יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום השמיני

היידה מי?


לא יודע מי הדביק בזקנתו את אחי-יחידי אייל בקדחת הכדורגל בכלל ומכבי יפו בכלל. את שנות נעוריו בילה (כמעט כתבתי כילה) כמגן שמאלי בקבוצת הילדים של המועדון, ופעם אחת זכורני שעלה למשחק בטורניר בינלאומי קודח מ-40 מעלות חום ודלקת ריאות. האנומליה המשיכה גם בבגרותו כשהצטרף כבעל זכות לאגודה בניסיון לספק הנשמה מלאכותית למועדון הגווע.

הגעתי ארצה לביקור מולדת, ולבשל לשבת שוב איני צריך. החמה נתקשרה בראש האילנות, ואייל משך אותי באוזני לצפות במכבי קביליו יפו המתחדשת מול עוצמה חולון. עוצמה חולון נשמע לי כמו תוכנית חסכון ב"קופת עליה" (כיום בנק לאומי), אבל מצד כיבוד אח הצטרפתי עמו אל היציע. 

בעוונותי, כתבתי וערכתי בעבר בכמה עתונים. בשבתי ככתב ספורט מעריב פרסמתי פעם כתבת פרופיל נרחבת שכותרתה "זוהר בדשא" על שחקן שהפליא לעשות בקבוצת הילדים של יפו, בבחינת "זה הקטן גדול יהיה". זמן קצר חלף עד שאיציק זוהר פרץ לו ככוכב-על. ולמה אני מזכיר זאת? כדי להוכיח שזקני אמנם מאפיר והולך, כאבחנת ידידנו המלומד רון עמיקם (תתחיל לגדל זקן ונראה אם שלך יהיה שחור יותר, רון), אבל כסקאוטר אני עדיין בכושר לא רע; אחרי שתי דקות משחק בחולון נח מבטי על אחד השחקנים. 20 לבן, אמרתי לאייל, זה השחקן הכי טוב במגרש. יש לו תנועה בלי כדור ואינטליגנציית משחק של יוסי בניון, שאותו הספקתי לראות מדי פעם בתקצירים.

יש להודות שלא זיהיתי אף אחת מהנפשות הפועלות על הדשא. היה נדמה לי שהבחנתי במוצי ליאון בעמדת הסטופר, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות גם נחום סטלמך. היה מאד חם באותו יום.

לפני פחות מחודש ביקרתי ב-Heinz Hall, האיצטדיון המדהים של אלופת העולם בפוטבול אמריקאי, הסטילרס של פיטסבורג עיר מגורי. למרות התדמית האימתנית, פוטבול הוא חלק מהותי מהתרבות האמריקאית, וביקור באיצטדיון - בין במשחק ובין מחוצה לו - הוא חוויה בלתי רגילה. הכל תרבותי, מסודר, מתוקתק, מכובד, אסתטי וספורטיבי. אין גדרות כי אין מי שייתלה עליהן. לכן היטב חרה לי כשראיתי את אחד האוהדים של יפו נתלה על הגדר בפוזיציה של שימפנז מיוחם כשהוא מטיח קללות נוראיות בשופט בגלל החלטה שקיבל.

חברים, ספורט זה כייף. אם הופכים אותו למלחמה, הלך הכייף. מלחמות יש לנו מספיק כאן. 

השעה התאחרה והלכה, ואמרתי לאייל שמחמת השבת המתקרבת נקדים לעזוב את המגרש כבר ב-3:0. כמה דקות אחרי כן הובקע השער הראשון.

את ההפסקה ניצלתי למפגש מחודש עם אחד מגיבורי נעורי, ר' משה אוננה שליט"א, השם ישמרהו ויחיהו. העפלתי אליו במרומי מקומו ביציע. בהתניה אוטומטית ניצב מלוא קומתו לחלוק כבוד לרב. אבל לא רב אנוכי ולא בן רב, אלא יהודי פשוט מן המניין הנני. ולכן אמרתי לו: שב. קיבל עליו הדין בהכנעה והתיישב לו על כסא הבטון הרותח. אם בעונת 77'-78' היה בוער לאוננה ולחבריו הישבן כפי שבער באותם צהריים לוהטים ביציע בחולון, ודאי היו מסיימים את העונה כאלופים ולא כסגנים. אבל יפו של אותם זמנים היתה חכמה רק על חזקים: את מכבי ת"א, הבלתי מנוצחת עד המחזור ה-17, ניצחה פעמיים - ובסופו של דבר השיגה רק תיקו מדכא מול הפועל עכו, שעלה לה באובדן זכייה הסטורית באליפות. פלא שאסא גמר עם שבץ?

