אמא יש רק אחת (איזה מזל)

אתמול תפסתי את אמא שלי על חם.

אתם אולי מעדיפים את האיים הקאריביים או טיול מחוף אל חוף, אבל אמא שלי - אין מקום אהוב עליה יותר מאשר המטבח. ואני, ארבעה חודשים אצלה הפכו כמעט את כל פריטי המלתחה שלי לבלתי רלוונטיים בעליל. שנים התחננתי שתפחית את כמות השמן בתבשיליה. רציתי להאמין שהצלחתי, אבל האוכל שנותר טעים כשהיה הוכיח לי שטעיתי. 

אתמול הגיעה שעת הכושר לאמת השערה שלא נתנה לי מנוח. אמא הכינה קוסקוס - כמנהגה, מסולת גולמית ("לחול הזה של אוסם אתה קורא קוסקוס?"). שמתי עין על האקדח של סטניסלבסקי - בקבוק שמן קנולה שניצב דומם על השיש - ותייקתי בזכרוני את המיקום המדוייק של קו השמן שלו. בזהירות מופגנת, ממש באופן מתריס, אמא הזליפה כמה טיפות על הסולת, לשה והוסיפה מעט מים. עד כה, שום דבר לא מעורר חשד. לא הרבה שמן, הזכרתי לה - ויצאתי מהמטבח לכמה רגעים בתור הפסקה מתודית. לא עכברא גנב. 

כשחזרתי אחרי דקות ספורות, בקבוק השמן האמור נעלם לו באורח פלא מזירת הארוע. אמא שלי אכן מאד נקיה ומסודרת כשהיא מבשלת, אבל להעלים בקבוק שמן תוך כדי תנועה - ממש לא אופייני לה.

- אמא, איפה הבקבוק, התעניינתי לדעת כבדרך אגב.

- איזה בקבוק, שאלה. 

- הבקבוק שמן, אמא.

- אה, זה... החזרתי אותו לארון. כבר לא צריכה יותר. שמתי מעט, כמו שביקשת.

ניגשתי לארון ושלפתי החוצה את מוצג התביעה א1. קו השמן הקודם נסוג כמו ההבטחות של שר האוצר החדש, יאיר לפיד. להערכתי נחסרו ממנו שתי כוסות שמן תמימות, ולהזכירכם - כמות הסולת שהיתה בחבילה עמדה על קילוגרם אחד. קילו סולת על שתי כוסות שמן. אלוהים ישמור. זה הלוא רצח עם!

נתתי בה מבט מוכיח. 

- נשפך לי, אמרה. בטעות.

- שתי כוסות שמן נשפכו לך בטעות?

- אי אפשר לבשל קוסקוס בלי שמן! מוכרחים להוסיף קצת. זה לא יוצא טוב ככה. זה נדבק!

למסירה - כולל מתכונים - אמא במצב טוב עם הפרעות בישול קשות. כל הקודם זוכה.

שבת ראשונה ב"הסולם"

איך פותחים טור אישי על חוויה של שבת ראשונה כאורח בקהילת "הסולם"?

אולי כך.

צליל מכוון

"אנחנו לא ממש חרדים", מבהירה לי צליל (10) כשהיא משגרת לעברי את המרק, "בעצם - אנחנו גם דתיים אבל גם מודרניים, ואפילו היה לנו אינטרנט עד שאמא ואבא הוציאו אותו מהבית [מבט תוכחה לעברם], אבל אנחנו אוהבים לראות סרטים ולצחוק".

צליל היא בתם הבכורה והנאווה של אדיר וחגית איתן. דעתנית יותר משלי יחימוביץ', ומתוקה יותר מתותי שדה שגדלו בקליפורניה בשיא העונה. ההורים שלה הזמינו אותי לשולחן השבת בביתם שבבני-ברק. סעודה נעימה להפליא שנסתיימה - ביוזמתנו - בטרם עת כדי שנספיק להגיע ל"טיש" של הרב סיני בבית המדרש. הילדה לומדת ב"חורב". כיוון שאני אבא בגיל שמתחילים כבר לחשוב על דברים כאלה (הקטנים אצלי כבר בני 10 ו-15!), אני מציין לעצמי שלו רק יכולתי לבחור כלה לאחד מהם כבר עכשיו - הבחירה היתה קלה יותר, אבל חגית ואדיר רק צוחקים ולא מתחייבים למאומה. אבל אני תייקתי.

ואולי כך.

כדורי התמרים המתוקים של אמא שיראל

כדורי התמרים-שקדים-ללא-סוכר של שיראל אורגד הם ארוע מכונן בגסטרונומיה של דברי ימי ישראל לדורותיהם, והחומר שהופך ספרי בישול לרבי מכר. בקשו ממנה את התפריט, הוא מפתיע בפשטותו. את הכדורים עצמם הפקעתי (לצרכי מחקר!) עד להודעה חדשה, ויש להניח שאזדמן מדי פעם לביקורות תקופתיות במטבח האורגדי כדי לברר אם זה היה חד פעמי או שיש כאן יד מכוונת ושיטתית. אני משגר מכאן אזהרה פומבית ממוקדת לבעלה של שיראל, עידן - נא לא לגעת בכדורים האלה (גם לא לצרכי מחקר).

או שמא כך אתחיל.

פגישתי הראשונה עם הרב סיני.

• כמעט שנה אחרי שגיליתי אותו באינטרנט;
• כמעט שנה אחרי שצברתי מאות שעות האזנה לשעוריו המאלפים-מופלאים בנסיעות ארוכות לניו-יורק (שיכלו להתקצר מאד לו בחרתי לטוס במקום, אבל אני לא כזה טמבל);
• כמעט שנה אחרי שהתחלתי להתחקות אחר התופעה המופלאה הזו של קבוצת חברים שלוקחים את יהדותם ברצינות, מנהלים את חייהם והולכים לאורו ובדרכו של בעל "הסולם", וניסיתי לקושש כל בדל מידע אפשרי המצוי בקמצנות יתרה באתר בו אתם מבקרים כעת;
• כמעט שנה אחרי שהחלה להתגבש אצלי ההכרה שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה (בסוף שנות ה-40 לחייך הכל זז קצת לאט);
• חמש שנים אחרי שעזבתי את הארץ (בפרשת "לך לך") וחזרתי אליה (בפרשת "בא");

הגעתי סוף סוף הביתה.

אתה מרגיש את זה מייד בכניסה.

ובבואך אל תוך בית המדרש, והרב מקביל את פנייך במאור פנים (זה לא בליינד דייט - נפגשנו כבר בסקייפ), אתה מציין לעצמך: הנה האיש. זה ה"עשה לך רב" שלך, שחיפשת כל כך הרבה שנים תחת הפנסים הלא נכונים. לא במובן של שאלות הלכתיות, אלא כמורה דרך. מורה לחיים. נער הייתי גם זקנתי (לא כל כך, אגב - אני עדיין רץ רבע מרתון בשעה), ומורה כזה לחיים עוד לא היה לי. יסודי. רציני. מעמיק. מכיר את נבכי נפש האדם לפני ולפנים. מכיר את בוראו (עד כמה שאפשר). שדכן ביניהם. מהטובים שיש.

"אין רגע מאושר בחייו של אדם יותר מהרגע בו הוא מתייאש מכוחותיו-עצמו", כתב הרב"ש בתובנה עילאית. אני עברתי את הרגע הזה, ולפגישה הראשונה ב"הסולם" הגעתי בלב פתוח. ומאושר. את השבת הזו לא אשכח לעולם.

לא כך ולא כך, אלא

אבל לא רציתי לספר לכם על האווירה. לא על דיבוק החברים שכמותו לא ראיתי בשום מקום. לא על הרצינות בעבודת ה'. לא על האהבה האמיתית שמתרקמת בין חברי הקהילה (ולא מאליה!) אחרי עבודה סיזיפית בארבע משמרות על פס הייצור שלה. לא על דברי התוכחה של הרב שמתוקים מהם לאוזנייך אין, גם אם שאלותייך מעצבנות וטרחניות עד אין חקר. לא אספר לכם על שירים פופולאריים ששמעתם פעם ברדיו ועכשיו זוכים לעדנה בעיבוד מחודש, במלים מהפכניות, פרי הקריאייטיב המרענן שנשפך כאן בשפע (צביקה פיק שומע? נעמי שמר?). לא אשתף אתכם בכל אלה. לא אספר לכם שום כלום זולת הדבר הכי חשוב ש"לקחתי" מהשבת הזאת, והוא ---

סיני ועוקרת הרים

שבת, ארבע ורבע לפנות בוקר. בעוד אתם נמים את שנתכם ושיתהפך העולם, כבר חובשים את ספסלי בית המדרש כמה עשרות חברים וחברות, שבאים לשמוע שעור בעבודת ה' מפי הרב סיני. אם חשבתם שספר הזוהר עוסק בעולמות ובמלאכים, בשמות ובקמעות, במיסטיקה ובהשבעות, טעיתם כמובן. הספר עוסק בנפש. אין לו עסק בדברים אחרים. מעניין? בטח מעניין. זה טוב או זה לא טוב? אתם תגידו. מה אתה אומר, צדיק?

אני מתבונן בחבורת הלומדים. נמצא בהם דעאל סיני, בנו בכורו של הרב. הוא נראה בתחילת שנות ה-20' לחייו, מה שאומר שהרב והרבנית נשואים בערך 25 שנה.

חתיכת זמן.

למה זה חשוב?

מי שנשוי שנים רבות יודע שאין כמעט מנוס מהשחיקה במערכות יחסים כאלה. זו כמעט גזרה משמיים. חוק טבע. אי אפשר אחרת.

לא אצל בני הזוג סיני.

היא הרי רואה אותו ושומעת אותו מדי יום (בלי לנסוע לניו יורק). מה הוא כבר יכול לחדש לה? לעניין אותה?

אבל בארבע ורבע לפנות בוקר גם היא תופסת את מקומה בעזרת נשים, ליד חלון ההזזה. תולה בו עיניים בוערות. קשובה לגמרי. אשה אצילית שפניה והליכותיה מפיקות תבונה, נועם ועידון. סליחה על ההשוואה, אבל כך ודאי נראתה שרה אמנו. הרב שומר איתה על  קשר עין כל הזמן. בהפוגות שבין השעורים הוא קרב למחיצה, מסיט אותה קצת לצדדים, משוחח איתה. ניכר בעליל שהוא מתקשה להתנתק. שניהם מחייכים. בטרם יחזור למקומו בראש השולחן יוודא היטב שהווילון פתוח די הצורך כדי לקיים ביניהם קשר עין מתמשך.

וזה הדבר הכי חזק שלקחתי מהשבת הזאת.

ככה צריכה זוגיות להראות. כך היא תראה, אני משוכנע, גם בעוד עשרים שנה.

