יום ראשון, 28 בספטמבר 2008

שלוש שנים, בלעדיו.

היום חלפו בדיוק שלוש שנים מאז הסתלקותו לעולם נטול-כאב של אבא זכרונו לברכה (כמה מוזר לכתוב זאת), אריה לילוב, שהוספנו לשמו "חי" משנודע לנו שחלה במחלה הארורה. הסרטן לא הגיב לתוספת השם.

שלוש שנים. הגעגועים לא פוחתים, הזמן עדיין לא התחיל לעבוד. לרגל היארצייט, אפרסם כאן טור שכתבתי כמה שבועות אחרי ה'שבעה' המקוצרת מתוך סערת נפש גדולה. הטור התפרסם בשעתו בכמה אתרים ברשת והוא מובא כאן לנוחיות אלה מכם שעדיין לא קראוהו.

אנל'א יודע בקשר אלייך, אבא - אנחנו, מצדנו, מתגעגעים מאד. אולי אתה קופץ לבקר? הרי הבטחת ללמד אותי איך להשתמש במקדחה בלי לכסח את כל הקיר.

* * *
- אבא מת בעיניים פקוחות -
השבת יצאה ואני הבדלתי על היין ועל הבשמים ועל מאורי האש, לקחתי איתי את התפילין והטלית וגם ספר על דיני אבלות ומנהגי אבלות לקחתי, ויצאתי לאיכילוב. אני יכול להגיע לשם במסלול הזה גם בעיניים קשורות. ליד דלק הסיירים מצלצל הסלולארי. נו, אומר אחי, אייל, שנמצא שם כל השבת, אתה בדרך? אני בדרך. אני והמחשבות. כמעט על האיילון. תזדרז, הוא אומר, תזדרז. אבא לא נראה לי טוב.

אני בש"ג של איכילוב. שני שומרים, כרגיל. אחד מהם ניגש אלי. אני מגלגל את החלון למטה. לאן זה, הוא שואל, מצפה לשמוע אם יקלוט היגוי ערבי במבטאי. עזוב אותו, אומר השומר השני, זה עם הכיפה, זה בסדר. אני מכיר אותו. הוא מכיר אותי כבר חצי שנה.

החניה העילית מלאה לגמרי. אולי זה בגלל שעכשיו מוצאי שבת ליד קניון ויצמן, ואולי זה בגלל שהפסים אדום-לבן נצבעו בכחול-לבן ועכשיו החניה חופשית; ואולי זה חוק מרפי, שאינך מוצא חניה קרובה בדיוק ברגע שאתה זקוק לה ביותר.

יורד לחניון התת-קרקעי. עוד פעם הסלולרי. נו, הוא דוחק בי, אמא כבר בהיסטריה. פוחדת שלא תספיק להגיע בזמן. אני משליך לתא המטען את המחשב הנייד שהבאתי איתי השד-יודע-למה ודוהר למעלה.

האמת היא שידעתי. כבר בליל שבת ידעתי. מישהו ניגש אלי, בבית-הכנסת הספרדי שבו אני מתענג לקבל את השבת, להזמין אותי לסליחות "יפות יפות", במוצאי שבת בחצות. מאד הייתי שמח לבוא, אני אומר לו והדמעות כבר חונקות את גרוני, אבל אבא שלי חולה מאד, חולה מאד, וזה עניין של שעות.

כשחזרתי הביתה באותו ליל שבת נסגרתי לי בחדר השינה והתפרקתי. הצטברות של חצי שנה מטורפת בחזהו של גבר שלא ידע לאמן את עצמו לבכות כשצריך. כן, בכיתי, ואל תגלו לי. בכיתי עליו ועל הסבל שאנחנו עוברים יחד מאז נודע לנו שה'ציסטה' בלבלב איננה אלא גידול ממאיר, בלתי נתיח. אדנוקרצינומה. בכיתי על מה שראו עינינו אחרי מחקר קצר באינטרנט - שלושה חודשים. זה מה שמייעדת לו הסטטיסטיקה הרפואית על חולי לבלב. ובאמת, חוץ מהמחלה הזאת הוא בריא לגמרי, דוקטור. בריא לגמרי.

הגל-עד לזכר אבא בגן היפהפה הנושא את שמו בבית הכנסת במוסד החינוכי מקווה ישראל. היוזמה - והביצוע - היתה של אחי, אייל (הוא עדיין מתעקש לכתוב את שמו בשני יו"דים)
אבא בימים יפים יותר, על רקע אותו גן.

