'ק.</div><div>- אתה לא יודע לכתוב צ'ק? מתעניינת רוזטה.</div><div>- יודע, בערך.</div><div>- תביא, אני ירשום לך.</div><div><br /></div><div>רבע שעה חיכיתי בקופת אקספרס ועכשיו תורי. מניח על המשטח שתי שקיות שהקמח כבר מתחיל לקלוח מתוכן בהתמדה כמו האויר מממשלת נתניהו. על השקיות חותמת של בד"צ העדה החרדית ואזהרה: יש לנפות לפני השימוש. אם יש הכשר בד"צ, למה צריך לנפות? בגלל התולעים. אז על מה נותן הבד"צ הכשר? שהקמח לא נחלב בשבת?</div><div><br /></div><div>אי אפשר לשקוע במחשבות עמוקות מדי, רוזטה מחזירה אותי אל קרקע המציאות.</div><div><br /></div><div>- כרטיס מועדון יש?</div><div>- לא.</div><div>- למה לא?</div><div>- אני לא מפה.</div><div>- אה, הבנתי. מאיפה אתה?</div><div>- מבאר-שבע. </div><div><br /></div><div><b>רק בישראל.</b></div><div>מגלגל את העגלה החוצה, נכנס למכונית ומתחיל לנסוע. ביציאה מהחניון עומדת ניידת עם הפנים אלי. שוטר אחד בחוץ רושם דו"ח. השוטר השני, או שהוא בכיר יותר או שהוא מעדיף מזגן (סביר ששניהם), יושב לו בניידת ומסתכל לי בעיניים חולף מולו, לא חגור. אני רואה את ידו מושטת קדימה ואחרי רגע מהדהד משהו במערכת הכריזה. אני לא טורח לשמוע מה. אני, שגם יש לי רשיון אמריקאי וגם תמיד חלמתי לעשות את זה, מכביד קצת את הרגל על הגז וממשיך לנסוע קדימה. כדי לצאת למרדף אחרי, הניידת צריכה לעשות פניית פרסה מסובכת אבל זה החלק הקל. הם גם יצטרכו להסביר לי מה עשיתי. באנגלית.</div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-6043589983309878172009-09-01T18:39:00.005-04:002009-09-09T19:46:54.028-04:00השיבה הביתה<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgp6NNglu3QgDJ8wcc0v8tSPuZZRoNMAxF7TWvdfM_15a_obSNPamTtcuFWZR8Sxax3ZS20Vm_W80_l85WNnf645563FiTrl-_Ywv-pCbaN6tW3gT1Fdxc9ZLPAU4pDB0tXPR6fgAObcdQ/s1600-h/Boeing-777-200LR-worldliner.jpg"></a><blockquote><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgp6NNglu3QgDJ8wcc0v8tSPuZZRoNMAxF7TWvdfM_15a_obSNPamTtcuFWZR8Sxax3ZS20Vm_W80_l85WNnf645563FiTrl-_Ywv-pCbaN6tW3gT1Fdxc9ZLPAU4pDB0tXPR6fgAObcdQ/s1600-h/Boeing-777-200LR-worldliner.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;width: 400px; height: 300px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgp6NNglu3QgDJ8wcc0v8tSPuZZRoNMAxF7TWvdfM_15a_obSNPamTtcuFWZR8Sxax3ZS20Vm_W80_l85WNnf645563FiTrl-_Ywv-pCbaN6tW3gT1Fdxc9ZLPAU4pDB0tXPR6fgAObcdQ/s400/Boeing-777-200LR-worldliner.jpg" border="0" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5379616597686466706" /></a><div style="text-align: center;"><blockquote></blockquote></div></blockquote><div style="text-align: center;">המחבר (במושב האמצעי ליד הכנף) בדרכו ארצה.<blockquote></blockquote></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">עקב לחצים משפחתיים מתמשכים, ולרגל גל מחאה ציבורית חסר תקדים בהיקפו, הריני להכריז בזאת באופן חד-צדדי על שובי ארצה.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />נא להרגע: לשבועיים בלבד. החל מיום חמישי הקרוב, ה-3 בספטמבר. לא נפלתי על השכל לחזור לצמיתות. בטח לא בסוף אוגוסט.<br /><br />הח"מ יקבל קהל לברכות, מתן עצות וסתם צ'פחות של חיבה בבית אמו שבראשל"צ. רוצים להתברך במים קדושים? נא להביא בקבוקי פלסטיק חד פעמיים חצי ליטר.<br /><br />קוראים המבקשים להתבשם מקולו הערב כבעל תפילה של הח"מ מוזמנים לבוא לטקס האזכרה של אבא בבית הכנסת ב"מקווה ישראל" ביום רביעי, ה-16 בספטמבר, בעלות המנחה.<br /><br />נותרו עדיין כרטיסים בודדים למקומות עמידה בבלקון.<br /><br /></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-7279622650396104722009-07-28T01:44:00.012-04:002009-07-28T13:23:30.031-04:00הלו... אני מדבר אליך!<span class="Apple-style-span" style="font-size:small;">לשם שינוי, הפעם הזאת פוסט שונה, מסעיר ומאתגר (ומה החוכמה: הרי נוצר על-ידי מישהו אחר). ובכל זאת, בקשתי שטוחה לפניכם, קוראי שעדיין נמצאים בסביבה - פנו לעצמכם שעה קלה וצפו בפלא. אברהם טברסקי - רב, דוקטור לפסיכיאטריה, סופר נחשב ומוערך, פרזנטור בלתי רגיל ובעל חוש הומור בריא בנפשו (משהו כמו וודי אלן בגרסא 2.0) - מרכיב מחדש את העולם על בסיס תובנה אחת ויחידה.</span> <div><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;"><br /></span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;">עדיין לא ראיתי עד הסוף, אבל כבר אחרי עשר דקות הבנתי שהוא מתכוון אלי.</span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;"><br /></span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-size:small;">* אזהרה - אנגלית למיטיבי לכת (למזלי, קוראי נמנים כולם עם העשירון האינטלקטו-עליון).<br /></span><div><br /></div><div><object width="400" height="302"><param name="allowfullscreen" value="true"><param name="allowscriptaccess" value="always"><param name="movie" value="http://vimeo.com/moogaloop.swf?clip_id=3011249&server=vimeo.com&show_title=1&show_byline=1&show_portrait=0&color=ffffff&fullscreen=1"><embed src="http://vimeo.com/moogaloop.swf?clip_id=3011249&server=vimeo.com&show_title=1&show_byline=1&show_portrait=0&color=ffffff&fullscreen=1" type="application/x-shockwave-flash" allowfullscreen="true" allowscriptaccess="always" width="400" height="302"></embed></object><p><br /></p></div></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-50038206165428305772009-06-08T16:03:00.034-04:002015-10-27T18:05:01.747-04:00גיליתי את אמריקה (ויש לה כרטיס ביקור)<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEipC1WcujeQWcIZsthwUideOudfErPvGWJCWkguok8cWBwhdZOnutCAoNpllS0JoiG1aMIiZeuznZOrYeENroyzgvB8kGbg9syYr7TLyJc5JbAZcoC1gZsRkzXnEWQ28tCwzAuom9MzovQ/s1600/163641046.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="268" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEipC1WcujeQWcIZsthwUideOudfErPvGWJCWkguok8cWBwhdZOnutCAoNpllS0JoiG1aMIiZeuznZOrYeENroyzgvB8kGbg9syYr7TLyJc5JbAZcoC1gZsRkzXnEWQ28tCwzAuom9MzovQ/s400/163641046.jpg" width="400" /></a></div>
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><br />אני חושב שזהו. פיצחתי את השיטה. אני יודע איך לעשות מיליונים - נגיד, עשרים ושניים מליון דולר בשנה. כמו כלום.<br /><br />ובכן, הבה נתחילה. שלב ראשון אתה מקים חברה - נקרא לה ויסטה פרינט. אתה רוכש לך דומיין בשם www.vistaprint.com, משקיע כמה אלפי דולרים ברכישת מדפסת לכרטיסי ביקור צבעוניים באיכות גבוהה, ושוכר את שרותיהם של מתכנת אינטרנט ומעצב גראפי לתקופה קצרה.<br /><br />האתר שלך יציע אלפי תבניות מוכנות (וניתנות לשינוי) של כרטיסי ביקור, והמשימה שלך כאיש מכירות היא לשכנע 50 אלף לקוחות לרכוש ממך אלף כרטיסי ביקור בלי כסף - רק בעלות המשלוח. זאת בתנאי שבצד השני של הכרטיס יודגש שהוא הודפס חינם על-ידי ויסטה פרינט. נכון שרק פראיירים חסרי אבחנה יסכימו לתת ללקוחות פוטנציאליים כרטיס ביקור שמעיד על תפרנותם, אבל לא זה הקאץ' בסיפור (הרי ניתן להוסיף $20 ולקבל את הצד השני חלק ולבנבן).<br /><br />ההזמנה נעשית אונליין באמצעות כרטיס אשראי. הלקוח יתבקש להכניס את פרטי הכרטיס לאתר המאובטח ולחתום על תנאי השימוש באתר (למה לעזאזל צריך תנאי שימוש כשאתה מזמין כרטיסי ביקור? - סבלנות).<br /><br />עכשיו ככה: אתה צריך להתפלל שרק מקצת הלקוחות יהיו ממוצא יקה, כאלה המקפידים לקרוא את כל האותיות הקטנות במקום לחתום כבר וזהו. לקוחות ייקים יכולים לחבל במידת-מה בסיכויי ההצלחה של הביזנס שלך, אז בזהירות.<br /><br />באותיות הקטנות שאיש (מלבד הייקים) אינו קורא, אתה מכניס סעיף שמחבר את הלקוח ללא תשלום לתקופת נסיון של חודש לאגודה מסוימת (נגיד, שוחרי דובי הקוטב הצפוניים בחדרה והגליל התחתון), ובהעדר הודעה בכתב מצדו על ביטול המנוי, הוא הופך לאחר 30 יום למנוי בתשלום. נניח שהתשלום החודשי עומד על ִ$36.90.<br /><br />ובכן, כיוון שאיש (מלבד הייקה-פוצים) לא רואה ממטר את האותיות הקטנות, כולם לוחצים על כפתור ה"אני מסכים" (I Accept) ומתחילים לחכות לדוור שימסור להם את החבילה ששלחו הפראיירים האלה מוויסטה-פרינט על חשבונם, 1,000 כרטיסי ביקור בעלות המשלוח.<br /><br />במקביל, אתה מקים שלוש חברות-קש ופותח להן כרטיס סוחר במאסטרקאד. לכל חברה אתה קורא בשם אחר, נניח כך</span><br />