ככה אני רוצה שהזוגיות שלי תראה. ככה אתם רוצים ששלכם תראה. עכשיו. תמיד.

ואם תבואו ל"הסולם" כדי לספוג לתוככם את הדוגמא החיה הזאת ורק אותה, את השיעור המאלף הזה בזוגיות, ושום דבר אחר לא - כבר היה כדאי.

לאתר קהילת "הסולם"

!It's the economy(ca), stupid

בהמשך לעלילה שנפרסה כאן שני פוסטים אחורה, ובה סופר על כרטיסי טיסה חינם מתנת טורקיש איירליינס, להלן עדכון משמח - ותראו איך ה' מסובב את העניינים. ממש עילת העילות וסיבת הסיבות.

בתנו היחידה, משוש חיינו ובבת עיניינו (חיה - את קוראת?) תלמד השנה בסמינר בישראל. הלימודים מתחילים ב-29 באוגוסט. בתקופה הזו של השנה צריך לשדוד בנק, או לחלופין לזכות בירושה מדוד שעל קיומו לא ידענו מעולם, כדי לממן את מחיר הטיסה.

ואנחנו התלבטנו מניין יבוא עזרנו.

בדרך לא צפויה לחלוטין, המימון הגיע באמצעות... בקבוק אקונומיקה ב-3 דולר, שנשפך והכתים את המושב במכוניתה של רעייתי. כנראה שהפקק לא היה סגור היטב. זוגתי פנתה בתלונה לשרות הלקוחות של ג'איינט איגל, צרפה הצעת מחיר של רפד רכב על הטעון תיקון, ובשבוע שעבר מצאנו בתיבת הדואר צ'ק על כל הסכום: 1200 דולר.

מספיק כדי לטוס עד ישראל ולחזור עד, נגיד, מנצ'סטר.

עוגמת הנפש שיכולנו ללקות בה בגלל כתם מטופש התחלפה לה בשמחה של הכרת הטוב - רחמנא לטב עביד.

ה' עושה הכל לטובה.

הלוואי שנזכה להכיר בכך בכל המצבים.

"ואת בנה המת השכיבה בחיקה"

המייל שנחת אצלי לפני רבע שעה בתיבת הדואר נראה מבטיח.

לקוחה וידידה, שאת חתונת בתה צילמתי לפני כמה שנים, כותבת לי:

"Please call me for photo opportunity Asap 412-xxx-xxx"

עוד חתונה, חשבתי לעצמי. וחייגתי.

באמריקה אי אפשר לגשת ישר לביזנס. צריך משחק מקדים. אני די חלש בסמול טוק, אלא אם מדובר במסע לאלסקה. והלקוחה חזרה זה עתה משם יחד עם בעלה. ואני נסחפתי ושאלתי והתעניינתי עד שמיצינו והיא ניגשה למטרה שלשמה התכנסנו.

בין שאר עיסוקיה, הגברת היא גם "דולה". יש לה לקוחה שעומדת ללדת בשעות הקרובות. הצירים כבר החלו. היא רוצה שאצלם אותה עם התינוק.

והתינוק מת.

צמרמורת: מתברר לי שיש כאן טרנד (אין לי מלה מוצלחת יותר) של בני זוג הניגשים ללידה בידיעה שיוולד תינוק מת, ומבקשים להפרד ממנו לפני שמראה פניו יימוג מזכרונם אחרי היכרות כה קצרה. דקות אחרי הלידה, האם כבר רחוצה, נקייה, מאופרת (אמריקה!). התינוק המת נשטף מדם הלידה, מנותק מחבל הטבור. ואני צריך להנציח את הרגעים האלה, המזעזעים בשקט שלהם, שאמא הלומת צער אוחזת בזרועותיה את בנה המת ומתרפקת עליו בטרם יימסר לקרמטוריום (אמריקה!). רק עוד כמה דקות להיות אמא. שתשאר מזכרת ממנו. אומרים שזה מאד מקל על תהליך האבל. איני יכול שלא להזכר במשפט שלמה, הנושא את כותרת הפוסט הזה.

סיקרתי מלחמות, ראיתי כבר אנשים מתים בחיי, אבל משהו ב-.D.N.A הרגשי שלי לא מאפשר לצלם תינוק מת בזרועות אמו ואחרי כך להוציא לה חשבונית לתשלום.

כמובן, יש התלבטות. לא אני התלבטתי - התלבט הייצר העתונאי המאוס שלי, זה שחשבתי שכבר חלף מן העולם: ומה אם לא אבקש תשלום בדולרים אלא בדמעות? אולי אשאל בעדינות אם אוכל לנכס לעצמי את זכויות היוצרים על התמונות והסיפור? הרי אני יכול להכין כתבה בלתי נשכחת, במלל או בווידאו או בשניהם, ולהפיץ אותה ויראלית לקהל גדול תוך זמן קצר. זה יכול להיות פרסום אדיר עבורי.

ויתרתי כמובן על הרעיון, והפניתי את ההצעה לחבר, צלם אף הוא, שאני מקווה כי קיבתו ועצביו חזקים משלי. אם גם הוא רכרוכי כמוני, הלקוחה עלולה לפנות אלי בבקשה שאשקול שוב.

אני כל כך מקווה שהרופאים טעו, שמכשיר האולטרא-סאונד פשוט התקלקל ושהורי התינוק הצווחני יריבו לילות שלמים מי יקום הפעם להרגיע אותו.

* עדכון:

עוד דואר נכנס בזה הרגע מהגברת המדוברת -

Just did some more research, and your instincts were correct, the photographers do not charge the parents. Check out the website www.nowilaymedowntosleep.org

דרך ארוכה וקצרה, או: טורקיש איירליינס, Here We Go Again

הכל התחיל (או הסתיים) ב-GPS שפישל. או שככה נדמה לי.

אחרי חמש שנים, הילדים יצאו לביקור מולדת ראשון בארץ. אבא שלהם הסיע אותם לשדה התעופה קנדי. באישון לילה יצאנו, במכונית שכורה, ארוכה, חדשה לגמרי מהניילון. שבע שעות מפיטסבורג לניו יורק. תכננו לבקר ב"אוהל" (ציון קברו) של הרבי לפני הצ'ק אין. הטיסה יוצאת באחת בצהריים. האוהל נמצא מרחק חמש דקות נסיעה משדה התעופה. זאת אומרת, אם מכירים את הדרך.

אני לא הכרתי, ולכן הטלתי את יהבי על ה-GPS הנאמן, שתמיד אפשר לסמוך עליו - אלא אם כן רוצים להגיע ממש לכתובת ספציפית בעיר כלשהי. נהגתי לפי הוראותיו ובסופו של דבר הגענו לשכונה יפה ומצוחצחת, אבל ל"אוהל" עצמו כמובן אין סימן וזכר. השעון התחיל להטריד והייתי חסר אונים. יום ראשון בבוקר, אין ברחוב נפש חיה שאפשר להעזר בה.

אבל מה זה על הכביש? מישהו שרוע שם ליד המכונית שלו, ונראה שהוא מנסה לתקן משהו. רגע אחד, מה זאת הצידנית שלידו? ולמה היא הפוכה? משהו לא מסתדר לי. אני מחנה את המכונית ויוצא החוצה לבדוק את הזירה, לקול מחאתו הנמרצת של גורי, הדייקן שבחבורה שתמיד מודע לשעון למרות שאין לו שעון. אני מתקרב למכונאי. הכל בסדר, אני שואל. לא בסדר, הוא משיב בלי להרים את הראש. עכשיו אני מבחין בשלולית דם גדולה למרגלותיו (ניו יורק!). הוא בהכרה. כנראה נפל. עזור לי לקום בבקשה, הוא אומר, אני לא מצליח לקום. אני תומך בראשו ומסמן לגורי להגיע מייד. במאמץ רב אנו מצליחים לקומם אותו למצב עמידה. הוא נוטל את מקל ההליכה שלו ואני מתרשם שהוא אחרי שבץ מוחי. יש לו מסעדה; הוא ניסה להוציא מתא המטען צידנית גדולה, החליק ונחבל בראשו. עזרנו לו להכנס לתוך המסעדה ולהזעיק עזרה. שטפנו את הדם מהרצפה. כל העניין לקח משהו כמו 25 דקות. עכשיו אנחנו באמת באחור גדול לצ'ק אין. האם נפספס את הטיסה בגלל שהושטנו עזרה לאדם במצוקה?

מתנשפים, הגענו לדלפק של טורקיש איירליינס. נחלי אדם. לבסוף הגיע גם תורנו. הסוכן לוקח את הדרכונים ומתחיל בפרוצדורה השגרתית. משום מה הוא לא נותן לנו את כרטיסי העליה למטוס וממשיך למסמס את הזמן במחשב. אני מתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה. איז דר א פרובלם, אופיסר? נו פרובלם, הוא אומר, אני רק מחכה לסופרווייזר. בזה הרגע הבנתי שהטורקים עשו אובר בוקינג, ואנחנו בחוץ, למרות שעדיין יש עוד שעה עד לטיסה.

לא אכחד: התקשיתי לשמור על שלוות נפש. יש כאן שלושה נוסעים צעירים, ורכישת הכרטיסים נעשתה לפני שלושה חודשים. הגענו לצ'ק אין בתוך הזמן החוקי, אבל המטוס כבר היה בתפוסה מלאה. אילו הקדמנו ב-25 דקות, הילדים כבר היו מסדרים את תיקי הצד מעל הראש ומתרווחים על המושבים... אבל לנו היתה משימה בדרך, זוכרים...?

הסופרווייזר מנסה לשדך אותנו לחברת תעופה אחרת. אל-על טסים בעוד שש שעות ותוכלו לשבת בביזנס קלאס, היא אומרת. נשמע טוב, אבל בסופו של דבר גם הטיסה ההיא מלאה. לא נותרה ברירה אלא להלין אותנו, על חשבון ארדואן, במלון בשדה התעופה, כולל ארוחות (לא כשרות, באמת תודה), ולהטיס אותם למחרת בצהריים. לא יהיה עוד פעם אובר בוקינג, אני מתעניין לדעת בחשדנות. גם אם יהיה, אומרת הסוכנת, נוריד מישהו אחר מהטיסה, לא אתכם (פראיירים הרי רק מתחלפים).

והפיצוי על עוגמת הנפש?

תבחר, היא אומרת: החזר במזומן של 280 דולר על כל כרטיס, או כרטיס טיסה חינם לישראל, לכל אחד מהילדים, למשך שנה, הלוך ושוב. לא אספר לכם מה בחרתי, אבל אידיוט אני לא.

מסקנה: הקב"ה משחק אותה כרגיל. הכל לטובה, ולכעוס - לא צריך אף פעם.
תודה על השיעור (ועל הבונוס).

