יום ראשון, 15 ביולי 2012

!It's the economy(ca), stupid

בהמשך לעלילה שנפרסה כאן שני פוסטים אחורה, ובה סופר על כרטיסי טיסה חינם מתנת טורקיש איירליינס, להלן עדכון משמח - ותראו איך ה' מסובב את העניינים. ממש עילת העילות וסיבת הסיבות.

בתנו היחידה, משוש חיינו ובבת עיניינו (חיה - את קוראת?) תלמד השנה בסמינר בישראל. הלימודים מתחילים ב-29 באוגוסט. בתקופה הזו של השנה צריך לשדוד בנק, או לחלופין לזכות בירושה מדוד שעל קיומו לא ידענו מעולם, כדי לממן את מחיר הטיסה.

ואנחנו התלבטנו מניין יבוא עזרנו.

בדרך לא צפויה לחלוטין, המימון הגיע באמצעות... בקבוק אקונומיקה ב-3 דולר, שנשפך והכתים את המושב במכוניתה של רעייתי. כנראה שהפקק לא היה סגור היטב. זוגתי פנתה בתלונה לשרות הלקוחות של ג'איינט איגל, צרפה הצעת מחיר של רפד רכב על הטעון תיקון, ובשבוע שעבר מצאנו בתיבת הדואר צ'ק על כל הסכום: 1200 דולר.

מספיק כדי לטוס עד ישראל ולחזור עד, נגיד, מנצ'סטר.

עוגמת הנפש שיכולנו ללקות בה בגלל כתם מטופש התחלפה לה בשמחה של הכרת הטוב - רחמנא לטב עביד.
ה' עושה הכל לטובה.

הלוואי שנזכה להכיר בכך בכל המצבים.

יום שלישי, 10 ביולי 2012

"ואת בנה המת השכיבה בחיקה"

המייל שנחת אצלי לפני רבע שעה בתיבת הדואר נראה מבטיח.
לקוחה וידידה, שאת חתונת בתה צילמתי לפני כמה שנים, כותבת לי:
"Please call me for photo opportunity Asap 412-xxx-xxx"

עוד חתונה, חשבתי לעצמי. וחייגתי.

באמריקה אי אפשר לגשת ישר לביזנס. צריך משחק מקדים. אני די חלש בסמול טוק, אלא אם מדובר במסע לאלסקה. והלקוחה חזרה זה עתה משם יחד עם בעלה. ואני נסחפתי ושאלתי והתעניינתי עד שמיצינו והיא ניגשה למטרה שלשמה התכנסנו.

בין שאר עיסוקיה, הגברת היא גם "דולה". יש לה לקוחה שעומדת ללדת בשעות הקרובות. הצירים כבר החלו. היא רוצה שאצלם אותה עם התינוק.

והתינוק מת.

צמרמורת: מתברר לי שיש כאן טרנד (אין לי מלה מוצלחת יותר) של בני זוג הניגשים ללידה בידיעה שיוולד תינוק מת, ומבקשים להפרד ממנו לפני שמראה פניו יימוג מזכרונם אחרי היכרות כה קצרה. דקות אחרי הלידה, האם כבר רחוצה, נקייה, מאופרת (אמריקה!). התינוק המת נשטף מדם הלידה, מנותק מחבל הטבור. ואני צריך להנציח את הרגעים האלה, המזעזעים בשקט שלהם, שאמא הלומת צער אוחזת בזרועותיה את בנה המת ומתרפקת עליו בטרם יימסר לקרמטוריום (אמריקה!). רק עוד כמה דקות להיות אמא. שתשאר מזכרת ממנו. אומרים שזה מאד מקל על תהליך האבל. איני יכול שלא להזכר במשפט שלמה, הנושא את כותרת הפוסט הזה.

סיקרתי מלחמות, ראיתי כבר אנשים מתים בחיי, אבל משהו ב-.D.N.A הרגשי שלי לא מאפשר לצלם תינוק מת בזרועות אמו ואחרי כך להוציא לה חשבונית לתשלום.

כמובן, יש התלבטות. לא אני התלבטתי - התלבט הייצר העתונאי המאוס שלי, זה שחשבתי שכבר חלף מן העולם: ומה אם לא אבקש תשלום בדולרים אלא בדמעות? אולי אשאל בעדינות אם אוכל לנכס לעצמי את זכויות היוצרים על התמונות והסיפור? הרי אני יכול להכין כתבה בלתי נשכחת, במלל או בווידאו או בשניהם, ולהפיץ אותה ויראלית לקהל גדול תוך זמן קצר. זה יכול להיות פרסום אדיר עבורי.

ויתרתי כמובן על הרעיון, והפניתי את ההצעה לחבר, צלם אף הוא, שאני מקווה כי קיבתו ועצביו חזקים משלי. אם גם הוא רכרוכי כמוני, הלקוחה עלולה לפנות אלי בבקשה שאשקול שוב.

אני כל כך מקווה שהרופאים טעו, שמכשיר האולטרא-סאונד פשוט התקלקל ושהורי התינוק הצווחני יריבו לילות שלמים מי יקום הפעם להרגיע אותו.


* עדכון:
עוד דואר נכנס בזה הרגע מהגברת המדוברת -
Just did some more research, and your instincts were correct, the photographers do not charge the parents. Check out the website www.nowilaymedowntosleep.org