- אתה הרסת לי את הילדות, הרמתי לאוננה להנחתה.
- למה? תמה החלוץ התמיר המצוי בשלבי התקרחות מתקדמים.
- ביום ההולדת ה-13 שלי, כשאבא שלי, אריה לילוב ז"ל, היה חבר הנהלה, הוא שלח אותך ואת הרצל קביליו למשימה מיוחדת. חגגתי בבית מסיבת יומולדת יחד עם חברי לכיתה, כשצלצל הפעמון. ניגשתי לפתוח את הדלת. אתה עמדת שם יחד עם הרצל, שותפך לחנות הספורט "אוננה את קביליו", ובידכם קופסא.
'מזל טוב', אמרת בחיוך הטוב שלך, 'זו מתנה בשבילך'. הצלחתי להדוף הצדה את חברי לכיתה שנעצו בכם מבטים מהופנטים ופתחתי את הקופסא. היו שם נעלי אדידס מבריקות עם פקקים. הרגשתי בעננים.
- נו, אמר אוננה, אז מה בדיוק הרסנו פה?
- הנעליים היו קטנות במידה אחת, וזה היה הזוג האחרון, אמרתי.

* * *
זה עתה נתבשרתי כי הפכתי בעל זכות במכבי קביליו יפו. בעומדנו בימים אלה לפני ראש השנה, גם זכות מעין זאת יכולה לעזור. בתנאי שלא תהפכו אותי לשותף בחילולי שבת. הקפידו תמיד לשחק רק בימי חול ואני אאציל לכם מברכתי שלא רק לליגת העל תגיעו, אלא גם לצ'מפיונס ליג. על הווספה של הרב אברמיקו בכר.


יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע / יום הששי


מיטב הדגה, חסרת דאגה.
"הערב", קבעה בתוקף גיסתי, ''נצא כולנו למסעדה".
"איפה אוכלים", התעניינתי לדעת.
"לישנסקי בר, מסעדת דגים בראשון-לציון. הנה הלינק, תבדוק אם נראה לך. על הכשרות אין לך מה לדאוג. זה מהדרין".

הממ... אני מבקר באתר הבית של המסעדה, והפסימיות השאולית הרשומה על שמי כפטנט נחה עלי באחת. נראה אם אתם הייתם מתרשמים אחרת. המסעדה, לפי הפרסום העצמי,
"שואבת את השראתה הקולינרית מרזי המטבח הספרדי-קטלוני של ברצלונה (...) חוויה עיצובית עשירה ואותנטית המשלבת מוטיבים ים-תיכוניים עם שיק אירופאי היוצרת חלל עשיר ומציעה אתנחתא נעימה יחד עם אוירה יוקרתית (...) אזור עישון, פינת סיגרים יוקרתית (...) מיטב הדגה, שלל טעמים ים-תיכוניים בשילוב נגיעות מקומיות".

"בתי", אני מעיר ליונית בעדינות, "אתם - מה יש לכם עם דגים? הרי אתם לא מתקרבים אליהם אפילו בהורוסקופ".
"יש גם בשר", כך היונית, "כשר למהדרין. חוצמזה, הכוונה היא לבלות יחד, לדבר - האוכל הוא רק בנוסף. הייתי שם והיה לא רע בכלל. בוא ננסה, מה אכפת לך... מקסימום תהנה".
"אולי בכל זאת אור-יהודה, על האש?", ניסיתי להמתיק את רוע הגזרה.
"חיפשתי מקום קרוב לבית", חתכה הגיסה באסרטיביות ראויה, "אור יהודה בפעם אחרת... אי אפשר להוציא את אור-יהודה מהטריפוליטאים... כמו שאי אפשר להוציא את מונקה מהבולגרים" (גילוי נאות: כותב שורות אלה, אמו עלתה ארצה מתפוצת לוב בגיל שלוש לפי רוב הדעות, ובגיל 13 לפי מקצתן. מונקה היא מסעדה בולגרית ידועה לשמצה השוכנת לחוף יפו, וידועה בקבבים המעולים שלה שאינם על טהרת הכשרות המהודרת דווקא).
"שימי לב, בתי" - הערתי את תשומת לבה - "אור יהודה היא מקום, מונקה - מסעדה. אי אפשר להשוות".
"אל תתחיל איתי על הבוקר", שילחה היונית אזהרה ממוקדת.
"טוב, העדפתי מסעדת בשרים, אבל שיהיה דגים".
"קבענו", נפרדה - וחזרה לשגרת העבודה במשרד.