Divine Providence Tours

The children took their first trip to Israel, being chauffeured to JFK by their father, after five years. We left Pittsburgh after midnight driving a brand new rental car, on a seven hour drive to New York. Our plan was to visit the Ohel (gravesite) of the Lubavitcher Rebbe before check-in. The flight was scheduled to take off at 1:00pm. Driving from the Ohel to JFK takes just five minutes.

Of course, that's if you know your way around.

So I turned to my trusted GPS device. You can always rely on Gremlin GPS, unless you really need to know where you are in a major metropolitan area. Following the directions, I eventually found myself in a very nice neighborhood. However, there was no sign of the Ohel. The clock kept ticking, and I became concerned. It was Sunday morning, and there was no one around who could help with directions.

 

Suddenly I noticed something weird. Someone was lying on the ground next to his car, in a mechanic position, and at first glance it looked like he was trying to fix something. Except there was also an upside down cooler right there. Everything seemed terribly strange. I parked the car and went outside to check it out. Guri, the most punctual of my children, protested vigorously. 

 

"Is everything OK?" I asked the mechanic. "No," he replied without looking up. I then noticed a puddle of blood oozing from his scalp. He was conscious. Probably fell over. Please help me get up, he said, I cannot get up. As I supported his head and nodded to Guri, we were able to help him stand up. He grabbed his walking stick and I assumed he had had a stroke. Apparently he was the owner of a nearby restaurant who slipped and was injured trying to get the cooler out of the trunk. We helped him back into the restaurant and called 411, then cleaned up the blood on the floor.

 

The entire episode lasted 25 minutes. Now we were behind for check-in. Would we miss an intercontinental flight as a result of helping out a stranger?

 

We arrived at the Turkish Airlines counter nearly out of breath. Immediately we felt at home - the line was the same length as we're used to in Israel. We were finally called by the airline representative, who took our passports, but then for some reason didn’t give us boarding passes. Instead, he continued fiddling with the computer.

 

It became increasingly clear that something was wrong. Is there a problem, Officer? No problem, he said. I'm just waiting for my supervisor. 

 

That is precisely the moment I realized: the Turks are overbooked, which means they are bumping us off the flight - even though there is over an hour left until takeoff.

 

Clearly, I was trying to remain calm, as here they were, three young passengers, with early-bird tickets that were purchased months in advance. Even though we arrived at the airport on time, the plane was already full. If we had only arrived 25 minutes earlier, the kids would have been putting their carry-on bags over their heads and fastening their seat belts. But we had been on a mission unplanned, remember?

 

Our supervisor sounded great when she said the El Al flight was leaving in six hours and she could get us on business class. But as it turned out, this flight was full as well. Turkish Airlines had no choice but to accommodate us (on Erdogan's expense) at the DoubleTree hotel in New York, meals included (not kosher, sorry), and they put the children on a flight scheduled to leave the following day. 

 

"You are not going to bump us off again, are you?" I inquired.

 

“Of course not, we can bump off someone else” said the representative (so considerate!)

 

We then negotiated for an appropriate compensation for the mishap.

 

“You choose”, said the Turk, “between cash reimbursement of $280 for each ticket, or a free round trip ticket to Israel, for all three passengers, valid for 12 months”.

 

My choice cannot be revealed, but a practical idiot I am not.

 

The conclusion I draw? Everything happens for the best, and you should never get upset, regardless of the circumstances.

 

Thank you, Hashem, for this lesson.

 

And for the free tickets.

לא זז רוורס

בדרך כלל בלוג אינו המקום המתאים ביותר לפרוט בו את חלומותייך, אבל כמו שאומרים, לכל דבר בחיים יש כלל - ויש יוצא מן הכלל.

חלום מוזר חלמתי... אני בארץ (או פה, לא בדקתי - אבל לפי ההקשר זה לא יכול להתרחש כאן), נוסע במכונית. מגיע לצומת ונקלע לפקק מתהווה שכל אחד מהנהגים (גברים!) יכול לפתוח אותו אם רק אחד מהם יעשה ויתור קטן ויסע רוורס... אבל אף אחד כמובן לא מוכן לוותר על הגאווה המטופשת וכולם תקועים בפלונטר נוראי... תמונה סוריאליסטית ומצחיקה - נוצרת מעין אחוות חברים כזאת שכל אחד עוסק בניחותא בתחביביו, והתמונה הגדולה היא שהם כאן כדי להשאר לנצח, או עד שאחד מהם י(היה מספיק פראייר ל)וותר, מה שיבוא קודם.

ועד שזה יקרה - אחד רואה טלויזיה עם רגליים על השולחן קפה, שני גולש באינטרנט (כבר בנעלי בית), שלישי משחק טניס (או סקווש...), רביעי סורג (?) משהו, חמישי עושה פוליש וקס לאוטו, וכך הלאה וכך הלאה, כולם בסצנה אחת ביזארית באותו מקום, משדרים אני מה בוער לי, יצאו כבר מהמכוניות והתנחלו על הכביש ואף אחד לא מוכן לוותר ופשוט לזוז רוורס חצי מטר...

ואני? למה אני לא עושה את הצעד המתבקש וזז רוורס בעצמי? אני חושב שאני חסום ופשוט טכנית לא יכול לזוז קדימה או אחורה.... מצד שני, אני כבר לא בטוח שגם אילו יכולתי, הייתי עושה את זה... מה, שאני אצא הפראייר...?

חלום שהוא אולי משל על העקשנות הגברית החמורית... ואולי משהו מעבר לזה? בין הפותרים נכונה יוגרל פרס, תיסע הלוך ושוב.

וידויו של צמחוני, או: סיפור עוף דה רקורד

לפני כמעט שנה הפכתי לצמחוני. זה היה גם תהליך מתמשך, וגם פרי הכרעה של רגע.

למרות האמור לעיל, את חטאי אני מזכיר היום: פעמיים במשך הזמן הזה חטאתי באכילת בשר עוף, ישמור ה' ויציל, ומודה ועוזב ירוחם. הפעם הראשונה היתה בקיץ. לקחתי את הילדים לקמפינג ממושך בצפון מישיגן ובגלל תכנון לקוי ממש נתקעתי בלי מזון ראוי לאדם במעמדי. לקחתי שתיים שלוש פרוסות סלאמי מהצידנית ונקיפות המצפון לא עזבו אותי הרבה אחרי שחזרנו הביתה.  בפעם השניה טעמתי קצת מהשניצל של אמא שלי כשהיתה כאן. לא מדובר במעידה אלא בהקרבה מצד כיבוד אם. היום, קצת לפני צאת השבת, הגיע הנסיון השלישי - והפעם בנסיבות מחמירות. רק כמה שעות לפני כן סיימתי את סעודת השבת הספרטנית כהרגלי, ושמתי לב שבמטבח מונחות להן באין דורש ארבע-חמש כרעיי תרנגולת מעוררות תאבון. ציינתי לעצמי שכרעיים כאלה אין מקומן מעוטפות בנייר כסף אלא על הפלטה. ואכן, הניחותי על הפלטה את פגרי הציפור המתה, ולא חלף זמן רב עד שברחבי הבית על שלוש קומותיו החל מתפשט ריחו המשכר והמוכר של עוף עסיסי בגריל. חלשה דעתי. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות, פרק י"ב); אחזתי באחת הכרעיים, ברכתי בחגיגיות "שהכל נהיה בדברו" - וברגע האחרון התעשתתי ונגסתי קלות בעוגה שעמדה על השיש, כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. 

 שאני אכנע לתאוות בשרים?

לפני אזרחות, או: עת להתפייט

בעוד חודשיים ימים יהפוך המוכ"ז מתושב קבע לאזרח מן המניין בארצות הברית של אמריקה. סבורים אתם שיתהפכו בני מעי בהתבקשי על-ידי שופט פדרלי להרים יד ולהצהיר אמונים לארצות הברית, להגן על חוקתה ולהסיר נאמנותי מכל נסיך זר או מדינה זרה? האומנם לא ייקשה עלי להפסיק להרהר באותו מעמד - בו אדרש להפגין בקיאות של מה-בכך בהסטוריה האמריקאית בת מאתיים ומשהו שנה - בחיילינו הי"ד שמסרו נפשם במערכות ישראל? האם הפניתי עורף, האם התכחשתי לכל זה, כשיצאתי בטיסה לכיוון אחד מעבר לאוקיינוס ?

תשובה אין לי. מהרהר אני בכך רבות. אלא שבסך הכל, למרות המגרעות הברורות, צפון אמריקה אינה המקום הגרוע ביותר להעביר בו את ה-70-80 שנה. האווירה במקומותינו אחרת. מועטים המתחים ואין תחושה שהכל נפיץ-פציץ ונמצא על כרעי תרנגולת. אין כאן לא התלהמות, ולא אלימות, ולא גסות רוח והתבהמות, לא ידיעות ולא ערוץ 2 ולא רינה מצליח, אבל יש כאן אגמים, ופרטיות, ומרחב מוגן, ויוקר חיים סביר פרט להוצאות על חינוך, ומזג אויר נוח גם בשיא הקיץ, ואדיבות ושקט מוחצנים גם אם הם לעתים מזוייפים. אמריקה אמנם לא מה שהיתה פעם, אבל היא עדיין אמריקה.

ואם יורשה לי עוד קצת להתפייט, הנה בסתיו, עם השלכת המרהיבה ועלי העצים הנצבעים באלף-ריבוא גוונים על-ידי השמש הנסוגה דרומה, הלב נרעד במקצת מיפעת הטבע וגאון הדרו, וכאשר דרוג האשראי הפרטי עולה מעבר לקו מסויים, וגובר קצב הלקוחות המזהים איכות בעבודתי ומזמינים אותי לתעד את שמחות הנישואים שלהם, הנה פוחתת והולכת לה, טיפין טיפין, ולו לשעה קלה, החרדה הקיומית, ממש כמו שני בני הגדולים העוזבים את הבית, פוחתים והולכים להם מכאן בקרוב מאד, כל אחד לתחנת חייו הבאה - בני האחד לישיבה בירושלים, שתנסה לתקן את אשר אמריקה קלקלה, ובני האחד לישיבה גדולה בטורונטו, ישיבת חב"ד תקנית. וכדי שלא יהיה "תקני" מדי נדחקתי ורכשתי עבורו מכשיר קינדל חדש, והוא יקרא בו, בין לבין, את מלחמה ושלום והאחים קרמזוב והרב חיים סבתו. על אפם ועל חמתם של שליטי הישיבה יקרא; שכן יש בו, במכשיר, גם לקוטי שיחות ורמב"ם ועוד חומר תורני למכביר.

ואני - אנה אני בא.

קריאתכם העירנית היטיבה עמי, קוראים יקרים. האם מרמז זה הפוסט משהו על חזרת הבלוג בכללו לשירות פעיל?

לא להיסחף.

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום השמיני

היידה מי?