<div style="text-align: left;">
<ul style="text-align: right;">
<li><span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">AP9*Businessmax</span></li>
<li><span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">AP9*Shoppingessentials</span></li>
<li><span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">WLI*Shopperdiscount</span></li>
</ul>
</div>
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">חודש אחרי ששלחת ללקוח אלף כרטיס ביקור (שהדפסת במכונה החדשה שלך, ויחד עם הוצאות המשלוח עלה לך כל הסיפור אולי 20 דולר) - אתה מתחיל לאסוף רווחים. אתה מתחיל לשלוח לשלוח חיוביים חודשיים למסלקת האשראי - כל חיוב תחת שם של חברת קש אחרת.<br /><br />כדי שלא לעורר חשד, מדובר בחיובים קטנטנים שלא הולכים איתם לרב -</span><br />
<div style="text-align: left;">
<br />
<ul style="text-align: right;">
<li>AP9*Businessmax $14.95</li>
<li>AP9*Shoppingessentials $12.95</li>
<li>WLI*Shopperdiscount $9.00</li>
</ul>
</div>
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><br />סך הכל: $36.90. אבל הלקוח לא רואה סך הכל; הוא מציץ בדו"ח החודשי, וכיוון שהוא לא קטנוני במיוחד, $14.95, $12.95 ו-$9 נראים לו כהוצאות של בטוח-קניתי-אבל-לך-תזכור-מה.<br /><br />בואו נצא מנקודת הנחה (מופרכת!) שכל הלקוחות גילו רק אחרי שנה בתוך אלפי שורות החיוב שלהם שהם שילמו באופן עקבי $37 בחודש עבור דבר-מה שאין להם מושג מהו (רוב הלקוחות לא ישימו לב לעולם). כאשר האור האדום הופך להיות יותר מדי מסנוור, הם מחליטים לקחת יוזמה ומקלידים בגוגל את מלת המפתח:<br /><br />AP9*Businessmax - לדעת מיהו הסוחר הלז שעושה עליהם קופון מסתורי מדי חודש.<br /><br />גוגל לא מאכזבת, כרגיל - היא מחזירה את הלינק הבא:<br />http://www.ripoffreport.com/reports/0/195/RipOff0195265.htm<br />הלינק הזה מעלה את הסעיף באופן מיידי, כי יש בו אקדח מעשן מאד לכיוון ויסטה פרינט.<br /><br />עכשיו נניח שהלקוח יוצר קשר עם נציג שרות הלקוחות של ויסטה פרינט בצ'אט באינטרנט, ושולח לו הודעה נזעמת ולפיה הוא מקציב לוויסטה שבוע ימים להחזיר לחשבונו את כל הכספים שניגבו ממנו לא רק במרמה - אפילו עם אצבע משולשת.<br /><br />אם טרחת לאמן היטב את נציג שרות הלקוחות שלך, הוא יישמע מופתע לחלוטין כשהלקוח יספר לו שהוא עובד אצל רמאים.<br /><br />הצא'ט בין האיש שלך (נקרא לו קנטון) לבין הלקוח הפראייר (לצורך הדיון, נקרא לו שאול) עשוי להתנהל בערך כך:</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><br /></span>
<br />
<div style="text-align: center;">
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">+ + +</span></div>
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><br /></span>
<br />
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">Thank you for contacting VistaPrint. As a security measure, please do not enter your credit card number in the chat window. A representative will assist you shortly.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">You have been connected to Kenton McFarlane.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: hello</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: Thank you for contacting VistaPrint Shaul. My name is Kenton. How may I help you?</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: You may help me in the following way.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">Your company has exactly a week to refund me all the monies it fraudulently charged my credit card ($36.90/month) since I paid for my business cards. Got it kenton?</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: Are you saying we have taken $36.90/month from your credit card? Can you say what your credit card statement said?</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: These are the recurring monthly charge totaling$36.90:</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">AP9*Businessmax $14.95</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">AP9*Shoppingessentials $12.95</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">WLI*Shopperdiscount $9.00</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: I see. Moment please while I access your account</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: You may not know that, but your employer is a crook. http://www.ripoffreport.com/reports/0/095/ripoff0095106.htm</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: I have contacted Vertrue BusinessMax and requested that they close out any accounts that may have been established in your name and billed to your credit card. You will receive a confirmation via email after your membership has been canceled. You will also receive a refund for the full amounts charged to the credit card. The refund will appear in one of your next two bank statements depending on your bank's billing cycle.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: That's not enough. Every time you billed me, I was charged by my credit company over-the-limit fees. I want these back too. I can prove that every transaction by Vista Print was immediately followed by over-the-limit charge by Bank Of America in my account. That's hundreds of dollars, not to mention the damage done to my credit score.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: You will need to fax the statements with the overdrafts to 721.652.6100. We ask that you make obscure the acount number and we will have this investigated for you. I have already submitted the refund but the overdraft will be handled by our Corporate office</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: got the fax # - waiting for reply about the person in charge of me</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: What's the name of person who will be dealing with my claim?</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: Regarding claiming the fee for the overdraft amount, please note the process usually takes between 3 to 6 weeks.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">Your will need to fax a copy of your statement to the Member Savings Program. Please do not blot out anything on the statement except your account number. The fax number is 1-402-661-2189.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">Please include the following information:</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">Name:</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">Daytime Phone #</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">Membership ID # 630919889</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">The member savings program will investigate the charges and contact you within 3 - 6 weeks.</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: OK thanks. I need a copy of our chat sent to my email address</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: Please note that you may copy and paste or send it to your email</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Kenton McFarlane</b>: Thank you for contacting VistaPrint. I hope I have answered your question. Is there anything else I could help you with?</span><br />