הגענו בשמונה וחצי. הסימן הראשון לבשר רעות עמד כבר מאחורי הדלת ועשה באלאנס לרמקולים ולגיטרה. ניגשת המלצרית ובידה התפריטים. אני מבקש לבדוק איזו כשרות מהדרין יש לה, למסעדה, והיא שולחת אלי את המשגיח. מתברר שהמוצר היחיד בכשרות מהדרין הוא המשגיח עצמו, ארוך פאות ונעים סבר. גילינו שהדגים מהדרין (כאילו שיש אפשרות אחרת) - אבל הבשרים בכשרות רגילה.
"אתה היית אוכל כאן", שאלתי אותו.
"הייתי אוכל כאן סלטים", השיב. "ודגים".

כדי לשבר את האוזן, התכוננתי לערב הזה הדק היטב: לא נגעתי באוכל כבר משש בערב. אני מביט בתפריט - והוא פלצני ברמה של "אומצת טלה בוליביאני במישרת אשכי אווזים אורתודנטיים". אני מתכוון להזמין 200 גר' פילה לוקוס (28 ש"ח ל-100 גר') אבל המלצרית מבשרת שהמינימום להזמנה הוא 800 גר'.
"אז סושי", אני מנסה להתגמש.
"במקרה היום אין לנו".

הזמנתי מה שהזמנתי. האוכל דווקא סביר ומעלה. אגב, באבחנה זו נחלקה עלי אמי מורתי, מתלוננת סדרתית ידועה, שגם הפעם - כשסיימה את כולם בלתי השאיר להם שריד ופליט - העירה שהסטייקים "היו קשים כמו גומי". היו.

אחרי חצי שעה בערך התחלנו לתקשר בינינו בשפת הסימנים. וכל כך למה, משום שנקבצו ובאו להם המוני בית ישראל ו"פתחו שולחן". הזמר (?) התחיל לעבוד, ולחרדתנו מצאנו את עצמנו כאורחים בלתי קרואים בטברנה ימתיכונית אוריגינלית, כלומר מסיבת יום הולדת לסבא עופר מחברת החשמל. לא השראה קולינרית ולא רזי מטבח קטלוני. לא חלל עשיר ולא אתנחתא נעימה. לא מיטב הדגה ולא נגיעות מקומיות; אין לי דעות קדומות נגד מוסיקה מזרחית. אני מת על סליחות בנוסח ספרדי-ירושלמי, אבל למסעדה אני מגיע כדי לאכול ולדבר. אילו רציתי ערב שירה בציבור הייתי פונה למירי רגב. ועוד משהו: לא אזור עישון ולא פינת סיגרים יוקרתית, אלא חינגה של תמרות עשן מימיני ומשמאלי וכן מכל עבר בעת ובעונה אחת. בעמוד עשן ידבר אליהם. מחששה ממש. חשתי בראשי וחשתי בשיניי, ולסוף חשתי שהגיע הזמן לנטוש.

סיימתי את הדג וביקשתי לקרוא לבעל הבית. הגיע, כולו חיוכים מאוזן לאוזן.
"מאד נהניתי מהדגה", פתחתי במחמאה, "יוצא מן הכלל. תשמע, אני גר בפנסילווניה ותאמין לי, אם היית פותח מסעדה כזאת אצלנו, המונים היו נכנסים אליך כל יום..."
"תודה, תודה רבה לך", קרן הבעלים מאושר (הנה גם אשכנזים יכולים ליהנות אצלו מהאוכל).
"... אבל אף אחד לא היה נשאר לאכול כלום", שברתי במהירות שמאלה.
"תודה, באמת תודה", (המשיך במומנטום, מה לו דקויות).
"אתה יודע למה?"
"באמת למה?" (נפל האסימון).
"בגלל הרעש והעשן של הסיגריות".
"אתה צודק", התוודה חרש, "תיכף אני יטפל בזה".

אמר - וחזר לאזור הקופה. אחרי רגע ראיתי אותו מדליק סיגריה ומנענע גם כן. תיכף אחר כך ביקש הזמר (?) "להקדיש את השיר הבא לאורח מארה"ב". שילמנו את החשבון ועמדנו לצאת, כאשר הקדים אותנו הבעל הבית האמור עם מנת קינוח און דה האוס. אגס מבושל ולצדו גלידה. לקחתי את האגס וטבלתי קלות את ישבנו בגלידה.
- הנה, אמרתי ליונית, קציפת פרפרת עם נגיעות אגס.