לא יודע מי הדביק בזקנתו את אחי-יחידי אייל בקדחת הכדורגל בכלל ומכבי יפו בכלל. את שנות נעוריו בילה (כמעט כתבתי כילה) כמגן שמאלי בקבוצת הילדים של המועדון, ופעם אחת זכורני שעלה למשחק בטורניר בינלאומי קודח מ-40 מעלות חום ודלקת ריאות. האנומליה המשיכה גם בבגרותו כשהצטרף כבעל זכות לאגודה בניסיון לספק הנשמה מלאכותית למועדון הגווע.

הגעתי ארצה לביקור מולדת, ולבשל לשבת שוב איני צריך. החמה נתקשרה בראש האילנות, ואייל משך אותי באוזני לצפות במכבי קביליו יפו המתחדשת מול עוצמה חולון. עוצמה חולון נשמע לי כמו תוכנית חסכון ב"קופת עליה" (כיום בנק לאומי), אבל מצד כיבוד אח הצטרפתי עמו אל היציע. 

בעוונותי, כתבתי וערכתי בעבר בכמה עתונים. בשבתי ככתב ספורט מעריב פרסמתי פעם כתבת פרופיל נרחבת שכותרתה "זוהר בדשא" על שחקן שהפליא לעשות בקבוצת הילדים של יפו, בבחינת "זה הקטן גדול יהיה". זמן קצר חלף עד שאיציק זוהר פרץ לו ככוכב-על. ולמה אני מזכיר זאת? כדי להוכיח שזקני אמנם מאפיר והולך, כאבחנת ידידנו המלומד רון עמיקם (תתחיל לגדל זקן ונראה אם שלך יהיה שחור יותר, רון), אבל כסקאוטר אני עדיין בכושר לא רע; אחרי שתי דקות משחק בחולון נח מבטי על אחד השחקנים. 20 לבן, אמרתי לאייל, זה השחקן הכי טוב במגרש. יש לו תנועה בלי כדור ואינטליגנציית משחק של יוסי בניון, שאותו הספקתי לראות מדי פעם בתקצירים.

יש להודות שלא זיהיתי אף אחת מהנפשות הפועלות על הדשא. היה נדמה לי שהבחנתי במוצי ליאון בעמדת הסטופר, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות גם נחום סטלמך. היה מאד חם באותו יום.

לפני פחות מחודש ביקרתי ב-Heinz Hall, האיצטדיון המדהים של אלופת העולם בפוטבול אמריקאי, הסטילרס של פיטסבורג עיר מגורי. למרות התדמית האימתנית, פוטבול הוא חלק מהותי מהתרבות האמריקאית, וביקור באיצטדיון - בין במשחק ובין מחוצה לו - הוא חוויה בלתי רגילה. הכל תרבותי, מסודר, מתוקתק, מכובד, אסתטי וספורטיבי. אין גדרות כי אין מי שייתלה עליהן. לכן היטב חרה לי כשראיתי את אחד האוהדים של יפו נתלה על הגדר בפוזיציה של שימפנז מיוחם כשהוא מטיח קללות נוראיות בשופט בגלל החלטה שקיבל.

חברים, ספורט זה כייף. אם הופכים אותו למלחמה, הלך הכייף. מלחמות יש לנו מספיק כאן. 

השעה התאחרה והלכה, ואמרתי לאייל שמחמת השבת המתקרבת נקדים לעזוב את המגרש כבר ב-3:0. כמה דקות אחרי כן הובקע השער הראשון.

את ההפסקה ניצלתי למפגש מחודש עם אחד מגיבורי נעורי, ר' משה אוננה שליט"א, השם ישמרהו ויחיהו. העפלתי אליו במרומי מקומו ביציע. בהתניה אוטומטית ניצב מלוא קומתו לחלוק כבוד לרב. אבל לא רב אנוכי ולא בן רב, אלא יהודי פשוט מן המניין הנני. ולכן אמרתי לו: שב. קיבל עליו הדין בהכנעה והתיישב לו על כסא הבטון הרותח. אם בעונת 77'-78' היה בוער לאוננה ולחבריו הישבן כפי שבער באותם צהריים לוהטים ביציע בחולון, ודאי היו מסיימים את העונה כאלופים ולא כסגנים. אבל יפו של אותם זמנים היתה חכמה רק על חזקים: את מכבי ת"א, הבלתי מנוצחת עד המחזור ה-17, ניצחה פעמיים - ובסופו של דבר השיגה רק תיקו מדכא מול הפועל עכו, שעלה לה באובדן זכייה הסטורית באליפות. פלא שאסא גמר עם שבץ?

- אתה הרסת לי את הילדות, הרמתי לאוננה להנחתה.
- למה? תמה החלוץ התמיר המצוי בשלבי התקרחות מתקדמים.
- ביום ההולדת ה-13 שלי, כשאבא שלי, אריה לילוב ז"ל, היה חבר הנהלה, הוא שלח אותך ואת הרצל קביליו למשימה מיוחדת. חגגתי בבית מסיבת יומולדת יחד עם חברי לכיתה, כשצלצל הפעמון. ניגשתי לפתוח את הדלת. אתה עמדת שם יחד עם הרצל, שותפך לחנות הספורט "אוננה את קביליו", ובידכם קופסא.

'מזל טוב', אמרת בחיוך הטוב שלך, 'זו מתנה בשבילך'. הצלחתי להדוף הצדה את חברי לכיתה שנעצו בכם מבטים מהופנטים ופתחתי את הקופסא. היו שם נעלי אדידס מבריקות עם פקקים. הרגשתי בעננים.

- נו, אמר אוננה, אז מה בדיוק הרסנו פה?
- הנעליים היו קטנות במידה אחת, וזה היה הזוג האחרון, אמרתי.

* * *
זה עתה נתבשרתי כי הפכתי בעל זכות במכבי קביליו יפו. בעומדנו בימים אלה לפני ראש השנה, גם זכות מעין זאת יכולה לעזור. בתנאי שלא תהפכו אותי לשותף בחילולי שבת. הקפידו תמיד לשחק רק בימי חול ואני אאציל לכם מברכתי שלא רק לליגת העל תגיעו, אלא גם לצ'מפיונס ליג. על הווספה של הרב אברמיקו בכר.

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע / יום הששי

מיטב הדגה, חסרת דאגה.

"הערב", קבעה בתוקף גיסתי, ''נצא כולנו למסעדה".

"איפה אוכלים", התעניינתי לדעת.
"לישנסקי בר, מסעדת דגים בראשון-לציון. הנה הלינק, תבדוק אם נראה לך. על הכשרות אין לך מה לדאוג. זה מהדרין".

הממ... אני מבקר באתר הבית של המסעדה, והפסימיות השאולית הרשומה על שמי כפטנט נחה עלי באחת. נראה אם אתם הייתם מתרשמים אחרת. המסעדה, לפי הפרסום העצמי,

"שואבת את השראתה הקולינרית מרזי המטבח הספרדי-קטלוני של ברצלונה (...) חוויה עיצובית עשירה ואותנטית המשלבת מוטיבים ים-תיכוניים עם שיק אירופאי היוצרת חלל עשיר ומציעה אתנחתא נעימה יחד עם אוירה יוקרתית (...) אזור עישון, פינת סיגרים יוקרתית (...) מיטב הדגה, שלל טעמים ים-תיכוניים בשילוב נגיעות מקומיות".

"בתי", אני מעיר ליונית בעדינות, "אתם - מה יש לכם עם דגים? הרי אתם לא מתקרבים אליהם אפילו בהורוסקופ".
"יש גם בשר", כך היונית, "כשר למהדרין. חוצמזה, הכוונה היא לבלות יחד, לדבר - האוכל הוא רק בנוסף. הייתי שם והיה לא רע בכלל. בוא ננסה, מה אכפת לך... מקסימום תהנה".
"אולי בכל זאת אור-יהודה, על האש?", ניסיתי להמתיק את רוע הגזרה.
"חיפשתי מקום קרוב לבית", חתכה הגיסה באסרטיביות ראויה, "אור יהודה בפעם אחרת... אי אפשר להוציא את אור-יהודה מהטריפוליטאים... כמו שאי אפשר להוציא את מונקה מהבולגרים" (גילוי נאות: כותב שורות אלה, אמו עלתה ארצה מתפוצת לוב בגיל שלוש לפי רוב הדעות, ובגיל 13 לפי מקצתן. מונקה היא מסעדה בולגרית ידועה לשמצה השוכנת לחוף יפו, וידועה בקבבים המעולים שלה שאינם על טהרת הכשרות המהודרת דווקא).
"שימי לב, בתי" - הערתי את תשומת לבה - "אור יהודה היא מקום, מונקה - מסעדה. אי אפשר להשוות".
"אל תתחיל איתי על הבוקר", שילחה היונית אזהרה ממוקדת.
"טוב, העדפתי מסעדת בשרים, אבל שיהיה דגים".
"קבענו", נפרדה - וחזרה לשגרת העבודה במשרד.

הגענו בשמונה וחצי. הסימן הראשון לבשר רעות עמד כבר מאחורי הדלת ועשה באלאנס לרמקולים ולגיטרה. ניגשת המלצרית ובידה התפריטים. אני מבקש לבדוק איזו כשרות מהדרין יש לה, למסעדה, והיא שולחת אלי את המשגיח. מתברר שהמוצר היחיד בכשרות מהדרין הוא המשגיח עצמו, ארוך פאות ונעים סבר. גילינו שהדגים מהדרין (כאילו שיש אפשרות אחרת) - אבל הבשרים בכשרות רגילה.
"אתה היית אוכל כאן", שאלתי אותו.
"הייתי אוכל כאן סלטים", השיב. "ודגים".

כדי לשבר את האוזן, התכוננתי לערב הזה הדק היטב: לא נגעתי באוכל כבר משש בערב. אני מביט בתפריט - והוא פלצני ברמה של "אומצת טלה בוליביאני במישרת אשכי אווזים אורתודנטיים". אני מתכוון להזמין 200 גר' פילה לוקוס (28 ש"ח ל-100 גר') אבל המלצרית מבשרת שהמינימום להזמנה הוא 800 גר'.
"אז סושי", אני מנסה להתגמש.
"במקרה היום אין לנו".

הזמנתי מה שהזמנתי. האוכל דווקא סביר ומעלה. אגב, באבחנה זו נחלקה עלי אמי מורתי, מתלוננת סדרתית ידועה, שגם הפעם - כשסיימה את כולם בלתי השאיר להם שריד ופליט - העירה שהסטייקים "היו קשים כמו גומי". היו.