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><b>Shaul Lilove</b>: Sure. Tell your boss he should try doing this scheme to Moroccan customers.</span></div>
<div dir="ltr" style="text-align: left;">
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><br /></span>
</div>
<div style="text-align: center;">
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">+ + +</span></div>
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><br />ובכן, התמונה מתבהרת לגמרי. $36.90 בחודש הם $442 לשנה - על לקוח אחד. בהערכה מאד שמרנית שהצלחת למצוא רק חמישים אלף איש שבטוחים שאתה מספיק פראייר לתת להם כרטיס ביקור במחיר הפסד, ההכנסה השנתית שלך היא $22,100,00 (ובמלים: עשרים שניים מליון ועוד מאה אלף דולר). לא רע בהתחשב בהשקעה (מצד שני, מכונת ההדפסה זה לא דבר שהולך ברגל, וגם קנטון צריך להביא משהו הביתה בסוף היום).<br /><br />עכשיו, נניח - רק נניח - שכל החמישים אלף נזכרו רק אחרי שנה מה יש לי אני עם דובי הקוטב, ותבעו את הפפילימוס בחזרה ומייד. כמובן שתשלם (הרי אינך נוכל) - אבל כמה? גם אם תחזיר בדיוק את מה שלקחת (רובם יסתפקו בזה ועוד יגידו תודה), יוצא שבשורה האחרונה קיבלת מציבור לקוחותיך הלוואה בסך 22 מליון דולר לשנה - ללא ריבית.<br /><br />אם ניהלת את הכסף בתבונה במשך השנה, צריך להיות שליימזל בסדר גודל של עמיר פרץ כדי לא לצאת ביד עם מליון דולר מכל הסיפור הזה. לתביעה ייצוגית נגדך אין סיכוי: עורכי הדין שלך יראו לכבוד השופטת את האותיות הקטנות.</span><br />
<div style="text-align: center;">
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;">+ + +</span></div>
<span class="Apple-style-span" style="color: black; font-size: small;"><br />* הערת המערכת: קוראים המנסים להסיק מפוסט זה כאילו הכותב עשוי/עלול לחזור לפעילות אחרי תקופת שתיקה ממושכת עושים זאת על דעת עצמם ושמים את כספם על קרן הצבי. הצחקתם אותי.</span><br />
<div style="color: black; font-family: 'Lucida Grande'; font-style: normal; font-variant: normal; font-weight: normal; line-height: normal; margin: 0px; text-align: right;">
<span class="Apple-style-span" style="font-size: medium;"><br /></span></div>
</div>
שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-1769927969891563952008-11-28T14:52:00.028-05:002008-12-04T13:28:41.660-05:00אלוקים שלי, רציתי שתדע<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjuCVB_VwPqTPdwCd2N0d80XB0m72wRwVSaKL-1YX_iBuE13e0LGDTPcPonluWyfJBh2DSRYfHrX5X6QlwhJTwizQ4cR9InxxMkPpQ8vdPIMzMuu1-5liODcn1cI8FOpqlXXNhGExDMA7Y/s1600-h/Holtzbergers.jpg"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer; width: 320px; height: 197px;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjuCVB_VwPqTPdwCd2N0d80XB0m72wRwVSaKL-1YX_iBuE13e0LGDTPcPonluWyfJBh2DSRYfHrX5X6QlwhJTwizQ4cR9InxxMkPpQ8vdPIMzMuu1-5liODcn1cI8FOpqlXXNhGExDMA7Y/s320/Holtzbergers.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5273801881795564946" border="0" /></a><br />הרבה זמן אני שומר את זה בבטן, אלא שעכשיו כלו כל הקצים. בשנה שעברה, אחרי הפיגוע הנורא שבו איבדו את חייהם על הגמרות תלמידי ישיבת מרכז הרב בירושלים, חשבתי שיהיה בי האומץ לנסח את הדברים האלה אבל השתפנתי, כרגיל.<br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />אתה אלוקים אתה? תתבייש לך.<br /><br />אני יודע, אני מסתכן בכך שמחר יעיפו את הילדים מהישיבה ומביה"ס, שלא לדבר על אסונות גדולים יותר ברמה האישית, מחלות ותאונות כיד הדמיון הטובה עלייך. אבל לא אכפת. האמת צריכה להאמר, והיא - אלוקים, תתפטר. או שתעשה בדק בית אצלך.<br /><br />שני ילדים צעירים, למען השם. הם יצאו להודו - בשביל מה? לבלות? לעשות שאנטי? לסחור בנדל"ן? הם יצאו בשמך כדי לקרב אליך יהודים שהצלחת, בהתנהלות האלוקית השלומיאלית שלך במשך הדורות, להרחיק ממך ביושר. הם עזבו משפחה תומכת וסביבה בטוחה ומוגנת בשביל מה? הבה נקרא לתינוק בשמו: בשביל להיות בייבי סיטרים וטבחים ומבשלים ומגישים ועובדים סוציאליים ליהודים - חלקם מבולבלים ואובדים - שמצאו עצמם תקועים בנסיבות שונות במזרח הרחוק. וככה אתה מתנהג? תתבייש לך. אלוקים לא נורמאלי אתה.<br /><br />ילד בן שנתיים. היום הולדת שלו חל ביום היארצייט של הוריו. שני הורים איבד והוא בן שנתיים. הייתכן הגיון מעוות מזה? והשם הזה, משה... אתה כל כך שקוף.<br /><br />נמאס לנו, אלוקים. אתה מתגלה יותר ויותר בתור האלוקים הפנקסני של אמנון יצחק ולא האלוקים הנאור והרחום והמעלים עין שהעדפנו לצייר לעצמנו. לא מתאים לנו אלוקים כזה, מצטער.<br /><br />מתחת את החבל יותר מדי ועכשיו הוא מתחיל להיפרם. אשמתך. אכפת לך מאתנו בכלל? אתה שומע? הלו? הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מה קרה לך? נרדמת בשמירה? איזה תרוץ יש לך הפעם? גלגול נשמות? חיסול חובות מהעבר? לא קונים את זה יותר. רוצים אלוקים נאור יותר ומחונך יותר. לא אלוקים עם בעיות תקשורת שמתקשה להסביר את עצמו. נמאס לנו מול שתיקת האלוקים המתמשכת שלך. אתה יודע מה? לא שתיקה, זה רק שאתה מדבר בשפה אחרת מזו שאנו מכווננים לשמוע ולקלוט ולהבין. אז תתחיל כבר לדבר בשפה שלנו. נמאס לנו לנסות להצדיק אותך ואת דינך שהגיונו עלום מאתנו. אנחנו מצדיקים את הדין למען הפרוטוקול אבל פינו ולבנו אינם שווים. הייתכן שמאסת בעמך? אני לא רוצה להיתפס לסעיפים הקטנים אבל נראה לי שאתה מפר בריתות סדרתי. חשבון ארוך פתוח בינינו, אלוקים, ואתה באוברדראפט גדול.<br /><br />כבר לא מבין כמעט כלום. שליחי מצווה אינם ניזוקים? באמת. לבלות הם נסעו בהודו? אז או שהמוסכמה הזאת ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים" פשוט לא נכונה (ומי יודע כמה אמיתות אינן נכונות עוד בעקבותיה), או שהם לא היו שם לדבר מצווה, ההולצברגים האלה, שכבר התעללת בהם פעם אחת כשלקחת את בנם בכורם מנדי בגיל שלוש. אולי אין בכלל מצווה כזאת, אהבת ישראל, ואולי היא לא כוללת את המשמרת במקומות אליהם בורחים ישראלים מעצמם? בורחים? בעיה שלהם. למה היו ההולצברגים צריכים למות כאשר הם מקרבים יהודים אחרים אליך? אתה לא מוצא בזה איזה פגם אסתטי, אלוקים? מה, לא אכפת לך? חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?<br /><br />אנחנו נמשיך למלא את חלקנו בהסכם איתך כי אין לנו בררה, התחייבנו. אנחנו אנשים שאצלם מלה זה מלה. כשרות נמשיך לשמור למרות שאחרים משלמים חצי מחיר כדי לאכול. שבת נמשיך לשמור ותפילין נמשיך להניח ותפילות ארוכות מדי בנוסח שאבד עליו הכלח נמשיך לומר, כי את חלקנו בחוזה אנו נמשיך לקיים גם אם אתה שברת מזמן את כללי המשחק. ולסנהדרין נחכה כדי שיישנו כאן דברים שממש כבר עולים לנו על העצבים. אבל, בינינו, אתה הוא מפר החוזה הסדרתי. חשבת שתצא מזה אבל לא שכחנו לך את השואה ואת הפוגרומים ואת כל הטינופת הזו ששתלת בעולמך כדי שננקה אותה בעצמנו. כבד עלינו העניין.<br /><br />שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד... ואולי זאת הבעיה, שאחד ויחיד אתה בעולמך ואין מי יאמר לך מה תעשה ואין מי יאמר לך מה תפעל. אולי, אם היה עוד ה' אחד לצדך היה קורא לך לסדר ומעמיד אותך במקומך, אלוקים קטנוני שכמוך.<br /><br /><br /><br /></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com11tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-43138438495117859192008-09-28T15:56:00.016-04:002008-10-18T20:39:39.758-04:00שלוש שנים, בלעדיו.<blockquote>היום חלפו בדיוק שלוש שנים מאז הסתלקותו לעולם נטול-כאב של אבא זכרונו לברכה (כמה מוזר לכתוב זאת), אריה לילוב, שהוספנו לשמו "חי" משנודע לנו שחלה במחלה הארורה. הסרטן לא הגיב לתוספת השם.