עכשיו, איך מגיעים מפה לאור יהודה?

יום שני, 7 בספטמבר 2009

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום השני

הציבור הרחב.
ביקור בבנק לא היה מעולם עבורי חויה מתקנת במיוחד. בדרך כלל זה קורה כשאני בעמדת הנזוף. הבוקר הגעתי לשם לחתום על מסמכים, ולפקידה החביבה לא היה נגדי דבר וחצי דבר.

בארץ המובטחת (להלן: ארה"ב), יש ברוב הסניפים אופציה לבצע את ענייניך בדרייב-אין, בלי לצאת מהמכונית. השלט בחוץ מבהיר אילו פעולות ניתן לבצע בעמדה הממונעת ומתי "נשמח לשרת אותך בפנים", שזה מלת קוד ל"אי אפשר לעשות את זה ככה, חבוב. תחנה כבר בחניה של הבנק ותיכנס פנימה, כי גם ככה מזמן לא ראינו אותך".

בכלל, הסגנון קובע את הטון. הנה לדוגמא, אחת מרשתות המזון הגדולות שלא אנקוב בשמה עד שיוסדר עניין התמלוגים (Costco), הכניסה קו חדש של מוצרי חלב כשרים מישראל. גבינה לבנה 5% שומן של תנובה נמכרת שם תחת שם אחר: 95% ללא-שומן. אותה גבינה בדיוק - רק הרבה פחות שומן, כן?

בחזרה לבנק.
יושבת לה הפקידה ומולה מסך המחשב. אני, הלקוח, רואה את המסך רק מצדו האחורי. בארץ משופעת המים בה קבעתי מושבי הדברים נעשים אחרת לגמרי: הפקיד המטפל - שאגב, לעולם לא יישב מעברו השני של השולחן בעמדת מנהל אלא תמיד לצדך כאחד הסחבקים - מציב לכתחילה את המסך כך שגם הלקוח וגם הוא יוכלו לצפות בו בעת ובעונה אחת, ובנוחיות. אם כך, עולה מאליה השאלה, מפני מה צריך אני למתוח את צווארי בתנוחת יוגה מסובכת כדי לראות תמונת מסך של חשבון שאני - הלו! - בעל עניין בו? הלמדינת משטרה היינו?

תמיהה קיומית זו לא לעצמי שמרתי - אדרבה, בפני הפקידה אבישג העליתיה, ובמלוא חריפותה.

ותפתח הנערה את פיה ותען: - אה, זה בגלל שאנחנו כאן במחלקה קמעונאית ואין הרבה פרטיות. בבנקאות פרטית, למטה, זה אחרת.

- מחלקה קמעונאית זה, במלים אחרות, הציבור הרחב, לא?

- בדיוק.

ואני, שמידותי אכן רחבו לאחרונה אבל לא עד כדי כך, סימנתי לעצמי עוד הבדל קטן בין כאן לשם: בארה"ב דין פרוטה כדין מאה לעניין צנעת הפרט, מה שאין כן פה בארץ הקודש אשר עמלות רבות בה לאין חקר מספרם.

ותופין לקינוח: מקצוע חדש בא לו לאויר העולם בארצנו. אמי מורתי שבה זה עתה מקנייה בסופרמרקט, סליה בין שיניה, ובפיה סיפור משובב: בכל פעם שאני הולכת לקניות בסופר ועלי להניח מטבע בין 5 ש"ח בחריץ כדי לשחרר עגלה (וכן לא יישמע במקומותינו!) אני מגלה בהגיעי לקופה כי המטבע נעלמה וחלפה לה מהחריץ באופן מסתורי כלא היתה. מסתובבים להם אזיאטים פרחחים ודואגים לשחרר את המטבע באופן כלשהו. הנהלת הסופר ודאי יודעת ומעלימה עין: הרבה יותר נוח לפקח על תנועת צ'קים שמקורם בבאר-שבע.

אכן, צדו השני של המטבע בביקור שעד כה התנהל למישרין. עד כאן להפעם. חם פה זוועה.