אחרי חצי שעה בערך התחלנו לתקשר בינינו בשפת הסימנים. וכל כך למה, משום שנקבצו ובאו להם המוני בית ישראל ו"פתחו שולחן". הזמר (?) התחיל לעבוד, ולחרדתנו מצאנו את עצמנו כאורחים בלתי קרואים בטברנה ימתיכונית אוריגינלית, כלומר מסיבת יום הולדת לסבא עופר מחברת החשמל. לא השראה קולינרית ולא רזי מטבח קטלוני. לא חלל עשיר ולא אתנחתא נעימה. לא מיטב הדגה ולא נגיעות מקומיות; אין לי דעות קדומות נגד מוסיקה מזרחית. אני מת על סליחות בנוסח ספרדי-ירושלמי, אבל למסעדה אני מגיע כדי לאכול ולדבר. אילו רציתי ערב שירה בציבור הייתי פונה למירי רגב. ועוד משהו: לא אזור עישון ולא פינת סיגרים יוקרתית, אלא חינגה של תמרות עשן מימיני ומשמאלי וכן מכל עבר בעת ובעונה אחת. בעמוד עשן ידבר אליהם. מחששה ממש. חשתי בראשי וחשתי בשיניי, ולסוף חשתי שהגיע הזמן לנטוש.

סיימתי את הדג וביקשתי לקרוא לבעל הבית. הגיע, כולו חיוכים מאוזן לאוזן.
"מאד נהניתי מהדגה", פתחתי במחמאה, "יוצא מן הכלל. תשמע, אני גר בפנסילווניה ותאמין לי, אם היית פותח מסעדה כזאת אצלנו, המונים היו נכנסים אליך כל יום..."
"תודה, תודה רבה לך", קרן הבעלים מאושר (הנה גם אשכנזים יכולים ליהנות אצלו מהאוכל).
"... אבל אף אחד לא היה נשאר לאכול כלום", שברתי במהירות שמאלה.
"תודה, באמת תודה", (המשיך במומנטום, מה לו דקויות).
"אתה יודע למה?"
"באמת למה?" (נפל האסימון).
"בגלל הרעש והעשן של הסיגריות".
"אתה צודק", התוודה חרש, "תיכף אני יטפל בזה".

אמר - וחזר לאזור הקופה. אחרי רגע ראיתי אותו מדליק סיגריה ומנענע גם כן. תיכף אחר כך ביקש הזמר (?) "להקדיש את השיר הבא לאורח מארה"ב". שילמנו את החשבון ועמדנו לצאת, כאשר הקדים אותנו הבעל הבית האמור עם מנת קינוח און דה האוס. אגס מבושל ולצדו גלידה. לקחתי את האגס וטבלתי קלות את ישבנו בגלידה.
- הנה, אמרתי ליונית, קציפת פרפרת עם נגיעות אגס.

עכשיו, איך מגיעים מפה לאור יהודה?

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום השני

הציבור הרחב.

ביקור בבנק לא היה מעולם עבורי חויה מתקנת במיוחד. בדרך כלל זה קורה כשאני בעמדת הנזוף. הבוקר הגעתי לשם לחתום על מסמכים, ולפקידה החביבה לא היה נגדי דבר וחצי דבר.

בארץ המובטחת (להלן: ארה"ב), יש ברוב הסניפים אופציה לבצע את ענייניך בדרייב-אין, בלי לצאת מהמכונית. השלט בחוץ מבהיר אילו פעולות ניתן לבצע בעמדה הממונעת ומתי "נשמח לשרת אותך בפנים", שזה מלת קוד ל"אי אפשר לעשות את זה ככה, חבוב. תחנה כבר בחניה של הבנק ותיכנס פנימה, כי גם ככה מזמן לא ראינו אותך".

בכלל, הסגנון קובע את הטון. הנה לדוגמא, אחת מרשתות המזון הגדולות שלא אנקוב בשמה עד שיוסדר עניין התמלוגים (Costco), הכניסה קו חדש של מוצרי חלב כשרים מישראל. גבינה לבנה 5% שומן של תנובה נמכרת שם תחת שם אחר: 95% ללא-שומן. אותה גבינה בדיוק - רק הרבה פחות שומן, כן?

בחזרה לבנק.

יושבת לה הפקידה ומולה מסך המחשב. אני, הלקוח, רואה את המסך רק מצדו האחורי. בארץ משופעת המים בה קבעתי מושבי הדברים נעשים אחרת לגמרי: הפקיד המטפל - שאגב, לעולם לא יישב מעברו השני של השולחן בעמדת מנהל אלא תמיד לצדך כאחד הסחבקים - מציב לכתחילה את המסך כך שגם הלקוח וגם הוא יוכלו לצפות בו בעת ובעונה אחת, ובנוחיות. אם כך, עולה מאליה השאלה, מפני מה צריך אני למתוח את צווארי בתנוחת יוגה מסובכת כדי לראות תמונת מסך של חשבון שאני - הלו! - בעל עניין בו? הלמדינת משטרה היינו?

תמיהה קיומית זו לא לעצמי שמרתי - אדרבה, בפני הפקידה אבישג העליתיה, ובמלוא חריפותה.

ותפתח הנערה את פיה ותען: - אה, זה בגלל שאנחנו כאן במחלקה קמעונאית ואין הרבה פרטיות. בבנקאות פרטית, למטה, זה אחרת.

- מחלקה קמעונאית זה, במלים אחרות, הציבור הרחב, לא?

- בדיוק.

ואני, שמידותי אכן רחבו לאחרונה אבל לא עד כדי כך, סימנתי לעצמי עוד הבדל קטן בין כאן לשם: בארה"ב דין פרוטה כדין מאה לעניין צנעת הפרט, מה שאין כן פה בארץ הקודש אשר עמלות רבות בה לאין חקר מספרם.

ותופין לקינוח: מקצוע חדש בא לו לאויר העולם בארצנו. אמי מורתי שבה זה עתה מקנייה בסופרמרקט, סליה בין שיניה, ובפיה סיפור משובב: בכל פעם שאני הולכת לקניות בסופר ועלי להניח מטבע בין 5 ש"ח בחריץ כדי לשחרר עגלה (וכן לא יישמע במקומותינו!) אני מגלה בהגיעי לקופה כי המטבע נעלמה וחלפה לה מהחריץ באופן מסתורי כלא היתה. מסתובבים להם אזיאטים פרחחים ודואגים לשחרר את המטבע באופן כלשהו. הנהלת הסופר ודאי יודעת ומעלימה עין: הרבה יותר נוח לפקח על תנועת צ'קים שמקורם בבאר-שבע.

אכן, צדו השני של המטבע בביקור שעד כה התנהל למישרין. עד כאן להפעם. חם פה זוועה.

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום הראשון

רק בישראל.

נכנס לסופרמרקט לקנות עופות לשבת.

שואלת הזבנית: כן אדון בבקשה?

- תשע כרעיים, תודה.

- להפריד? לנקות?

- אין צורך, תודה.

- איזה מתוק אתה, תבוא כל יום.

רק בישראל.

מחכה בקופת אקספרס לחשבון. יש לי בעגלה אולי חמישה פריטים. לפני בתור, בחורצ'יק בכיפה סרוגה. עם חבילה גדולה של נייר טואלט ושתי שקיות ניילון.

- כמה זה?

- 89 שקל ו-80 אגורות.

הבחורצ'יק שולף פנקס צ'קים.

- שני הטלפונים שעל הצ'ק, שואלת הקופאית רוזטה, זה טלפונים שעובדים?.

- כן, כך הבחורצ'יק, זה של הישיבה בבאר-שבע.

- רגע, נדרכת הקופאית, מבאר-שבע? אנחנו לא יכולים לקבל צ'ק מבאר-שבע. תן לי, אני יקרא לאחראית משמרת.

מגיעה האחראית משמרת. אנחנו לא יכולים לקבל צ'ק מבאר-שבע.

- למה, קובל הבחורצ'יק, אחותי קנתה פה לפני שבועיים ולא עשיתם בעיות.

- טוב, מתרצית האחראית, תקבלי את זה ותכתבי באישור ליאור.

לא מסתדר לו לבחורצ'יק משהו עם הצ'ק.

- אתה לא יודע לכתוב צ'ק? מתעניינת רוזטה.

- יודע, בערך.

- תביא, אני ירשום לך.

רבע שעה חיכיתי בקופת אקספרס ועכשיו תורי. מניח על המשטח שתי שקיות שהקמח כבר מתחיל לקלוח מתוכן בהתמדה כמו האויר מממשלת נתניהו. על השקיות חותמת של בד"צ העדה החרדית ואזהרה: יש לנפות לפני השימוש. אם יש הכשר בד"צ, למה צריך לנפות? בגלל התולעים. אז על מה נותן הבד"צ הכשר? שהקמח לא נחלב בשבת?

אי אפשר לשקוע במחשבות עמוקות מדי, רוזטה מחזירה אותי אל קרקע המציאות.

- כרטיס מועדון יש?

- לא.

- למה לא?

- אני לא מפה.

- אה, הבנתי. מאיפה אתה?

- מבאר-שבע.

רק בישראל.

מגלגל את העגלה החוצה, נכנס למכונית ומתחיל לנסוע. ביציאה מהחניון עומדת ניידת עם הפנים אלי. שוטר אחד בחוץ רושם דו"ח. השוטר השני, או שהוא בכיר יותר או שהוא מעדיף מזגן (סביר ששניהם), יושב לו בניידת ומסתכל לי בעיניים חולף מולו, לא חגור. אני רואה את ידו מושטת קדימה ואחרי רגע מהדהד משהו במערכת הכריזה. אני לא טורח לשמוע מה. אני, שגם יש לי רשיון אמריקאי וגם תמיד חלמתי לעשות את זה, מכביד קצת את הרגל על הגז וממשיך לנסוע קדימה. כדי לצאת למרדף אחרי, הניידת צריכה לעשות פניית פרסה מסובכת אבל זה החלק הקל. הם גם יצטרכו להסביר לי מה עשיתי. באנגלית.

השיבה הביתה

המחבר (במושב האמצעי ליד הכנף) בדרכו ארצה.

עקב לחצים משפחתיים מתמשכים, ולרגל גל מחאה ציבורית חסר תקדים בהיקפו, הריני להכריז בזאת באופן חד-צדדי על שובי ארצה.

נא להרגע: לשבועיים בלבד. החל מיום חמישי הקרוב, ה-3 בספטמבר. לא נפלתי על השכל לחזור לצמיתות. בטח לא בסוף אוגוסט.

הח"מ יקבל קהל לברכות, מתן עצות וסתם צ'פחות של חיבה בבית אמו שבראשל"צ. רוצים להתברך במים קדושים? נא להביא בקבוקי פלסטיק חד פעמיים חצי ליטר.

קוראים המבקשים להתבשם מקולו הערב כבעל תפילה של הח"מ מוזמנים לבוא לטקס האזכרה של אבא בבית הכנסת ב"מקווה ישראל" ביום רביעי, ה-16 בספטמבר, בעלות המנחה.