<br /><div><br /></div><div>שלוש שנים. הגעגועים לא פוחתים, הזמן עדיין לא התחיל לעבוד. לרגל היארצייט, אפרסם כאן טור שכתבתי כמה שבועות אחרי ה'שבעה' המקוצרת מתוך סערת נפש גדולה. הטור התפרסם בשעתו בכמה אתרים ברשת והוא מובא כאן לנוחיות אלה מכם שעדיין לא קראוהו.</div><div><br /></div>אנל'א יודע בקשר אלייך, אבא - אנחנו, מצדנו, מתגעגעים מאד. אולי אתה קופץ לבקר? הרי הבטחת ללמד אותי איך להשתמש במקדחה בלי לכסח את כל הקיר.<br /><div><br /><div style="text-align: center;">* * *</div><div style="text-align: center;"></div></div></blockquote><blockquote><blockquote><div><div style="text-align: center;">- אבא מת בעיניים פקוחות -</div></div></blockquote><div></div></blockquote><div>השבת יצאה ואני הבדלתי על היין ועל הבשמים ועל מאורי האש, לקחתי איתי את התפילין והטלית וגם ספר על דיני אבלות ומנהגי אבלות לקחתי, ויצאתי לאיכילוב. אני יכול להגיע לשם במסלול הזה גם <span class="cchighlight">בעיניים</span> קשורות. ליד דלק הסיירים מצלצל הסלולארי. נו, אומר אחי, אייל, שנמצא שם כל השבת, אתה בדרך? אני בדרך. אני והמחשבות. כמעט על האיילון. תזדרז, הוא אומר, תזדרז. אבא לא נראה לי טוב.<p> אני בש"ג של איכילוב. שני שומרים, כרגיל. אחד מהם ניגש אלי. אני מגלגל את החלון למטה. לאן זה, הוא שואל, מצפה לשמוע אם יקלוט היגוי ערבי במבטאי. עזוב אותו, אומר השומר השני, זה עם הכיפה, זה בסדר. אני מכיר אותו. הוא מכיר אותי כבר חצי שנה.</p><p> החניה העילית מלאה לגמרי. אולי זה בגלל שעכשיו מוצאי שבת ליד קניון ויצמן, ואולי זה בגלל שהפסים אדום-לבן נצבעו בכחול-לבן ועכשיו החניה חופשית; ואולי זה חוק מרפי, שאינך מוצא חניה קרובה בדיוק ברגע שאתה זקוק לה ביותר.</p><p> יורד לחניון התת-קרקעי. עוד פעם הסלולרי. נו, הוא דוחק בי, אמא כבר בהיסטריה. פוחדת שלא תספיק להגיע בזמן. אני משליך לתא המטען את המחשב הנייד שהבאתי איתי השד-יודע-למה ודוהר למעלה.</p><p> האמת היא שידעתי. כבר בליל שבת ידעתי. מישהו ניגש אלי, בבית-הכנסת הספרדי שבו אני מתענג לקבל את השבת, להזמין אותי לסליחות "יפות יפות", במוצאי שבת בחצות. מאד הייתי שמח לבוא, אני אומר לו והדמעות כבר חונקות את גרוני, אבל אבא שלי חולה מאד, חולה מאד, וזה עניין של שעות.</p><p> כשחזרתי הביתה באותו ליל שבת נסגרתי לי בחדר השינה והתפרקתי. הצטברות של חצי שנה מטורפת בחזהו של גבר שלא ידע לאמן את עצמו לבכות כשצריך. כן, בכיתי, ואל תגלו לי. בכיתי עליו ועל הסבל שאנחנו עוברים יחד מאז נודע לנו שה'ציסטה' בלבלב איננה אלא גידול ממאיר, בלתי נתיח. אדנוקרצינומה. בכיתי על מה שראו עינינו אחרי מחקר קצר באינטרנט - שלושה חודשים. זה מה שמייעדת לו הסטטיסטיקה הרפואית על חולי לבלב. ובאמת, חוץ מהמחלה הזאת הוא בריא לגמרי, דוקטור. בריא לגמרי.</p><p><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiTWWvpYk17kjW3hqNlEb4StuhYr-xYfkPEKSAbriXwHQc39rx7566KFzlMTuquRG6rqP8CNDcy02qyyr8KRiOyQONj6kEW-1IFJtx8YAvyAncNlMQo-Fr35iqaSkEUno44pJOfV-CnUU4/s1600-h/IMG_4367.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiTWWvpYk17kjW3hqNlEb4StuhYr-xYfkPEKSAbriXwHQc39rx7566KFzlMTuquRG6rqP8CNDcy02qyyr8KRiOyQONj6kEW-1IFJtx8YAvyAncNlMQo-Fr35iqaSkEUno44pJOfV-CnUU4/s320/IMG_4367.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5251169295234761842" border="0" /><blockquote>הגל-עד לזכר אבא בגן היפהפה הנושא את שמו בבית הכנסת במוסד החינוכי מקווה ישראל. היוזמה - והביצוע - היתה של אחי, אייל (הוא עדיין מתעקש לכתוב את שמו בשני יו"דים)<br /></blockquote></a><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiTWWvpYk17kjW3hqNlEb4StuhYr-xYfkPEKSAbriXwHQc39rx7566KFzlMTuquRG6rqP8CNDcy02qyyr8KRiOyQONj6kEW-1IFJtx8YAvyAncNlMQo-Fr35iqaSkEUno44pJOfV-CnUU4/s1600-h/IMG_4367.JPG"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1mPlnaCasWarG1VC7fyA-T5Uckiheczps4dix_kxVLWzhnQLjyOE9aIHwvEgfb4NyqrlN7ISRaUCHtR5b-iTNtTf-BAp9n8f_OIsoYs18QOtsP_2wZE043qezsgeLgCukrjesBkF3ya8/s320/IMG_4277.JPG" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5251171207052470210" border="0" /></a><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiTWWvpYk17kjW3hqNlEb4StuhYr-xYfkPEKSAbriXwHQc39rx7566KFzlMTuquRG6rqP8CNDcy02qyyr8KRiOyQONj6kEW-1IFJtx8YAvyAncNlMQo-Fr35iqaSkEUno44pJOfV-CnUU4/s1600-h/IMG_4367.JPG">אבא בימים יפים יותר, על רקע אותו גן.<br /></a></p><p>אחרי שני טיפולים, הוא ויתר על הכימותרפיה. הגיב רע מאד. התחלנו לבדוק אפשרויות לטיפול אלטרנטיבי. התבייתנו על שיטת גרסון. קיבלנו המלצה על פרופ' שוהם והתחלנו בטיפול. דיאטות מיוחדות, מיצים סחוטים מירקות אורגניים, ים של שקי גזר, חוקני קפה אורגני ממכסיקו, תיגבור אנזימי עיכול. השילוב בין הדיאטה הקיצונית הזאת לבין הכורח להתמודד רגשית עם חיילים לבנים שמנצחים חיילים שחורים הוא שילוב מצוין (אם כי לא תמיד מנצח), אבל לא בשביל אבא שלי. איך אמרה לנו לפני שבועיים יעל המתקשרת את "לבן"? – "הדמות הזאת בחרה לעצמה את הדאגנות כדרך חיים"... אז שהוא יילך לעשות דמיון מודרך? מכל האנשים...?</p><p> אני דוהר במדרגות הנעות אל עבר מגדל האישפוז על-שם אריסון. מיטות נוחות מאד. שרי בחרה אותן בעצמה. שלושה חודשים התרגלתי ללחוץ על קומה 9 – הקומה האונקולוגית - בפאנל המעליות. עכשיו הוא בפנימית ח', שזה רק קומה שניה. המעליות הישנות האלה איטיות מדי, אני אומד בדעתי, עדיף לקחת את המדרגות. אבל בטיסה.</p><p> נכנס לחדר שלו. חדר זוגי. רואה שהשכן כבר התפנה מכאן לחדר אחר. מיטתו ריקה ומסודרת. רק בקבוק מים על השידה. מים שצריך לשפוך כשזה יקרה.</p><p> אבא שוכב על מיטתו, עיניו קרועות לרווחה והוא נועץ מבט בנקודה בלתי מוגדרת בחלל. העיניים מפלבלות ובוערות כמו שני לפידי אש. הפה פתוח לגמרי. חזה עולה ויורד בכבדות. כל הבצקות, שירדו עד כה לפלג הגוף התחתון באין יכולת ניקוז, עולות עכשיו לריאות. קשה לו לנשום. הוא מחרחר. כל הגוף רועד. אני קולט את חומרת המצב מייד. זו כבר אזעקת אמת, לא כמו בכל הפעמים הקודמות. נעמד לידו, אוחז את ידו הקרה, הלבנה, נושק לה, מצמיד אותה אל הלחי. בשבועות האחרונים חלה בינינו התקרבות גדולה. בשבועות האחרונים אני נוגע בידו, מלטף אותה, מלטף בעדינות את המצח, מספיג את הזיעה בקלינקס, מנשק את המצח שלו לפני שעוזב הביתה בתום המשמרת. רק ביום ששי חיבקתי את שתי ידי סביבו כדי להוריד אותו שוב מהמטה אל הכורסא הסמוכה, למניעת פצעי לחץ, והוא היה כבד כל כך, כבד כמו שיכול להיות רק אדם שצנח מתחת לששים קילו ואינו יכול עוד לשאת את עצמו. ותוך כדי כך הרשיתי לעצמי להניח, רק להרף עין, את ראשי על כתפו, להתרפק כמו פעם, לפני שהפכנו שנינו להיות מרים כל כך זה כלפי זה, כאשר עדיין היינו אבא ובנו הקטן, הלא-דעתן.</p><p> אמא אכן מתייפחת. גם היא קולטת שזהו זה, אין טעם להדחיק עוד. זה קורה עכשיו, ואנחנו כאן לידו. אני משחרר את אחיזתי מידו, נזכר שההלכה אוסרת לגעת באדם גוסס כדי לא לעכב את יציאת הנשמה. יגידו לכם מה שיגידו, את הלכות אבלות ואנינות (מה זה אנינות – מייד), יש ללמוד בעוד יום ולהתכונן היטב-היטב, ושום "עוד חזון למועד" ושום אמונות תפלות! כי כשזה מגיע, הרגעים הם כל כך דחוסים, כל כך מהירים וטעונים, שאין זמן ואין אפשרות לפתוח ספר ולעיין. זה רגע של פעם בחיים. אני מתוכנת לפעול כמו שקראתי. אומר לידו את סדר הווידוי – "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", ואת סדר הווידוי המקוצר למי שאינם יכולים לומר אותו בעצמם - יהי רצון שאם נגזר מלפנייך שאמות, שתהא מיתתי כפרתי. וה' מלך. וה' הוא האלוקים.</p><p> המחזה נורא הוד. זה רגע גדול ומרומם כל כך, שאתה יוצא אדם אחר מזה שנכנסת. זה רגע טראומטי, אבל לא במובן של סיוט שיחזור ויכה בך, אלא ארוע שיותיר בך חותם תמידי. הדימוי המיידי שעלה לי הוא של כח צבאי שצריך להתפנות ממקום מסויים בזמן נקוב, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הנפש מתחילה לאסוף את עצמה ואת כוחותיה מכל אברי הגוף, והגוף מזדעזע. כיוון שקרב הזמן הנקוב לפינוי, הפעילות הזאת הולכת ונעשית אינטנסיבית יותר, מהירה יותר, החלטית יותר, מבלי להתחשב בטראומה של הגוף המתפנה. הוא מחרחר, ואני מנסה לדבר אל לבה של אמא שלא תבכה, הרי אסור לבכות ליד הגוסס, כך למדתי, הדבר מעכב את יציאת הנשמה. אמא, תעשי את זה בשבילו. אבל זה בדיוק העניין, שהיא לא רוצה שהנשמה תצא, לא עכשיו, לא אחרי 45 שנה של חיים משותפים, רוב חייה עלי אדמות. היא רוצה עוד קצת. שאף פעם לא ייגמר. איך היא תחיה בלעדיו. ומי נותן לו רשות לעזוב אותה בכלל.