יום שישי, 4 בספטמבר 2009

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום הראשון

רק בישראל.
נכנס לסופרמרקט לקנות עופות לשבת.
שואלת הזבנית: כן אדון בבקשה?
- תשע כרעיים, תודה.
- להפריד? לנקות?
- אין צורך, תודה.
- איזה מתוק אתה, תבוא כל יום.

רק בישראל.
מחכה בקופת אקספרס לחשבון. יש לי בעגלה אולי חמישה פריטים. לפני בתור, בחורצ'יק בכיפה סרוגה. עם חבילה גדולה של נייר טואלט ושתי שקיות ניילון.
- כמה זה?
- 89 שקל ו-80 אגורות.
הבחורצ'יק שולף פנקס צ'קים.
- שני הטלפונים שעל הצ'ק, שואלת הקופאית רוזטה, זה טלפונים שעובדים?.
- כן, כך הבחורצ'יק, זה של הישיבה בבאר-שבע.
- רגע, נדרכת הקופאית, מבאר-שבע? אנחנו לא יכולים לקבל צ'ק מבאר-שבע. תן לי, אני יקרא לאחראית משמרת.
מגיעה האחראית משמרת. אנחנו לא יכולים לקבל צ'ק מבאר-שבע.
- למה, קובל הבחורצ'יק, אחותי קנתה פה לפני שבועיים ולא עשיתם בעיות.
- טוב, מתרצית האחראית, תקבלי את זה ותכתבי באישור ליאור.

לא מסתדר לו לבחורצ'יק משהו עם הצ'ק.
- אתה לא יודע לכתוב צ'ק? מתעניינת רוזטה.
- יודע, בערך.
- תביא, אני ירשום לך.

רבע שעה חיכיתי בקופת אקספרס ועכשיו תורי. מניח על המשטח שתי שקיות שהקמח כבר מתחיל לקלוח מתוכן בהתמדה כמו האויר מממשלת נתניהו. על השקיות חותמת של בד"צ העדה החרדית ואזהרה: יש לנפות לפני השימוש. אם יש הכשר בד"צ, למה צריך לנפות? בגלל התולעים. אז על מה נותן הבד"צ הכשר? שהקמח לא נחלב בשבת?

אי אפשר לשקוע במחשבות עמוקות מדי, רוזטה מחזירה אותי אל קרקע המציאות.

- כרטיס מועדון יש?
- לא.
- למה לא?
- אני לא מפה.
- אה, הבנתי. מאיפה אתה?
- מבאר-שבע.

רק בישראל.
מגלגל את העגלה החוצה, נכנס למכונית ומתחיל לנסוע. ביציאה מהחניון עומדת ניידת עם הפנים אלי. שוטר אחד בחוץ רושם דו"ח. השוטר השני, או שהוא בכיר יותר או שהוא מעדיף מזגן (סביר ששניהם), יושב לו בניידת ומסתכל לי בעיניים חולף מולו, לא חגור. אני רואה את ידו מושטת קדימה ואחרי רגע מהדהד משהו במערכת הכריזה. אני לא טורח לשמוע מה. אני, שגם יש לי רשיון אמריקאי וגם תמיד חלמתי לעשות את זה, מכביד קצת את הרגל על הגז וממשיך לנסוע קדימה. כדי לצאת למרדף אחרי, הניידת צריכה לעשות פניית פרסה מסובכת אבל זה החלק הקל. הם גם יצטרכו להסביר לי מה עשיתי. באנגלית.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

השיבה הביתה

המחבר (במושב האמצעי ליד הכנף) בדרכו ארצה.
עקב לחצים משפחתיים מתמשכים, ולרגל גל מחאה ציבורית חסר תקדים בהיקפו, הריני להכריז בזאת באופן חד-צדדי על שובי ארצה.

נא להרגע: לשבועיים בלבד. החל מיום חמישי הקרוב, ה-3 בספטמבר. לא נפלתי על השכל לחזור לצמיתות. בטח לא בסוף אוגוסט.

הח"מ יקבל קהל לברכות, מתן עצות וסתם צ'פחות של חיבה בבית אמו שבראשל"צ. רוצים להתברך במים קדושים? נא להביא בקבוקי פלסטיק חד פעמיים חצי ליטר.

קוראים המבקשים להתבשם מקולו הערב כבעל תפילה של הח"מ מוזמנים לבוא לטקס האזכרה של אבא בבית הכנסת ב"מקווה ישראל" ביום רביעי, ה-16 בספטמבר, בעלות המנחה.

נותרו עדיין כרטיסים בודדים למקומות עמידה בבלקון.