נותרו עדיין כרטיסים בודדים למקומות עמידה בבלקון.

הלו... אני מדבר אליך!

לשם שינוי, הפעם הזאת פוסט שונה, מסעיר ומאתגר (ומה החוכמה: הרי נוצר על-ידי מישהו אחר). ובכל זאת, בקשתי שטוחה לפניכם, קוראי שעדיין נמצאים בסביבה - פנו לעצמכם שעה קלה וצפו בפלא. אברהם טברסקי - רב, דוקטור לפסיכיאטריה, סופר נחשב ומוערך, פרזנטור בלתי רגיל ובעל חוש הומור בריא בנפשו (משהו כמו וודי אלן בגרסא 2.0) - מרכיב מחדש את העולם על בסיס תובנה אחת ויחידה.

עדיין לא ראיתי עד הסוף, אבל כבר אחרי עשר דקות הבנתי שהוא מתכוון אלי.

* אזהרה - אנגלית למיטיבי לכת (למזלי, קוראי נמנים כולם עם העשירון האינטלקטו-עליון).

גיליתי את אמריקה (ויש לה כרטיס ביקור)

‎אני חושב שזהו. פיצחתי את השיטה. אני יודע איך לעשות מיליונים - נגיד, עשרים ושניים מליון דולר בשנה. כמו כלום.

‎ובכן, הבה נתחילה. שלב ראשון אתה מקים חברה - נקרא לה ויסטה פרינט. אתה רוכש לך דומיין בשם www.vistaprint.com, משקיע כמה אלפי דולרים ברכישת מדפסת לכרטיסי ביקור צבעוניים באיכות גבוהה, ושוכר את שרותיהם של מתכנת אינטרנט ומעצב גראפי לתקופה קצרה.

‎האתר שלך יציע אלפי תבניות מוכנות (וניתנות לשינוי) של כרטיסי ביקור, והמשימה שלך כאיש מכירות היא לשכנע 50 אלף לקוחות לרכוש ממך אלף כרטיסי ביקור בלי כסף - רק בעלות המשלוח. זאת בתנאי שבצד השני של הכרטיס יודגש שהוא הודפס חינם על-ידי ויסטה פרינט. נכון שרק פראיירים חסרי אבחנה יסכימו לתת ללקוחות פוטנציאליים כרטיס ביקור שמעיד על תפרנותם, אבל לא זה הקאץ' בסיפור (הרי ניתן להוסיף $20 ולקבל את הצד השני חלק ולבנבן).

‎ההזמנה נעשית אונליין באמצעות כרטיס אשראי. הלקוח יתבקש להכניס את פרטי הכרטיס לאתר המאובטח ולחתום על תנאי השימוש באתר (למה לעזאזל צריך תנאי שימוש כשאתה מזמין כרטיסי ביקור? - סבלנות).

‎עכשיו ככה: אתה צריך להתפלל שרק מקצת הלקוחות יהיו ממוצא יקה, כאלה המקפידים לקרוא את כל האותיות הקטנות במקום לחתום כבר וזהו. לקוחות ייקים יכולים לחבל במידת-מה בסיכויי ההצלחה של הביזנס שלך, אז בזהירות.

‎באותיות הקטנות שאיש (מלבד הייקים) אינו קורא, אתה מכניס סעיף שמחבר את הלקוח ללא תשלום לתקופת נסיון של חודש לאגודה מסוימת (נגיד, שוחרי דובי הקוטב הצפוניים בחדרה והגליל התחתון), ובהעדר הודעה בכתב מצדו על ביטול המנוי, הוא הופך לאחר 30 יום למנוי בתשלום. נניח שהתשלום החודשי עומד על ִ$36.90.

‎ובכן, כיוון שאיש (מלבד הייקה-פוצים) לא רואה ממטר את האותיות הקטנות, כולם לוחצים על כפתור ה"אני מסכים" (I Accept) ומתחילים לחכות לדוור שימסור להם את החבילה ששלחו הפראיירים האלה מוויסטה-פרינט על חשבונם, 1,000 כרטיסי ביקור בעלות המשלוח.

‎במקביל, אתה מקים שלוש חברות-קש ופותח להן כרטיס סוחר במאסטרקאד. לכל חברה אתה קורא בשם אחר, נניח כך

• AP9*Businessmax
• AP9*Shoppingessentials
• WLI*Shopperdiscount

‎חודש אחרי ששלחת ללקוח אלף כרטיס ביקור (שהדפסת במכונה החדשה שלך, ויחד עם הוצאות המשלוח עלה לך כל הסיפור אולי 20 דולר) - אתה מתחיל לאסוף רווחים. אתה מתחיל לשלוח לשלוח חיוביים חודשיים למסלקת האשראי - כל חיוב תחת שם של חברת קש אחרת.

‎כדי שלא לעורר חשד, מדובר בחיובים קטנטנים שלא הולכים איתם לרב -

• AP9*Businessmax $14.95
• AP9*Shoppingessentials $12.95
• WLI*Shopperdiscount $9.00

‎סך הכל: $36.90. אבל הלקוח לא רואה סך הכל; הוא מציץ בדו"ח החודשי, וכיוון שהוא לא קטנוני במיוחד, $14.95, $12.95 ו-$9 נראים לו כהוצאות של בטוח-קניתי-אבל-לך-תזכור-מה.

‎בואו נצא מנקודת הנחה (מופרכת!) שכל הלקוחות גילו רק אחרי שנה בתוך אלפי שורות החיוב שלהם שהם שילמו באופן עקבי $37 בחודש עבור דבר-מה שאין להם מושג מהו (רוב הלקוחות לא ישימו לב לעולם). כאשר האור האדום הופך להיות יותר מדי מסנוור, הם מחליטים לקחת יוזמה ומקלידים בגוגל את מלת המפתח:

AP9*Businessmax - לדעת מיהו הסוחר הלז שעושה עליהם קופון מסתורי מדי חודש.

‎גוגל לא מאכזבת, כרגיל - היא מחזירה את הלינק הבא:
http://www.ripoffreport.com/reports/0/195/RipOff0195265.htm
‎הלינק הזה מעלה את הסעיף באופן מיידי, כי יש בו אקדח מעשן מאד לכיוון ויסטה פרינט.

‎עכשיו נניח שהלקוח יוצר קשר עם נציג שרות הלקוחות של ויסטה פרינט בצ'אט באינטרנט, ושולח לו הודעה נזעמת ולפיה הוא מקציב לוויסטה שבוע ימים להחזיר לחשבונו את כל הכספים שניגבו ממנו לא רק במרמה - אפילו עם אצבע משולשת.

‎אם טרחת לאמן היטב את נציג שרות הלקוחות שלך, הוא יישמע מופתע לחלוטין כשהלקוח יספר לו שהוא עובד אצל רמאים.

‎הצא'ט בין האיש שלך (נקרא לו קנטון) לבין הלקוח הפראייר (לצורך הדיון, נקרא לו שאול) עשוי להתנהל בערך כך:

+ + +

Thank you for contacting VistaPrint. As a security measure, please do not enter your credit card number in the chat window. A representative will assist you shortly.
You have been connected to Kenton McFarlane.
Shaul Lilove: hello
Kenton McFarlane: Thank you for contacting VistaPrint Shaul. My name is Kenton. How may I help you?
Shaul Lilove: You may help me in the following way.
Your company has exactly a week to refund me all the monies it fraudulently charged my credit card ($36.90/month) since I paid for my business cards. Got it kenton?
Kenton McFarlane: Are you saying we have taken $36.90/month from your credit card? Can you say what your credit card statement said?
Shaul Lilove: These are the recurring monthly charge totaling$36.90:
AP9*Businessmax $14.95
AP9*Shoppingessentials $12.95
WLI*Shopperdiscount $9.00
Kenton McFarlane: I see. Moment please while I access your account
Shaul Lilove: You may not know that, but your employer is a crook. http://www.ripoffreport.com/reports/0/095/ripoff0095106.htm
Kenton McFarlane: I have contacted Vertrue BusinessMax and requested that they close out any accounts that may have been established in your name and billed to your credit card. You will receive a confirmation via email after your membership has been canceled. You will also receive a refund for the full amounts charged to the credit card. The refund will appear in one of your next two bank statements depending on your bank's billing cycle.
Shaul Lilove: That's not enough. Every time you billed me, I was charged by my credit company over-the-limit fees. I want these back too. I can prove that every transaction by Vista Print was immediately followed by over-the-limit charge by Bank Of America in my account. That's hundreds of dollars, not to mention the damage done to my credit score.
Kenton McFarlane: You will need to fax the statements with the overdrafts to 721.652.6100. We ask that you make obscure the acount number and we will have this investigated for you. I have already submitted the refund but the overdraft will be handled by our Corporate office
Shaul Lilove: got the fax # - waiting for reply about the person in charge of me
Shaul Lilove: What's the name of person who will be dealing with my claim?
Kenton McFarlane: Regarding claiming the fee for the overdraft amount, please note the process usually takes between 3 to 6 weeks.
Your will need to fax a copy of your statement to the Member Savings Program. Please do not blot out anything on the statement except your account number. The fax number is 1-402-661-2189.
Please include the following information:
Name:
Daytime Phone #
Membership ID # 630919889
The member savings program will investigate the charges and contact you within 3 - 6 weeks.
Shaul Lilove: OK thanks. I need a copy of our chat sent to my email address
Kenton McFarlane: Please note that you may copy and paste or send it to your email
Kenton McFarlane: Thank you for contacting VistaPrint. I hope I have answered your question. Is there anything else I could help you with?
Shaul Lilove: Sure. Tell your boss he should try doing this scheme to Moroccan customers.

+ + +

‎ובכן, התמונה מתבהרת לגמרי. $36.90 בחודש הם $442 לשנה - על לקוח אחד. בהערכה מאד שמרנית שהצלחת למצוא רק חמישים אלף איש שבטוחים שאתה מספיק פראייר לתת להם כרטיס ביקור במחיר הפסד, ההכנסה השנתית שלך היא $22,100,00 (ובמלים: עשרים שניים מליון ועוד מאה אלף דולר). לא רע בהתחשב בהשקעה (מצד שני, מכונת ההדפסה זה לא דבר שהולך ברגל, וגם קנטון צריך להביא משהו הביתה בסוף היום).

‎עכשיו, נניח - רק נניח - שכל החמישים אלף נזכרו רק אחרי שנה מה יש לי אני עם דובי הקוטב, ותבעו את הפפילימוס בחזרה ומייד. כמובן שתשלם (הרי אינך נוכל) - אבל כמה? גם אם תחזיר בדיוק את מה שלקחת (רובם יסתפקו בזה ועוד יגידו תודה), יוצא שבשורה האחרונה קיבלת מציבור לקוחותיך הלוואה בסך 22 מליון דולר לשנה - ללא ריבית.

‎אם ניהלת את הכסף בתבונה במשך השנה, צריך להיות שליימזל בסדר גודל של עמיר פרץ כדי לא לצאת ביד עם מליון דולר מכל הסיפור הזה. לתביעה ייצוגית נגדך אין סיכוי: עורכי הדין שלך יראו לכבוד השופטת את האותיות הקטנות.

+ + +

‎* הערת המערכת: קוראים המנסים להסיק מפוסט זה כאילו הכותב עשוי/עלול לחזור לפעילות אחרי תקופת שתיקה ממושכת עושים זאת על דעת עצמם ושמים את כספם על קרן הצבי. הצחקתם אותי.

אלוקים שלי, רציתי שתדע

הרבה זמן אני שומר את זה בבטן, אלא שעכשיו כלו כל הקצים. בשנה שעברה, אחרי הפיגוע הנורא שבו איבדו את חייהם על הגמרות תלמידי ישיבת מרכז הרב בירושלים, חשבתי שיהיה בי האומץ לנסח את הדברים האלה אבל השתפנתי, כרגיל.

אתה אלוקים אתה? תתבייש לך.

אני יודע, אני מסתכן בכך שמחר יעיפו את הילדים מהישיבה ומביה"ס, שלא לדבר על אסונות גדולים יותר ברמה האישית, מחלות ותאונות כיד הדמיון הטובה עלייך. אבל לא אכפת. האמת צריכה להאמר, והיא - אלוקים, תתפטר. או שתעשה בדק בית אצלך.

שני ילדים צעירים, למען השם. הם יצאו להודו - בשביל מה? לבלות? לעשות שאנטי? לסחור בנדל"ן? הם יצאו בשמך כדי לקרב אליך יהודים שהצלחת, בהתנהלות האלוקית השלומיאלית שלך במשך הדורות, להרחיק ממך ביושר. הם עזבו משפחה תומכת וסביבה בטוחה ומוגנת בשביל מה? הבה נקרא לתינוק בשמו: בשביל להיות בייבי סיטרים וטבחים ומבשלים ומגישים ועובדים סוציאליים ליהודים - חלקם מבולבלים ואובדים - שמצאו עצמם תקועים בנסיבות שונות במזרח הרחוק. וככה אתה מתנהג? תתבייש לך. אלוקים לא נורמאלי אתה.

ילד בן שנתיים. היום הולדת שלו חל ביום היארצייט של הוריו. שני הורים איבד והוא בן שנתיים. הייתכן הגיון מעוות מזה? והשם הזה, משה... אתה כל כך שקוף.

נמאס לנו, אלוקים. אתה מתגלה יותר ויותר בתור האלוקים הפנקסני של אמנון יצחק ולא האלוקים הנאור והרחום והמעלים עין שהעדפנו לצייר לעצמנו. לא מתאים לנו אלוקים כזה, מצטער.

מתחת את החבל יותר מדי ועכשיו הוא מתחיל להיפרם. אשמתך. אכפת לך מאתנו בכלל? אתה שומע? הלו? הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מה קרה לך? נרדמת בשמירה? איזה תרוץ יש לך הפעם? גלגול נשמות? חיסול חובות מהעבר? לא קונים את זה יותר. רוצים אלוקים נאור יותר ומחונך יותר. לא אלוקים עם בעיות תקשורת שמתקשה להסביר את עצמו. נמאס לנו מול שתיקת האלוקים המתמשכת שלך. אתה יודע מה? לא שתיקה, זה רק שאתה מדבר בשפה אחרת מזו שאנו מכווננים לשמוע ולקלוט ולהבין. אז תתחיל כבר לדבר בשפה שלנו. נמאס לנו לנסות להצדיק אותך ואת דינך שהגיונו עלום מאתנו. אנחנו מצדיקים את הדין למען הפרוטוקול אבל פינו ולבנו אינם שווים. הייתכן שמאסת בעמך? אני לא רוצה להיתפס לסעיפים הקטנים אבל נראה לי שאתה מפר בריתות סדרתי. חשבון ארוך פתוח בינינו, אלוקים, ואתה באוברדראפט גדול.

כבר לא מבין כמעט כלום. שליחי מצווה אינם ניזוקים? באמת. לבלות הם נסעו בהודו? אז או שהמוסכמה הזאת ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים" פשוט לא נכונה (ומי יודע כמה אמיתות אינן נכונות עוד בעקבותיה), או שהם לא היו שם לדבר מצווה, ההולצברגים האלה, שכבר התעללת בהם פעם אחת כשלקחת את בנם בכורם מנדי בגיל שלוש. אולי אין בכלל מצווה כזאת, אהבת ישראל, ואולי היא לא כוללת את המשמרת במקומות אליהם בורחים ישראלים מעצמם? בורחים? בעיה שלהם. למה היו ההולצברגים צריכים למות כאשר הם מקרבים יהודים אחרים אליך? אתה לא מוצא בזה איזה פגם אסתטי, אלוקים? מה, לא אכפת לך? חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

אנחנו נמשיך למלא את חלקנו בהסכם איתך כי אין לנו בררה, התחייבנו. אנחנו אנשים שאצלם מלה זה מלה. כשרות נמשיך לשמור למרות שאחרים משלמים חצי מחיר כדי לאכול. שבת נמשיך לשמור ותפילין נמשיך להניח ותפילות ארוכות מדי בנוסח שאבד עליו הכלח נמשיך לומר, כי את חלקנו בחוזה אנו נמשיך לקיים גם אם אתה שברת מזמן את כללי המשחק. ולסנהדרין נחכה כדי שיישנו כאן דברים שממש כבר עולים לנו על העצבים. אבל, בינינו, אתה הוא מפר החוזה הסדרתי. חשבת שתצא מזה אבל לא שכחנו לך את השואה ואת הפוגרומים ואת כל הטינופת הזו ששתלת בעולמך כדי שננקה אותה בעצמנו. כבד עלינו העניין.

שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד... ואולי זאת הבעיה, שאחד ויחיד אתה בעולמך ואין מי יאמר לך מה תעשה ואין מי יאמר לך מה תפעל. אולי, אם היה עוד ה' אחד לצדך היה קורא לך לסדר ומעמיד אותך במקומך, אלוקים קטנוני שכמוך.

שלוש שנים, בלעדיו.

היום חלפו בדיוק שלוש שנים מאז הסתלקותו לעולם נטול-כאב של אבא זכרונו לברכה (כמה מוזר לכתוב זאת), אריה לילוב, שהוספנו לשמו "חי" משנודע לנו שחלה במחלה הארורה. הסרטן לא הגיב לתוספת השם.

שלוש שנים. הגעגועים לא פוחתים, הזמן עדיין לא התחיל לעבוד. לרגל היארצייט, אפרסם כאן טור שכתבתי כמה שבועות אחרי ה'שבעה' המקוצרת מתוך סערת נפש גדולה. הטור התפרסם בשעתו בכמה אתרים ברשת והוא מובא כאן לנוחיות אלה מכם שעדיין לא קראוהו.

אנל'א יודע בקשר אלייך, אבא - אנחנו, מצדנו, מתגעגעים מאד. אולי אתה קופץ לבקר? הרי הבטחת ללמד אותי איך להשתמש במקדחה בלי לכסח את כל הקיר.

* * *

- אבא מת בעיניים פקוחות -

השבת יצאה ואני הבדלתי על היין ועל הבשמים ועל מאורי האש, לקחתי איתי את התפילין והטלית וגם ספר על דיני אבלות ומנהגי אבלות לקחתי, ויצאתי לאיכילוב. אני יכול להגיע לשם במסלול הזה גם בעיניים קשורות. ליד דלק הסיירים מצלצל הסלולארי. נו, אומר אחי, אייל, שנמצא שם כל השבת, אתה בדרך? אני בדרך. אני והמחשבות. כמעט על האיילון. תזדרז, הוא אומר, תזדרז. אבא לא נראה לי טוב.

אני בש"ג של איכילוב. שני שומרים, כרגיל. אחד מהם ניגש אלי. אני מגלגל את החלון למטה. לאן זה, הוא שואל, מצפה לשמוע אם יקלוט היגוי ערבי במבטאי. עזוב אותו, אומר השומר השני, זה עם הכיפה, זה בסדר. אני מכיר אותו. הוא מכיר אותי כבר חצי שנה.

החניה העילית מלאה לגמרי. אולי זה בגלל שעכשיו מוצאי שבת ליד קניון ויצמן, ואולי זה בגלל שהפסים אדום-לבן נצבעו בכחול-לבן ועכשיו החניה חופשית; ואולי זה חוק מרפי, שאינך מוצא חניה קרובה בדיוק ברגע שאתה זקוק לה ביותר.

יורד לחניון התת-קרקעי. עוד פעם הסלולרי. נו, הוא דוחק בי, אמא כבר בהיסטריה. פוחדת שלא תספיק להגיע בזמן. אני משליך לתא המטען את המחשב הנייד שהבאתי איתי השד-יודע-למה ודוהר למעלה.

האמת היא שידעתי. כבר בליל שבת ידעתי. מישהו ניגש אלי, בבית-הכנסת הספרדי שבו אני מתענג לקבל את השבת, להזמין אותי לסליחות "יפות יפות", במוצאי שבת בחצות. מאד הייתי שמח לבוא, אני אומר לו והדמעות כבר חונקות את גרוני, אבל אבא שלי חולה מאד, חולה מאד, וזה עניין של שעות.

כשחזרתי הביתה באותו ליל שבת נסגרתי לי בחדר השינה והתפרקתי. הצטברות של חצי שנה מטורפת בחזהו של גבר שלא ידע לאמן את עצמו לבכות כשצריך. כן, בכיתי, ואל תגלו לי. בכיתי עליו ועל הסבל שאנחנו עוברים יחד מאז נודע לנו שה'ציסטה' בלבלב איננה אלא גידול ממאיר, בלתי נתיח. אדנוקרצינומה. בכיתי על מה שראו עינינו אחרי מחקר קצר באינטרנט - שלושה חודשים. זה מה שמייעדת לו הסטטיסטיקה הרפואית על חולי לבלב. ובאמת, חוץ מהמחלה הזאת הוא בריא לגמרי, דוקטור. בריא לגמרי.

הגל-עד לזכר אבא בגן היפהפה הנושא את שמו בבית הכנסת במוסד החינוכי מקווה ישראל. היוזמה - והביצוע - היתה של אחי, אייל (הוא עדיין מתעקש לכתוב את שמו בשני יו"דים)

אבא בימים יפים יותר, על רקע אותו גן.

אחרי שני טיפולים, הוא ויתר על הכימותרפיה. הגיב רע מאד. התחלנו לבדוק אפשרויות לטיפול אלטרנטיבי. התבייתנו על שיטת גרסון. קיבלנו המלצה על פרופ' שוהם והתחלנו בטיפול. דיאטות מיוחדות, מיצים סחוטים מירקות אורגניים, ים של שקי גזר, חוקני קפה אורגני ממכסיקו, תיגבור אנזימי עיכול. השילוב בין הדיאטה הקיצונית הזאת לבין הכורח להתמודד רגשית עם חיילים לבנים שמנצחים חיילים שחורים הוא שילוב מצוין (אם כי לא תמיד מנצח), אבל לא בשביל אבא שלי. איך אמרה לנו לפני שבועיים יעל המתקשרת את "לבן"? – "הדמות הזאת בחרה לעצמה את הדאגנות כדרך חיים"... אז שהוא יילך לעשות דמיון מודרך? מכל האנשים...?

אני דוהר במדרגות הנעות אל עבר מגדל האישפוז על-שם אריסון. מיטות נוחות מאד. שרי בחרה אותן בעצמה. שלושה חודשים התרגלתי ללחוץ על קומה 9 – הקומה האונקולוגית - בפאנל המעליות. עכשיו הוא בפנימית ח', שזה רק קומה שניה. המעליות הישנות האלה איטיות מדי, אני אומד בדעתי, עדיף לקחת את המדרגות. אבל בטיסה.

נכנס לחדר שלו. חדר זוגי. רואה שהשכן כבר התפנה מכאן לחדר אחר. מיטתו ריקה ומסודרת. רק בקבוק מים על השידה. מים שצריך לשפוך כשזה יקרה.

אבא שוכב על מיטתו, עיניו קרועות לרווחה והוא נועץ מבט בנקודה בלתי מוגדרת בחלל. העיניים מפלבלות ובוערות כמו שני לפידי אש. הפה פתוח לגמרי. חזה עולה ויורד בכבדות. כל הבצקות, שירדו עד כה לפלג הגוף התחתון באין יכולת ניקוז, עולות עכשיו לריאות. קשה לו לנשום. הוא מחרחר. כל הגוף רועד. אני קולט את חומרת המצב מייד. זו כבר אזעקת אמת, לא כמו בכל הפעמים הקודמות. נעמד לידו, אוחז את ידו הקרה, הלבנה, נושק לה, מצמיד אותה אל הלחי. בשבועות האחרונים חלה בינינו התקרבות גדולה. בשבועות האחרונים אני נוגע בידו, מלטף אותה, מלטף בעדינות את המצח, מספיג את הזיעה בקלינקס, מנשק את המצח שלו לפני שעוזב הביתה בתום המשמרת. רק ביום ששי חיבקתי את שתי ידי סביבו כדי להוריד אותו שוב מהמטה אל הכורסא הסמוכה, למניעת פצעי לחץ, והוא היה כבד כל כך, כבד כמו שיכול להיות רק אדם שצנח מתחת לששים קילו ואינו יכול עוד לשאת את עצמו. ותוך כדי כך הרשיתי לעצמי להניח, רק להרף עין, את ראשי על כתפו, להתרפק כמו פעם, לפני שהפכנו שנינו להיות מרים כל כך זה כלפי זה, כאשר עדיין היינו אבא ובנו הקטן, הלא-דעתן.

אמא אכן מתייפחת. גם היא קולטת שזהו זה, אין טעם להדחיק עוד. זה קורה עכשיו, ואנחנו כאן לידו. אני משחרר את אחיזתי מידו, נזכר שההלכה אוסרת לגעת באדם גוסס כדי לא לעכב את יציאת הנשמה. יגידו לכם מה שיגידו, את הלכות אבלות ואנינות (מה זה אנינות – מייד), יש ללמוד בעוד יום ולהתכונן היטב-היטב, ושום "עוד חזון למועד" ושום אמונות תפלות! כי כשזה מגיע, הרגעים הם כל כך דחוסים, כל כך מהירים וטעונים, שאין זמן ואין אפשרות לפתוח ספר ולעיין. זה רגע של פעם בחיים. אני מתוכנת לפעול כמו שקראתי. אומר לידו את סדר הווידוי – "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", ואת סדר הווידוי המקוצר למי שאינם יכולים לומר אותו בעצמם - יהי רצון שאם נגזר מלפנייך שאמות, שתהא מיתתי כפרתי. וה' מלך. וה' הוא האלוקים.

המחזה נורא הוד. זה רגע גדול ומרומם כל כך, שאתה יוצא אדם אחר מזה שנכנסת. זה רגע טראומטי, אבל לא במובן של סיוט שיחזור ויכה בך, אלא ארוע שיותיר בך חותם תמידי. הדימוי המיידי שעלה לי הוא של כח צבאי שצריך להתפנות ממקום מסויים בזמן נקוב, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הנפש מתחילה לאסוף את עצמה ואת כוחותיה מכל אברי הגוף, והגוף מזדעזע. כיוון שקרב הזמן הנקוב לפינוי, הפעילות הזאת הולכת ונעשית אינטנסיבית יותר, מהירה יותר, החלטית יותר, מבלי להתחשב בטראומה של הגוף המתפנה. הוא מחרחר, ואני מנסה לדבר אל לבה של אמא שלא תבכה, הרי אסור לבכות ליד הגוסס, כך למדתי, הדבר מעכב את יציאת הנשמה. אמא, תעשי את זה בשבילו. אבל זה בדיוק העניין, שהיא לא רוצה שהנשמה תצא, לא עכשיו, לא אחרי 45 שנה של חיים משותפים, רוב חייה עלי אדמות. היא רוצה עוד קצת. שאף פעם לא ייגמר. איך היא תחיה בלעדיו. ומי נותן לו רשות לעזוב אותה בכלל.

אני רואה שהוא עדיין כאן, זאת אומרת מבחינה פורמאלית-פיזיולוגית, הוא כאן. זה הזמן ל'שמע'. איל לא בחדר. הוא יצא לרגע. אני קורא לו והוא מגיע בריצה. לצדו האחות. היא מתקרבת למטה ואני מבקש ממנה: לא לגעת בו. אנחנו מתחילים לומר את ה"שמע ישראל", לצדו – לא ליד רגליו. ייזהר לבל יעמוד מול רגליו, כתוב בספר. אמא מחזיקה בידה מטפחת, ומנופפת בה מולו. אל תלך, היא מפצירה בו. תישאר עוד. הנה הבנים כאן. שאול הספיק להגיע. אחר כך היא מראה לי את הנייר שהגישו לו אחרי צאת השבת, כשראו שכבר אינו יכול לדבר אבל יש לו משהו להגיד. שמו עט בידיו והוא הצליח לרשום כמה אותיות. אחיות, הוא רשם, ורד. ורד היא האחות שטיפלה בו במסירות הגדולה ביותר ואהבה אותו מאד. שואל, הוא רשם. המורפיום הזה משבש את דעתך. שלוא, שואל, עד שהצליח לו 'שאול'. כנראה ביקש שיזעיקו אותי מהר, שנספיק להיפרד.

אנחנו אומרים את ה'שמע' מלה במלה. מדי פעם אני מתקן את אייל, שלא רץ בטקסט כמוני, שיגיד את זה נכון. כל כך פדאנט אני כשזה מגיע למלים. גם ברגעים האלה, לעזאזל, חשוב לי שהטקסט ייאמר כהלכה.

הבטן עולה ויורדת בקצב איטי יותר. והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי. אשר אנכי מצווה אתכם היום. לאהבה...ה' אלוקיכם אמת. החזה עולה, ויורד, בפעם האחרונה. דממה. זהו? החיילים יצאו? כולם? הפינוי הושלם. תשע ארבעים וחמש. אנו שותקים ומביטים בו, לראות אולי בכל זאת עדיין יש תנועה. אמא מתפרקת לנו בידיים. מעולם לא חשבתי שהיא יכולה לבכות בקול רם כל כך. אני נבוך. גם אני בכיתי בלילה הקודם, אבל בשקט. אנחנו מחזיקים בה ומתחבקים, שלושתנו, במשך שעה ארוכה (כלומר, כמה דקות). מושיבים אותה על הכסא ומניחים לה לחוות את הכאב.

אני ניגש אליו. עיניו עדיין פקוחות. "כי לא יראני האדם וחי" כתוב בספר שמות, מכאן שבחייהם אינם רואים אך במיתתם רואים. מה הוא רואה עכשיו כשהוא דומם לגמרי, כשהחיילים שלו עזבו? מה הוא רואה, שבגללו אצטרך לעצום את עיניו באצבעותי בפעם האחרונה? עיניים שראו עכשיו גילוי של אלוקות אסור שיצפו פעם נוספת במראות העולם הזה. חיזו דהאי עלמא.

מדהים עד כמה אני שלו ורגוע עכשיו. הכל נגמר, אני מודיע לאשתי בסלולרי, הכל מאחורינו. או מיי גאד, אומרת האמריקאית שלי, שלא יודעת לנחם בשפה אחרת (היא הרי רק 14 שנה בארץ), שלא יודעת לנחם בכלל. אמריקאים לא מנחמים. ברור גם למה: עד שהם מצליחים להגיד "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", ה'שלושים' עובר לו ואתה כבר מתנחם מאלייך.

אני מתחיל את תקופת ה"אנינות". 'אונן' הוא אבל שעדיין לא קבר את מתו, או שקבר אך טרם נסתם הגולל (כיסוי הקבר בעפר). אנינות פוטרת מכל מצוות עשה, אבל זה נראה לי ממש מוזר לאכול משהו מבלי לברך לפניו ולאחריו. אני גם לא רעב במיוחד. הרי אבא שלי מוטל לצדי, מת לגמרי.

הרופאה נכנסת אחרי עשרים דקות עם מכשיר א.ק.ג. הקו ישר לגמרי, כאילו היה למישהו ספק. חכה בבקשה בחוץ, היא אומרת ומכניסה פנימה סניטר. שלום קטטר. היי שלום, זונדה יקרה, ותודה לך שניקזת אותי בחודשים האחרונים. הוא נעטף במעין שרוול ירוק ואטום. אני מלווה אותו אל חדר הקירור. יש לי דה ז'ה וו ברור ומוחשי. כך ליוויתי לפני שתיים עשרה שנה את אבא שלו מחדרו בהוספיס, שבו השיב את נשמתו, אל האמבולנס. שני דורות קברתי.

טמנו אותו ביום ראשון אחר הצהריים. כיוון שראש השנה חל למחרת, ישבנו 'שבעה' פרק זמן קצר בלבד. אנשים שואלים בזהירות איך זה שישבנו רק יום אחד: ומה עם הצורך האנושי הטבעי להתאבל, לקבל ניחומים. טעות, אני אומר להם; לא ישבנו יום אחד. חצי שנה ישבנו.

עכשיו אני החוליה הראשונה בשרשרת הדורות. אלוהים, למה אי אפשר להיות עוד קצת ילד.