</p><p> אני רואה שהוא עדיין כאן, זאת אומרת מבחינה פורמאלית-פיזיולוגית, הוא כאן. זה הזמן ל'שמע'. איל לא בחדר. הוא יצא לרגע. אני קורא לו והוא מגיע בריצה. לצדו האחות. היא מתקרבת למטה ואני מבקש ממנה: לא לגעת בו. אנחנו מתחילים לומר את ה"שמע ישראל", לצדו – לא ליד רגליו. ייזהר לבל יעמוד מול רגליו, כתוב בספר. אמא מחזיקה בידה מטפחת, ומנופפת בה מולו. אל תלך, היא מפצירה בו. תישאר עוד. הנה הבנים כאן. שאול הספיק להגיע. אחר כך היא מראה לי את הנייר שהגישו לו אחרי צאת השבת, כשראו שכבר אינו יכול לדבר אבל יש לו משהו להגיד. שמו עט בידיו והוא הצליח לרשום כמה אותיות. אחיות, הוא רשם, ורד. ורד היא האחות שטיפלה בו במסירות הגדולה ביותר ואהבה אותו מאד. שואל, הוא רשם. המורפיום הזה משבש את דעתך. שלוא, שואל, עד שהצליח לו 'שאול'. כנראה ביקש שיזעיקו אותי מהר, שנספיק להיפרד.</p><p> אנחנו אומרים את ה'שמע' מלה במלה. מדי פעם אני מתקן את אייל, שלא רץ בטקסט כמוני, שיגיד את זה נכון. כל כך פדאנט אני כשזה מגיע למלים. גם ברגעים האלה, לעזאזל, חשוב לי שהטקסט ייאמר כהלכה.</p><p> הבטן עולה ויורדת בקצב איטי יותר. והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי. אשר אנכי מצווה אתכם היום. לאהבה...ה' אלוקיכם אמת. החזה עולה, ויורד, בפעם האחרונה. דממה. זהו? החיילים יצאו? כולם? הפינוי הושלם. תשע ארבעים וחמש. אנו שותקים ומביטים בו, לראות אולי בכל זאת עדיין יש תנועה. אמא מתפרקת לנו בידיים. מעולם לא חשבתי שהיא יכולה לבכות בקול רם כל כך. אני נבוך. גם אני בכיתי בלילה הקודם, אבל בשקט. אנחנו מחזיקים בה ומתחבקים, שלושתנו, במשך שעה ארוכה (כלומר, כמה דקות). מושיבים אותה על הכסא ומניחים לה לחוות את הכאב.</p><p> אני ניגש אליו. עיניו עדיין <span class="cchighlight">פקוחות</span>. "כי לא יראני האדם וחי" כתוב בספר שמות, מכאן שבחייהם אינם רואים אך במיתתם רואים. מה הוא רואה עכשיו כשהוא דומם לגמרי, כשהחיילים שלו עזבו? מה הוא רואה, שבגללו אצטרך לעצום את עיניו באצבעותי בפעם האחרונה? עיניים שראו עכשיו גילוי של אלוקות אסור שיצפו פעם נוספת במראות העולם הזה. חיזו דהאי עלמא.</p><p> מדהים עד כמה אני שלו ורגוע עכשיו. הכל נגמר, אני מודיע לאשתי בסלולרי, הכל מאחורינו. או מיי גאד, אומרת האמריקאית שלי, שלא יודעת לנחם בשפה אחרת (היא הרי רק 14 שנה בארץ), שלא יודעת לנחם בכלל. אמריקאים לא מנחמים. ברור גם למה: עד שהם מצליחים להגיד "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", ה'שלושים' עובר לו ואתה כבר מתנחם מאלייך.</p><p> אני מתחיל את תקופת ה"אנינות". 'אונן' הוא אבל שעדיין לא קבר את מתו, או שקבר אך טרם נסתם הגולל (כיסוי הקבר בעפר). אנינות פוטרת מכל מצוות עשה, אבל זה נראה לי ממש מוזר לאכול משהו מבלי לברך לפניו ולאחריו. אני גם לא רעב במיוחד. הרי אבא שלי מוטל לצדי, מת לגמרי.</p><p> הרופאה נכנסת אחרי עשרים דקות עם מכשיר א.ק.ג. הקו ישר לגמרי, כאילו היה למישהו ספק. חכה בבקשה בחוץ, היא אומרת ומכניסה פנימה סניטר. שלום קטטר. היי שלום, זונדה יקרה, ותודה לך שניקזת אותי בחודשים האחרונים. הוא נעטף במעין שרוול ירוק ואטום. אני מלווה אותו אל חדר הקירור. יש לי דה ז'ה וו ברור ומוחשי. כך ליוויתי לפני שתיים עשרה שנה את אבא שלו מחדרו בהוספיס, שבו השיב את נשמתו, אל האמבולנס. שני דורות קברתי.</p><p> טמנו אותו ביום ראשון אחר הצהריים. כיוון שראש השנה חל למחרת, ישבנו 'שבעה' פרק זמן קצר בלבד. אנשים שואלים בזהירות איך זה שישבנו רק יום אחד: ומה עם הצורך האנושי הטבעי להתאבל, לקבל ניחומים. טעות, אני אומר להם; לא ישבנו יום אחד. חצי שנה ישבנו.</p><p> עכשיו אני החוליה הראשונה בשרשרת הדורות. אלוהים, למה אי אפשר להיות עוד קצת ילד. </p><br /></div><div> </div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-49731094409856861952008-09-07T17:11:00.028-04:002008-09-08T14:10:57.993-04:00מרוב עצים לא רואים את האדם<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjuLixIwh6mhDlFbQeolTvTajuQaqtETJgjVi5796bprf1gOKhtYaTf2i_sjqd5VKUSO16cptIxwpmZX2k3kybsU6ui0_jNWHhO2JwiVq09eqlePx_Fm1LPzYnaeZE4ngjYmMgi1F5aoDU/s1600-h/oak_tree.jpg"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjuLixIwh6mhDlFbQeolTvTajuQaqtETJgjVi5796bprf1gOKhtYaTf2i_sjqd5VKUSO16cptIxwpmZX2k3kybsU6ui0_jNWHhO2JwiVq09eqlePx_Fm1LPzYnaeZE4ngjYmMgi1F5aoDU/s320/oak_tree.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5243394436586563074" border="0" /></a><br />קוראי הנאמנים ברחבי היבשת אינם מורגלים בכך, אבל כיוון שמתבשל אצלי כבר הרבה זמן איזה דבר תורה חצי-מדעי, חש הנני צורך עז לפרסמו כאן לרגל ט"ו בשבט. ואל תגידו לי שעכשיו לא ט"ו בשבט - חידוש כביר כזה אי אפשר לכבוש לאורך זמן.<div><div><br /></div><div>הסכיתו, אם כן, ושמעו נא המורים.</div><div><br /><div><div><div><div>בפרשת השבוע שעבר, פרשת שופטים, מובא הפסוק: "כי האדם עץ השדה" (אתם רואים? גם כן לא בט"ו בשבט ואף אחד לא יצא להפגנות).</div><div><br /></div><div>הגמרא כמובן שואלת מייד (אל תבקשו ממני מראי מקום ותפסיקו להפריע באופן כללי, אחרת אפסיק לכתוב לאלתר): </div><div><br /></div><div>"וכי האדם עץ השדה הוא?" - כלומר, איזו מין השוואה היא זאת? </div><div><br /></div><div>הסברי המפרשים ידועים: העץ מוציא פרות וכך מוטל גם על האדם (במעשים טובים, בבנים ובני בנים). העץ קשור כל הזמן לשורשו וגם העצים הגדולים ביותר לא יוכלו להתקיים ללא שורשים; כך קשור גם היהודי לשורשיו שהם תורה ומצוות, ועוד כהנה וכהנה.<br /></div><div><br /></div><div>ואני הקטן, שמרבה להרהר בבריה הנפלאה הזאת שקרויה עץ (סביבנו ישנם כאלה למכביר ואיני מתלונן על כך אלא בעונת האלרגיה), אציע לקוראי הסבר צנוע בהרבה. אם מחפשים מכנה משותף לכל העצים בעולם, מוכרחים לשלול את עניין הפרות - הרי רק מקצתם טוענים פרות ואילו מרביתם עצי סרק.</div><div><br /></div><div>המכנה המשותף לכל העצים הוא <span class="Apple-style-span" style="font-weight: bold;">הפונקציונאליות</span> שלהם. אחד מתפקידיו המרכזיים של העץ (פרט לכך שהוא מאט את קצב סחף הקרקע) הוא לקחת מהסביבה את היסוד ההרסני לבני אדם ושמו פחמן (אגב, תוצר לוואי של המהפיכה התעשייתית) ולהפוך אותו לחמצן. במלים אחרות: העץ הוא מטהר אויר. לטרנספורמציה מעין זאת נדרש גם האדם; בלשון החסידות קוראים לזה "אתהפכא", ובעברית מודרנית: טרנספורמציה. האדם נדרש לקחת את הפסולת ואת הרע ולהפכם לטוב, זו תכליתו ועיקר עבודתו, ובזה - במימד הפונקציונאלי - הוא שווה לעץ.</div><div><br /></div><div>זה דבר התורה שלי (תודו שהוא קצר יותר מ"פסוקו של יום"). מי שזה לא מוצא חן בעיניו, לא חייב להזמין אותי להרצאות אורח.</div><div>=============================</div><div><blockquote>הערת המערכת: דגל ישראל שבלוגו "זמן שאול" הוא אותו דגל שהושתל בפוטושופ במשרדה של מושלת אלסקה, שרה פיילין, וגרם לכולם לחשוב שהמיועדת לסגנית הנשיא בארה"ב היא חובבת ציון ידועה (הי שרה! כמו שהבטחתי, הזכרתי אותך בבלוג שלי).</blockquote><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpMDKmEVCInp54BI3gRAuOqN8-pCOcXmSuZNu5krQMurcl-C6Og1IkUtEiC6wxQn8IzJERc-bOj3Tke04NNclWfpIlrEPstBAXCwitneTK_Y0T-Eq0WQcNr7EBHZOdBjAMXDS5PRhfmyA/s1600-h/Palin.jpg"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpMDKmEVCInp54BI3gRAuOqN8-pCOcXmSuZNu5krQMurcl-C6Og1IkUtEiC6wxQn8IzJERc-bOj3Tke04NNclWfpIlrEPstBAXCwitneTK_Y0T-Eq0WQcNr7EBHZOdBjAMXDS5PRhfmyA/s320/Palin.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5243406778983700658" border="0" /></a></div></div></div></div></div></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-59451311581067414172008-08-19T16:50:00.013-04:002008-08-21T14:26:33.267-04:00אלוהים אדירים<div dir="rtl" style="text-align: right;"><blockquote>- מאת אשת חבר כחבר, בשמת א"ז -</blockquote>בגלל ויכוח על שכר סופרים, ולאור איום הכותבת בתביעה משפטית ובצ'ילבה (כולל סקייפ), הוסרה רשימה בלתי נשכחת זו סמוך לכתיבתה מהבלוג הבלתי נחשב בו אתם צופים כעת. עם זאת ניתן לקוראה <a href="http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%E0%EC%E5%E4%E9%ED_%E0%E3%E9%F8%E9%ED%29">באתר המיוחס בו נתפרסמה לראשונה</a>. עמכם הסליחה.<br /></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-69443589112921693092008-07-23T16:05:00.025-04:002008-07-28T08:55:30.515-04:00רשיון להרוג (את הטסטר)זה קורה לכל גבר בשלב זה או אחר. ישראלים שמגיעים לפנסילווניה לתקופה קצרה (עד שהילד יסיים את הקולג') עומדים בסופו של דבר בפני רגע האמת בו אינם יכולים עוד להציג את הרשיון הבינלאומי שהוציאו בממס"י, ועליהם לעבור לא רק תאוריה אלא גם מבחן נהיגה מעשי כאילו היו ילדים בני 16 עם חצ'קונים. איך זה שהדוד סם לא מכיר ברשיון נהיגה שמונפק בישראל? מאותה סיבה שאולמרט חגג עלינו כל השנים: כי הוא היה יכול.<br /><br />ובכן, את רשיון הנהיגה שלי קיבלתי ב-1980, לפני מלחמת לבנון הראשונה, כאשר למדינת ישראל היה עדיין ראש ממשלה (קראו לו בגין). כיוון שרקורד הנהיגה שלי נקי לחלוטין (למעט שלושה חודשי שלילה בגלל נהיגה ללא רשיון בתוקף, וכן דריסה למוות של שלושה-ארבעה בני-אדם בהזדמנויות שונות לרגל שתיה לשוכרה), התייצבתי איפוא בלב שמח ומתרונן במשרד הרישוי הקרוב למקום מגורי. קטן עלי הסיפור.<br /><br />את התאוריה עברתי מכה ראשונה. בטסט התאפקתי לא לפצח גרעיני אבטיח כשידי השניה מונחת מחוץ לחלון, כמנהג מקצת הישראלים. הטסטר היה בחור בשם פאריס, אללה ירחם על נשמתו העלובה. אני בטוח שהוא היה בשנת השתלמות מטעם המפלגה הניאו-נאצית בגרמניה. המנוול, שוודאי לא נולד עדיין כאשר עברתי את הטסט בארץ, קבע שנסעתי על גבי קו הפרדה צהוב, דבר שלא ייעשה במקומותינו. גיחכתי מתחת לשפם. אידיוט כזה יקלקל לי את המצב רוח? אני? ששרדתי 17 שנות נישואין עם אמריקאית ללא תופעות לואי נראות לעין?<br /><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgF7FNE9KElTxbUEtDTbsf_zkpoYitxl5CtCIM0fjRtaIDgvzqsWeyjepCUPqzLfsC-idkrvkE5jb9MDQfdp7QiIpL2Doxklim_Dnr-gKue4O6nFB32RUIY10wBaMixKLb-8Zzv3MqaKm0/s1600-h/Picture+8.png"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgF7FNE9KElTxbUEtDTbsf_zkpoYitxl5CtCIM0fjRtaIDgvzqsWeyjepCUPqzLfsC-idkrvkE5jb9MDQfdp7QiIpL2Doxklim_Dnr-gKue4O6nFB32RUIY10wBaMixKLb-8Zzv3MqaKm0/s400/Picture+8.png" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5226533445575944802" border="0" /></a><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgSFdJbqvfep__Hdd9nJE_6OSbuszjmx3LF6ZW6Oa1I6mRIBC2Hu0z8DzAXyPjQ6dkkiDNS2_J_nmEKlQbDjuGGA7E8mCH6lO55z3pEYu_sozLgiLLsJUmDcGkYal7P83-GUJuDc3XWoRY/s1600-h/Photo+7.jpg"><blockquote>מוצג התביעה ז'1: הצומת החשודה. כאן היה עץ - מאחורי העץ</blockquote></a>חודש שלם היה עלי לחכות עד לטסט השני (הלחץ פה גדול - אף אחד לא ממהר לצאת לטורקיה בקיץ). הגעתי עם אותה מכונית (כאן אתה נבחן על הרכב שלך) אבל החלפתי חולצה. לא בגלל הכביסה - בשביל המזל. איתרע מזלי והטסטר היה שוב אותו פאריס האנטיפת. לא האמנתי כשהסתכלתי על הטופס שהגיש לי בתום המבחן: נכשל! מה זה, שאלתי אותו, מה לא עשיתי בסדר?<br /><br />- לא עצרת בתמרור עצור, אמר האידיוט (פאריס זה לא בכלל שם של אשה?)<br /><br />- לא היה שם תמרור עצור, אמרתי לו.<br /><br />- ככה זה, אמר פאריס. היה תמרור. וגם עלית על פס הפרדה צהוב.<br /><br />- אני איתך גמרתי, הודעתי לו, בפעם הבאה אעמוד על כך שאבחן על ידי טסטר אחר.<br /><br />- זכותך, אמר, והסתלק. אינני יכול להישבע על כך, אבל נדמה היה לי שברגע האחרון עצר את עצמו מלהשלים תנועה מלאה של הצדעה במועל יד.<br /><br />אתמול ניגשתי בפעם השלישית. טסטר אחר הפעם. אנחנו נוסעים בשלווה על כביש מתפתל בתוך שכונה קטנה וציורית, מלאה עצים מימין ומשמאל. אני מנסה לא לחשוב על המעטפות ולהתרכז בתנאי הדרך. לפי הספר אני נוהג. ומתחת למהירות המקסימלית. באחד הפיתולים אני מאט באופן אינסטינקטיבי - משהו אומר לי שייתכן שיש לפני צומת (אם כי אין שום תמרור המבשר על כך). תוך כדי האטה אני רואה שצדקתי - אני בתוך צומת T. מיישר את ההגה. כרגע נכשלת בטסט, מודיע לי הטסטר.<br /><br />- רגע, אני אומר לו, למה? הרי אין כאן שום תמרור עצור.<br /><br />- יש ועוד איך, הוא אומר, אני עובר במקום הזה כבר אלפי פעמים.<br /><br />ביקשתי מהנבל לחזור אחורנית ולבדוק שוב במו עיני. תוכל לחזור לכאן בעצמך אחר-כך, אמר. מעולם לא נראו יחסי ישראל-ארה"ב כה שבריריים כבאותו רגע הרה גורל. נשכתי את השפתיים ולא הפלקתי לו סטירה שהייתה מגיעה לו בדין. אם הייתי קצת יותר אסרטיבי הייתי פוקד עליו לרדת מייד מהמכונית וללכת ברגל, אבל הסעתי אותו בחזרה לקונכיה שלו וחזרתי בגפי לזירת הפשע.<br /><br />אכן, תמרור יש. אבל הוא מכוסה ומוסתר לחלוטין ע"י עץ. נהג ממוצע לא יכול לדעת בשום אופן שיש לפניו צומת או תמרור עצור, אלא אם כן הוא גר כאן בשכונה או שיחק יחד עם ברוס ויליס ב"החוש הששי". חזרתי למשרד הרישוי וביקשתי לדבר עם המנהל. אני המנהל, אמר אחד הפקידים. לא, אמרתי לו, אני מכיר את המנהל. וזה לא אתה. ההוא דומה לטום הנקס ואתה לא.<br /><br />במה מדובר, התעניין לדעת. סיפרתי לו את הנסיבות. להפתעתי הוא השיב לי כאחרון הישראלים: "אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר, אבל הבעיה שלך איננה איתנו אלא עם העירייה, שהאחריות על העץ - שלה בלבד".<br /><br />לא האמנתי למשמע אוזני. החלטתי לא לוותר והבוקר נסעתי במצב רוח קרבי במיוחד, חמוש במצלמת וידאו, כדי להנציח את הזירה ולוודא שלא יעלימו מתוכה ראיות. העץ עדיין היה שם. ניסחתי מכתב חריף במיוחד והגעתי למשרד הרישוי.<br /><br />ניגשתי לאותו פקיד מאתמול וביקשתי ממנו להיפגש עם מנהל הלשכה.<br /><br />כבר יצא, אמר לי (זה היה ב-12:30 בצהריים - עובדי מדינה עובדים על המדינה גם כאן). הראיתי לו את מצלמת הווידאו והוא מייד הבין שלא כדאי להתעסק איתי.<br /><br />מכאן ואילך הכל זרם מהר. "סיפרתי למנהל שלי על התקרית אתמול", אמר, "והוא יצר קשר עם העיריה כדי לוודא שהעץ המסתיר - יוסר מייד. המנהל ביקש ממני להציע לך לגשת למבחן נוסף באופן מיידי, ואם תואיל להמתין כמה דקות אוכל לבחון אותך בעצמי. רק אל תשכח לנהוג לפי הספר".<br /><br />עכשיו הרשיון בידינו.<br /><br />מה הלקח מכל זה?<br /><br />אני הייתי מפסיק את סיוע החוץ של ישראל לארה"ב, ומייד.שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-80543754807224902662008-04-01T05:02:00.012-04:002008-04-08T13:32:01.923-04:00גוגל משתעשעת בזמן שאול<a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj5LCvPXWlkJnrN4H8CWeA1rOH-nz9dNAhULc6m7DpyMCipNsVUEO-SnksrYjXEMEmpynQ-AJHFWn3wR3zxqLtUqzJL2HyobTIKXRP-NgbJjk9dZeIrKKhQYn73Mposmu6mJrj4wlDVheU/s1600-h/Picture+7.png"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj5LCvPXWlkJnrN4H8CWeA1rOH-nz9dNAhULc6m7DpyMCipNsVUEO-SnksrYjXEMEmpynQ-AJHFWn3wR3zxqLtUqzJL2HyobTIKXRP-NgbJjk9dZeIrKKhQYn73Mposmu6mJrj4wlDVheU/s400/Picture+7.png" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5184202998808596930" border="0" /></a>חדי-העין שבמשתמשי ג'ימייל בינינו הבחינו הבוקר בתכונה חדשה ויוצאת דופן כשנכנסו לבדוק את הדואר שלהם: גוגל השיקה שרות חדש בשם Google Custom TIme. בתרגום חופשי לעברית: זמן גמיש. ואולי זמן שאול?<br /><br />התכונה הזו מאפשרת למשתמשים לשנות בדיעבד את התאריך שבו נכתב הדואר היוצא שלהם גם לאחר שנשלח והגיע ליעדו. ההכרזה לוותה בנוסחא מדעית המסבירה מדוע כל משתמש מוגבל ל-10 הודעות משופצרות-זמן בשנה:<br /><p class="spaced"> <img src="http://mail.google.com/mail/help/customtime/images/calc_equation_sym.gif" /> </p><div class="legend"> N = Total emails sent<br />P = Probability that user believes the time stamp<br />φ = The Golden Ratio<br />L = Average life expectancy</div><br />ההשלכות המוסריות של הכאילו-תכונה הזו ברורות מאליהן, וכל בר-דעת מתקומם נגדה. עם כל הכבוד לתאוריית הקוואנטים, האפשרות לעשות מניפולציה לזמן בהקשר של הודעות דואר היא באמת קצת יותר מדי.<br /><br />חמתי שככה במקצת כשהסתכלתי בתאריך: היום 1 באפריל - April's fool - שבו נוהגים לשטות איש ברעהו. אם הבחירות האחרונות לראשות הממשלה בישראל היו מתקיימות בתאריך הנ"ל, זה היה מסביר הרבה דברים. בכל אופן, הנה עוד סיבה לזנוח את לוח השנה הלועזי. בג'ימייל נמשיך כמובן להשתמש כרגיל.שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-6916374509962088532008-03-21T15:14:00.009-04:002008-03-22T23:31:53.709-04:00אמריקה קיבלה טלפון מהבנק<div dir="rtl" style="text-align: right;"><p dir="rtl" style="text-align: right;"></p><blockquote>טור מופלא של גיא רולניק , עורך "דה מרקר", מסביר היום בעברית קלה להדיוטות את מהות הקטסטרופה הכלכלית שנחתה השבוע על השווקים בעולם. אני מסכים איתו בכל, למעט ההנחה במשפט הסיכום: לא שנה שנתיים של כאב, אלא הרבה יותר. ולא רק באמריקה, אלא בעולם כולו. אוי, כמה שאני שונא את הטון האפוקליפטי, אבל אין בררה וחייבים להגיד את האמת: בקרוב, הכישורים החשובים ביותר יהיו היכולת (והאדמה) לגדל את מזונך בעצמך. עד כדי כך. </blockquote><p></p><p><tmc name="text"><span style="font-weight: bold;">1. הלו?</span><br /><br />כן, שלום. מי זה בבקשה?<br /><br /><span style="font-weight: bold;">כאן מלכה מהבנק.</span><br /><br />כן, מלכה, מה שלומך?<br /><br /><span style="font-weight: bold;">האמת, לא טוב במיוחד. את יודעת שיש לך אצלנו מינוס מאוד-מאוד גדול - ואני מבקשת שתסגרי אותו.</span><br /><br />מלכה, מה קרה עכשיו, מה חדש. יש לי תמיד מינוס גדול. אין בזה חידוש. את יודעת שבסוף אני תמיד מחזירה.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אז זהו, שלא. בדקתי והתברר שבעשר השנים האחרונות את רק מגדילה אותו בכל חודש.</span><br /><br />מה אכפת לך אם אני מגדילה אותו, את יודעת שאין לי בעיה להחזיר. העסקים אצלנו במצב מצוין, כושר ההשתכרות שלי רק עולה כל הזמן.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אז זהו, שלא. בדקתי ואני רואה שבשנה האחרונה מצבך רק מידרדר.</span><br /><br />עזבי, זה זמני, את ראית שבעשור האחרון יצאתי מכל משבר כזה. תני קצת זמן.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">האמת, אין לנו כבר יותר סבלנות. אני מבקשת שתסגרי את המינוס.</span><br /><br />נו טוב, אין בעיה. בשבוע הבא אני אביא לך את הכסף.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">מאיפה תביאי?</span><br /><br />תראי זה לא בדיוק כסף, אני אביא לך ניירות, ניירות ערך שמגובים בדירות שיש לי. נדל"ן מעולה.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">תודה רבה, אבל יש לנו מספיק מניירות הערך האלה שלך. אני כבר לא יודעת מה הם שווים בדיוק. אם לא אכפת לך, תביאי כסף.</span><br /><br />אז תני עוד שבוע, יהיה בסדר.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ואיך יהיה בסדר?</span><br /><br />הסינים, הסינים אמורים להלוות לי כסף בשבוע הבא.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">למה שהם ילוו לך כסף? הם לא יודעים שיש לך מינוס ענק אצלנו ובעוד כמה בנקים בעיר?</span><br /><br />הם יודעים, אבל זה כדאי להם. כי בכסף שהם מלווים לי אני תמיד קונה אצלם סחורה.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">לא נראה לי שהסידור הזה יימשך לעד עם הסינים. אני הבנתי שהם כבר מודעים למצבך.</span><br /><br />אז תמיד אני יכולה ללכת לערבים, מהמפרץ.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">תני לי לנחש - הם מלווים לך כסף ואת קונה עם הכסף שלהם נפט.</span><br /><br />כן, משהו כזה.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">ובאיזה מחיר? אני מבינה שמחיר הנפט קצת עלה בשנה האחרונה.</span><br /><br />כן, אבל זה לא חשוב כי אני משלמת להם בדולרס - המטבע שאני מדפיסה כאן בבית, וככל שאני מדפיסה יותר דולרס - השווי שלהם יורד, כך שהמחיר האמיתי של הנפט לא ממש עולה בחודשים האחרונים. הוא רק עולה ב"כאילו".<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אז את בטח מתכוונת להציע גם לי את הדולר’ס האלה?</span><br /><br />לא, אין עלי כרגע דולרס כי הילדים לקחו הכל - היה חסר להם כסף בימים האחרונים - נאלצתי לשפוך עליהם הרבה דולרס. אבל יש לי ניירות ערך מגובים בדולרס, שנפרעים בעוד 20-30 שנה.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">קיבלנו הנחייה מהסניף המרכזי לא לקחת ניירות ארוכים. בכלל - אנחנו כרגע מקבלים רק מזומן.</span><br /><br />טוב, אז אני אדפיס הלילה דולרס ואקפוץ אליך מחר לבנק.<br /><br /><span style="font-weight: bold;">אם לא אכפת לך, כרגע אנחנו מעדיפים יורו או ין.</span><br /><br />2. שיחת הטלפון הזאת בין אמריקה לבין מלכה מהבנק אינה כה דמיונית; לאחר שנים ארוכות שבהן ארה"ב, אזרחיה והמוסדות הפיננסיים שלה לוו עוד ועוד כסף - הגיע השבוע טלפון נחוש מהבנק, שדי, נגמר. הוא רוצה את הכסף בחזרה.<br /><br />הראשונים לקבל טלפונים מהבנק היו לווי ה"סאבפריים" - ציבור אמריקאי שידוע כיום בכינוי "נינג'ות" (Ninja: ראשי תיבות של "אין משכורת, אין עבודה, אין נכסים") - אנשים שלא היו צריכים לקבל משכנתא, אבל מאחר ששורה של מתווכים פיננסיים יכלו לגזור קופון במזומן אם יארגנו להם משכנתא, הם אכן אירגנו אותה - ובמהירות עולה.<br /><br />אחרי שהם קיבלו טלפונים נזעמים מהבנק, התחילה תגובת שרשרת: מוסדות פיננסיים שהעניקו את ההלוואות קיבלו בעצמם טלפונים שיחזירו את ההלוואות שעמן מימנו את מתן המשכנתאות; קרנות גידור שהשקיעו בהלוואות קיבלו טלפונים ונאלצו לזרוק את ניירות הערך מגובי המשכנתאות; ואז הממשלה האמריקאית התחילה לקבל טלפונים מכל המשקיעים שקנו את הדולרים שהיא הדפיסה בשנים האחרונות באמצעות הנפקת איגרות חוב דולריות.<br /><br />רוב השחקנים האלה שקיבלו טלפונים - מיהרו לגייס הלוואות במקומות אחרים. חלק מהם, כמו כמה מהבנקים הגדולים בעולם שגייסו מימוני-חירום ממשקיעים מהמפרץ ומהמזרח הרחוק, נאלצו לעשות זאת תוך תשלום כבד.<br /><br />ואז, לפני 10 ימים, כשהעצבנות בשווקים הפיננסיים הגיעה לשיא, התחילו הטלפונים לצלצל בבנק השקעות האמריקאי בר סטרנס. בנקים, קרנות גידור, חברות ביטוח ושאר שחקנים פיננסיים שעבדו עם הבנק במשך שנים הודיעו בנימוס למנהלי בר סטרנס, שאם זה לא קשה מדי - הם ישמחו אם בר יחזיר להם את הכסף שלהם, כי הם החליטו להעביר את העסקים שלהם למקום אחר.<br /><br />העצבנות סביב בר סטרנס לא היתה מקרית. מכל הבנקים להשקעות בוול סטריט, בר אהב במיוחד שני דברים: שוקי משכנתאות ומנופי אשראי גדולים. אנשי בר פיתחו מקצועיות גדולה וחיבה לשוקי המשכנתאות בשנים האחרונות, ובאמצעות נטילת מנופי הלוואות גדולים במיוחד הם הצליחו לייצר לעצמם רווחיות גבוהה מהתחום הזה - מה שהיה הכרחי כדי להתמודד עם ארבעת הבנקים האמריקאים הגדולים להשקעות.<br /><br />לפני כתשעה חודשים קרסו שתי קרנות גידור בניהול בר סטרנס שעסקו בשוק המשכנתאות; אבל רק בשבועות האחרונים התחילו הלקוחות וספקי האשראי של בר סטרנס להבין שייתכן כי קריסת שוקי המשכנתאות תהרוס לבר סטרנס חלק ניכר מהמודל העסקי שעליו ביסס את רווחיו בשנים האחרונות.<br /><br />בתחילת השבוע שעבר התחילה הנהלת בר סטרנס לקבל טלפונים מעיתונאים בוול סטריט, ששמעו כי לקוחות של הבנק מפסיקים לעבוד אתו. הנהלת הבנק דחתה בבוז את השמועות: מדובר בבנק בן 85 שנה עם הון עצמי של מיליארדי דולרים, הידוע במחלקות המצוינות שלו להערכת סיכונים.<br /><br />אבל ביום חמישי שעבר, אחר הצהריים, כשהטלפונים של לקוחות גדולים לא הפסיקו לצלצל, הבין מנכ"ל בר סטרנס שעוד רגע נגמר לו הכסף.