יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

מארה"ב לארה"ק - רשמי מסע \ היום השמיני

היידה מי?


לא יודע מי הדביק בזקנתו את אחי-יחידי אייל בקדחת הכדורגל בכלל ומכבי יפו בכלל. את שנות נעוריו בילה (כמעט כתבתי כילה) כמגן שמאלי בקבוצת הילדים של המועדון, ופעם אחת זכורני שעלה למשחק בטורניר בינלאומי קודח מ-40 מעלות חום ודלקת ריאות. האנומליה המשיכה גם בבגרותו כשהצטרף כבעל זכות לאגודה בניסיון לספק הנשמה מלאכותית למועדון הגווע.

הגעתי ארצה לביקור מולדת, ולבשל לשבת שוב איני צריך. החמה נתקשרה בראש האילנות, ואייל משך אותי באוזני לצפות במכבי קביליו יפו המתחדשת מול עוצמה חולון. עוצמה חולון נשמע לי כמו תוכנית חסכון ב"קופת עליה" (כיום בנק לאומי), אבל מצד כיבוד אח הצטרפתי עמו אל היציע. 

בעוונותי, כתבתי וערכתי בעבר בכמה עתונים. בשבתי ככתב ספורט מעריב פרסמתי פעם כתבת פרופיל נרחבת שכותרתה "זוהר בדשא" על שחקן שהפליא לעשות בקבוצת הילדים של יפו, בבחינת "זה הקטן גדול יהיה". זמן קצר חלף עד שאיציק זוהר פרץ לו ככוכב-על. ולמה אני מזכיר זאת? כדי להוכיח שזקני אמנם מאפיר והולך, כאבחנת ידידנו המלומד רון עמיקם (תתחיל לגדל זקן ונראה אם שלך יהיה שחור יותר, רון), אבל כסקאוטר אני עדיין בכושר לא רע; אחרי שתי דקות משחק בחולון נח מבטי על אחד השחקנים. 20 לבן, אמרתי לאייל, זה השחקן הכי טוב במגרש. יש לו תנועה בלי כדור ואינטליגנציית משחק של יוסי בניון, שאותו הספקתי לראות מדי פעם בתקצירים.

יש להודות שלא זיהיתי אף אחת מהנפשות הפועלות על הדשא. היה נדמה לי שהבחנתי במוצי ליאון בעמדת הסטופר, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות גם נחום סטלמך. היה מאד חם באותו יום.

לפני פחות מחודש ביקרתי ב-Heinz Hall, האיצטדיון המדהים של אלופת העולם בפוטבול אמריקאי, הסטילרס של פיטסבורג עיר מגורי. למרות התדמית האימתנית, פוטבול הוא חלק מהותי מהתרבות האמריקאית, וביקור באיצטדיון - בין במשחק ובין מחוצה לו - הוא חוויה בלתי רגילה. הכל תרבותי, מסודר, מתוקתק, מכובד, אסתטי וספורטיבי. אין גדרות כי אין מי שייתלה עליהן. לכן היטב חרה לי כשראיתי את אחד האוהדים של יפו נתלה על הגדר בפוזיציה של שימפנז מיוחם כשהוא מטיח קללות נוראיות בשופט בגלל החלטה שקיבל.

חברים, ספורט זה כייף. אם הופכים אותו למלחמה, הלך הכייף. מלחמות יש לנו מספיק כאן. 

השעה התאחרה והלכה, ואמרתי לאייל שמחמת השבת המתקרבת נקדים לעזוב את המגרש כבר ב-3:0. כמה דקות אחרי כן הובקע השער הראשון.

את ההפסקה ניצלתי למפגש מחודש עם אחד מגיבורי נעורי, ר' משה אוננה שליט"א, השם ישמרהו ויחיהו. העפלתי אליו במרומי מקומו ביציע. בהתניה אוטומטית ניצב מלוא קומתו לחלוק כבוד לרב. אבל לא רב אנוכי ולא בן רב, אלא יהודי פשוט מן המניין הנני. ולכן אמרתי לו: שב. קיבל עליו הדין בהכנעה והתיישב לו על כסא הבטון הרותח. אם בעונת 77'-78' היה בוער לאוננה ולחבריו הישבן כפי שבער באותם צהריים לוהטים ביציע בחולון, ודאי היו מסיימים את העונה כאלופים ולא כסגנים. אבל יפו של אותם זמנים היתה חכמה רק על חזקים: את מכבי ת"א, הבלתי מנוצחת עד המחזור ה-17, ניצחה פעמיים - ובסופו של דבר השיגה רק תיקו מדכא מול הפועל עכו, שעלה לה באובדן זכייה הסטורית באליפות. פלא שאסא גמר עם שבץ?

- אתה הרסת לי את הילדות, הרמתי לאוננה להנחתה.
- למה? תמה החלוץ התמיר המצוי בשלבי התקרחות מתקדמים.
- ביום ההולדת ה-13 שלי, כשאבא שלי, אריה לילוב ז"ל, היה חבר הנהלה, הוא שלח אותך ואת הרצל קביליו למשימה מיוחדת. חגגתי בבית מסיבת יומולדת יחד עם חברי לכיתה, כשצלצל הפעמון. ניגשתי לפתוח את הדלת. אתה עמדת שם יחד עם הרצל, שותפך לחנות הספורט "אוננה את קביליו", ובידכם קופסא.
'מזל טוב', אמרת בחיוך הטוב שלך, 'זו מתנה בשבילך'. הצלחתי להדוף הצדה את חברי לכיתה שנעצו בכם מבטים מהופנטים ופתחתי את הקופסא. היו שם נעלי אדידס מבריקות עם פקקים. הרגשתי בעננים.
- נו, אמר אוננה, אז מה בדיוק הרסנו פה?
- הנעליים היו קטנות במידה אחת, וזה היה הזוג האחרון, אמרתי.

* * *
זה עתה נתבשרתי כי הפכתי בעל זכות במכבי קביליו יפו. בעומדנו בימים אלה לפני ראש השנה, גם זכות מעין זאת יכולה לעזור. בתנאי שלא תהפכו אותי לשותף בחילולי שבת. הקפידו תמיד לשחק רק בימי חול ואני אאציל לכם מברכתי שלא רק לליגת העל תגיעו, אלא גם לצ'מפיונס ליג. על הווספה של הרב אברמיקו בכר.


אין תגובות: