בעוד חודשיים ימים יהפוך המוכ"ז מתושב קבע לאזרח מן המניין בארצות הברית של אמריקה. סבורים אתם שיתהפכו בני מעי בהתבקשי על-ידי שופט פדרלי להרים יד ולהצהיר אמונים לארצות הברית, להגן על חוקתה ולהסיר נאמנותי מכל נסיך זר או מדינה זרה? האומנם לא ייקשה עלי להפסיק להרהר באותו מעמד - בו אדרש להפגין בקיאות של מה-בכך בהסטוריה האמריקאית בת מאתיים ומשהו שנה - בחיילינו הי"ד שמסרו נפשם במערכות ישראל? האם הפניתי עורף, האם התכחשתי לכל זה, כשיצאתי בטיסה לכיוון אחד מעבר לאוקיינוס ?תשובה אין לי. מהרהר אני בכך רבות. אלא שבסך הכל, למרות המגרעות הברורות, צפון אמריקה אינה המקום הגרוע ביותר להעביר בו את ה-70-80 שנה. האווירה במקומותינו אחרת. מועטים המתחים ואין תחושה שהכל נפיץ-פציץ ונמצא על כרעי תרנגולת. אין כאן לא התלהמות, ולא אלימות, ולא גסות רוח והתבהמות, לא ידיעות ולא ערוץ 2 ולא רינה מצליח, אבל יש כאן אגמים, ופרטיות, ומרחב מוגן, ויוקר חיים סביר פרט להוצאות על חינוך, ומזג אויר נוח גם בשיא הקיץ, ואדיבות ושקט מוחצנים גם אם הם לעתים מזוייפים. אמריקה אמנם לא מה שהיתה פעם, אבל היא עדיין אמריקה.
ואם יורשה לי עוד קצת להתפייט, הנה בסתיו, עם השלכת המרהיבה ועלי העצים הנצבעים באלף-ריבוא גוונים על-ידי השמש הנסוגה דרומה, הלב נרעד במקצת מיפעת הטבע וגאון הדרו, וכאשר דרוג האשראי הפרטי עולה מעבר לקו מסויים, וגובר קצב הלקוחות המזהים איכות בעבודתי ומזמינים אותי לתעד את שמחות הנישואים שלהם, הנה פוחתת והולכת לה, טיפין טיפין, ולו לשעה קלה, החרדה הקיומית, ממש כמו שני בני הגדולים העוזבים את הבית, פוחתים והולכים להם מכאן בקרוב מאד, כל אחד לתחנת חייו הבאה - בני האחד לישיבה בירושלים, שתנסה לתקן את אשר אמריקה קלקלה, ובני האחד לישיבה גדולה בטורונטו, ישיבת חב"ד תקנית. וכדי שלא יהיה "תקני" מדי נדחקתי ורכשתי עבורו מכשיר קינדל חדש, והוא יקרא בו, בין לבין, את מלחמה ושלום והאחים קרמזוב והרב חיים סבתו. על אפם ועל חמתם של שליטי הישיבה יקרא; שכן יש בו, במכשיר, גם לקוטי שיחות ורמב"ם ועוד חומר תורני למכביר.
ואני - אנה אני בא.
קריאתכם העירנית היטיבה עמי, קוראים יקרים. האם מרמז זה הפוסט משהו על חזרת הבלוג בכללו לשירות פעיל?
לא להיסחף.