<br /><br />למחרת, יום שישי ב-5 בבוקר, נערכה שיחת ועידה היסטורית: על קו הטלפון היו נגיד הבנק המרכזי האמריקאי בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי של ניו יורק טימוטי גיית'נר, שר האוצר האמריקאי הנרי פולסון וסגנו רוברט סטיל. אחרי שעתיים החליטו הארבעה שאין להם ברירה: הבנק המרכזי יעמיד לבר סטרנס הלוואות כדי למנוע את קריסתו. פולסון, כך דיווח ה"וול סטריט ג'ורנל", הרים טלפון לנשיא ג'ורג' בוש ודיווח לו על ההחלטה.<br /><br />את הזרמת הכסף לבר סטרנס ביצע הפדרל ריזרב דרך הבנק ג'י.פי מורגן. אבל זהות הצינור לא באמת חשובה. ההחלטה של הבנק המרכזי להזרים כסף לבנק השקעות כדי למנוע את התמוטטותו היא סטייה חדה מכל העקרונות הבסיסיים ביותר של הבנק המרכזי האמריקאי ואולי של השלטון האמריקאי בכלל.<br /><br />כללי השוק החופשי האמריקאי קובעים שלעסקים כושלים צריך לתת ליפול, להימכר, להתמזג - כי אם השלטון יתערב, אז חברות, מוסדות ומנהלים ינהגו תמיד בחוסר אחריות - כי הם יידעו שבסוף היום, הם תמיד יקבלו גיבוי מהממשלה. לפי עקרונות השוק החופשי, עסקים כושלים צריכים ליפול כי הכושלים צריכים למות ולפנות את מקומם למצליחים. אם אין שכר ועונש - אין כלכלה תחרותית.<br /><br />אבל האמון של ברננקי, פולסון ורבים מקברניטי הכלכלה האמריקאית ביכולת השווקים בוול סטריט לפתור בעצמם את בעיותיהם - נשחק במהירות בחודשים האחרונים. חלקים גדולים מהמערכת הפיננסית האמריקאית נראים כיום כ"כשל שוק" אחד גדול.<br /><br />החילוץ של בר סטרנס לא הגיע בהפתעה; בשבועות האחרונים החל הבנק המרכזי האמריקאי להתערב באגרסיוויות בשווקים בשורה של דרכים שרק לפני חצי שנה נראו בלתי אפשריות: כך למשל הודיע הבנק המרכזי שהוא מוכן לרכוש מהבנקים איגרות חוב המגובות במשכנתאות בהיקף של מאות מיליארדי דולרים - אף שאיש לא יודע בוודאות מה שווין האמיתי, וכמה מהן ייפרעו בסופו של דבר.<br /><br />המהירות שבה נגיד הבנק ושר האוצר החליטו לזרוק לעזאזל את כל העקרונות הכלכליים שלהם ולהציל את בנק ההשקעות, משקפת את הפחד הנוראי שלהם מתגובת שרשרת קיצונית במקרה של קריסת הבנק.<br /><br />הצעד הקיצוני מעיד על המצב הקיצוני שבו נמצאת המערכת הפיננסית האמריקאית, על הקושי האדיר של כל השחקנים להעריך את הסיכונים הטמונים בכל המכשירים הפיננסיים המתוחכמים בהיקף של טריליוני דולרים שהתפרצו בשנים האחרונות, ועל אובדן האמון של שחקנים רבים במערכת.<br /><br />אבל לא רק כללי המשחק בוול סטריט ובשווקים הפיננסיים עשויים להיכתב מחדש - גם ההיסטוריה של השנים האחרונות בכלכלה האמריקאית והגלובלית עשויה להיכתב מחדש.<br /><br />בעשור האחרון הצליחה הכלכלה האמריקאית, שוב ושוב, להוכיח חוסן אדיר לנוכח כל המשברים. אבל עכשיו נראה שמי שהזהיר שכל משבר נפתר למעשה באמצעות יצירת משבר חדש; שכל בועה שהתפוצצה טופלה באמצעות יצירת בועה חדשה - עלול למצוא את עצמו צודק, על אף שעכשיו היה מעדיף למצוא עצמו טועה.<br /><br />בכל העולם ישאלו בימים הקרובים מה הפתרון למשבר האמריקאי, מה יעצור את הכאב המתגבר. התשובה, לצערנו, היא שהפתרון היחיד לכאב - הוא הכאב עצמו. שנה, שנתיים של כאב, שממנו הצליחו האמריקאים והכלכלות שהם הניעו להתחמק במשך שנים ארוכות.<br /></tmc></p><div style="text-align: center;"><tmc name="text">* * *</tmc><br /><tmc name="text"></tmc></div><p><tmc name="text">המאמר המקורי פורסם כאן:</tmc></p><p style="text-align: left;"><tmc name="text"><a href="http://markets.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=gr20080321_63456&layer=hp&layer2=&layer3=market&layer4="><span style="font-size:85%;">http://markets.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=gr20080321_63456&layer=hp&layer2=&layer3=market&layer4=</span></a><br /></tmc></p></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-53568648795198823882008-03-09T12:16:00.008-04:002008-03-09T18:26:06.350-04:00בגנות השיכרות (ובשבחה)<div dir="rtl" style="text-align: right;">עיגולים שחורים סביב עיניים, המשוקעות בארכובותיהן כעיניו של נרקומן. נקודות אדומות על המצח והלחיים, עדות לגודש נימי-דם מחמת הקאה. האנג אובר נוראי. מזל שלא מזומן לי שום ראיון עבודה השבוע: אם אגיע אליו כפי שאני נראה, אין ספק שיצלצלו מייד לדיפרטמנט אוף הומלנד סקיוריטי. צר לי לפתוח כך את השבוע; בפעם הבאה צריך לדעת כמה לשתות, ובעיקר איך.<br /><br />אני לא זוכר כמעט כלום מאז שבת בצהריים ועד עכשיו, 11:00 בצהריים יום ראשון. בישיבה קיימו שבת גיבוש, לרגל ראש חודש אדר שני, שבו חל כידוע פורים, בהשתתפות כל האבות שבניהם לומדים במתיבתא. מכל רחבי צפון אמריקה התאספו להם האבות, נרגשים לקראת בילוי 72 שעות בצוותא עם בניהם, שאת שנות נעוריהם הפקידו הם להתנהל בידיים אחרות, הרחק מהבית.<br /><br />ב'התוועדות' שררה אווירה של התרוממות נפש, וזו נגעה גם בי, הציניקאן הידוע, למרות שלא יכולתי להימנע מהשוואה מייסרת בין האבות הנרגשים כאן, המנדבים "עליות" לתורה בערכים דולריים בשלוש וארבע ספרות לתועלת הישיבה (וזה בסדר), לבין שמונה אבות בארץ-ישראל שעולמם קרס עליהם רק יממה קודם לכן בישיבת "מרכז" בירושלים. אלה גם אלה עסקו ב"עליות". האחרונים, בעליות מסוג אחר: עליות נשמה של הבנים שקברו, שדמם הותז וניגר על מזבח הגמרות.<br /><br />אני זוכר שלא התנגדתי כאשר מישהו הוסיף "לבן" (וודקה) על ה"צהוב" (ויסקי) שהיה בכוס הפלסטיק שלי. ואכן, גדולה לגימה שמקרבת (את הקץ): ערפל סמיך ירד עלי וראשי צנח באיטיות על השולחן. מצאתי את עצמי מונח על הרצפה עטוף בשמיכה ותחת ראשי כרית. אם היה מישהו קורא עלי קדיש באותו מעמד, לא הייתי קם למחות בעדו. שתיין גדול מעולם לא הייתי.<br /><br />לילה קודם לכן, בסעודת השבת המשותפת, ביקש המשפיע הרב איטקין (דמות צבעונית ששווה פוסט לעצמה, והיא תקבל) שכל אחד מהנוכחים יקום ויציג את עצמו לפי הסדר, מה שמו ומניין הוא. כשהגיע תורי, קמתי אף אני והצגתי את עצמי: שאול לילוב מארץ ישראל. נדמה לי שגם אם נישאר כאן בגלות המתוקה והמרמה הזאת עשר ועשרים שנה, כך אהיה תמיד - לפחות בעיני עצמי: שאול מארץ ישראל.<br /><br />היחיד שאוזנו היתה רגישה לניואנס הזה היה ראש הישיבה, הרב יוסי רוזנבלום, שאני כבר מתחיל להחשיב כחבר קרוב. גם אותו - כך הרגשתי - העמיד המתח הזה בין מה שקרה בליל אמש בירושלים לבין העליצות חסרת הדאגות כאן במצב בלתי אפשרי. כל-כך קשה ליישם מה שכתוב בזוהר "חדווא תקיעא בליבא מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבא מסטרא דא" - שמחה ובכייה משמשים בעת ובעונה אחת. דבר והיפוכו. האבל - מתוך סולידריות יהודית בסיסית כל כך (הרי כולנו אבות לילדים באותו גיל), והשמחה - על "שבת אחים גם יחד" מקומי, ועל שאתה חלק מתוך קהילה חמה, איכותית, לא מפולגת, לא רעשנית, השרויה (לפחות עד שהגעתי) בדיבוק חברים תמידי. מי העלה בדעתו שארץ ישראל תהיה למקום שהכי פחות בטוח ליהודי לחיות בו. אם בשדרות, אם בירושלים.<br /><br />שלג כבד ירד הלילה על עירנו. שלושה אינצ'ים של מתנת פרידה לבנה מהחורף, שב-22 למארס יורד רשמית מהבימה. אף קופאי נרגן מ"נווה אטי"ב" לא היה בסביבה כדי לגבות דמי כניסה מהמבקשים ליהנות מהשלג. מספרים שהאביב כאן מרהיב עין. הבוקר, השמש שוב זורחת.<br />באופן סלקטיבי.<br /><br /></div>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8295761939074273402.post-65469621906373221422008-02-24T09:04:00.006-05:002008-02-26T20:29:52.455-05:00כך היינו (וככה אנחנו היום)קריקטורה נאה המייצגת היטב את הביטוי "היפוך היוצרות" שלח לנו קורא חרוץ מבני-ברק, שחפץ להישאר בעילום-שם משיקולי מס:<br /><br /><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg7D_6tEQkEYPKvqXb8dqW5pjsmbLAqqFdmx9ShFGSH7fFJgQGE_BxjSEvsr0A_rKqDL9TkdzMpIL57MsQIKiNiMYmjym3qQ0UBGE3zfmJ84NdJgQIUHTBNSflt6SYcOATbPOOrQperNjo/s1600-h/%D7%94%D7%AA%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA.jpg"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg7D_6tEQkEYPKvqXb8dqW5pjsmbLAqqFdmx9ShFGSH7fFJgQGE_BxjSEvsr0A_rKqDL9TkdzMpIL57MsQIKiNiMYmjym3qQ0UBGE3zfmJ84NdJgQIUHTBNSflt6SYcOATbPOOrQperNjo/s400/%D7%94%D7%AA%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5170548258889907554" border="0" /></a>שאולhttp://www.blogger.com/profile/02985963271548343334noreply@blogger.com4