אחרי שני טיפולים, הוא ויתר על הכימותרפיה. הגיב רע מאד. התחלנו לבדוק אפשרויות לטיפול אלטרנטיבי. התבייתנו על שיטת גרסון. קיבלנו המלצה על פרופ' שוהם והתחלנו בטיפול. דיאטות מיוחדות, מיצים סחוטים מירקות אורגניים, ים של שקי גזר, חוקני קפה אורגני ממכסיקו, תיגבור אנזימי עיכול. השילוב בין הדיאטה הקיצונית הזאת לבין הכורח להתמודד רגשית עם חיילים לבנים שמנצחים חיילים שחורים הוא שילוב מצוין (אם כי לא תמיד מנצח), אבל לא בשביל אבא שלי. איך אמרה לנו לפני שבועיים יעל המתקשרת את "לבן"? – "הדמות הזאת בחרה לעצמה את הדאגנות כדרך חיים"... אז שהוא יילך לעשות דמיון מודרך? מכל האנשים...?

אני דוהר במדרגות הנעות אל עבר מגדל האישפוז על-שם אריסון. מיטות נוחות מאד. שרי בחרה אותן בעצמה. שלושה חודשים התרגלתי ללחוץ על קומה 9 – הקומה האונקולוגית - בפאנל המעליות. עכשיו הוא בפנימית ח', שזה רק קומה שניה. המעליות הישנות האלה איטיות מדי, אני אומד בדעתי, עדיף לקחת את המדרגות. אבל בטיסה.

נכנס לחדר שלו. חדר זוגי. רואה שהשכן כבר התפנה מכאן לחדר אחר. מיטתו ריקה ומסודרת. רק בקבוק מים על השידה. מים שצריך לשפוך כשזה יקרה.

אבא שוכב על מיטתו, עיניו קרועות לרווחה והוא נועץ מבט בנקודה בלתי מוגדרת בחלל. העיניים מפלבלות ובוערות כמו שני לפידי אש. הפה פתוח לגמרי. חזה עולה ויורד בכבדות. כל הבצקות, שירדו עד כה לפלג הגוף התחתון באין יכולת ניקוז, עולות עכשיו לריאות. קשה לו לנשום. הוא מחרחר. כל הגוף רועד. אני קולט את חומרת המצב מייד. זו כבר אזעקת אמת, לא כמו בכל הפעמים הקודמות. נעמד לידו, אוחז את ידו הקרה, הלבנה, נושק לה, מצמיד אותה אל הלחי. בשבועות האחרונים חלה בינינו התקרבות גדולה. בשבועות האחרונים אני נוגע בידו, מלטף אותה, מלטף בעדינות את המצח, מספיג את הזיעה בקלינקס, מנשק את המצח שלו לפני שעוזב הביתה בתום המשמרת. רק ביום ששי חיבקתי את שתי ידי סביבו כדי להוריד אותו שוב מהמטה אל הכורסא הסמוכה, למניעת פצעי לחץ, והוא היה כבד כל כך, כבד כמו שיכול להיות רק אדם שצנח מתחת לששים קילו ואינו יכול עוד לשאת את עצמו. ותוך כדי כך הרשיתי לעצמי להניח, רק להרף עין, את ראשי על כתפו, להתרפק כמו פעם, לפני שהפכנו שנינו להיות מרים כל כך זה כלפי זה, כאשר עדיין היינו אבא ובנו הקטן, הלא-דעתן.

אמא אכן מתייפחת. גם היא קולטת שזהו זה, אין טעם להדחיק עוד. זה קורה עכשיו, ואנחנו כאן לידו. אני משחרר את אחיזתי מידו, נזכר שההלכה אוסרת לגעת באדם גוסס כדי לא לעכב את יציאת הנשמה. יגידו לכם מה שיגידו, את הלכות אבלות ואנינות (מה זה אנינות – מייד), יש ללמוד בעוד יום ולהתכונן היטב-היטב, ושום "עוד חזון למועד" ושום אמונות תפלות! כי כשזה מגיע, הרגעים הם כל כך דחוסים, כל כך מהירים וטעונים, שאין זמן ואין אפשרות לפתוח ספר ולעיין. זה רגע של פעם בחיים. אני מתוכנת לפעול כמו שקראתי. אומר לידו את סדר הווידוי – "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", ואת סדר הווידוי המקוצר למי שאינם יכולים לומר אותו בעצמם - יהי רצון שאם נגזר מלפנייך שאמות, שתהא מיתתי כפרתי. וה' מלך. וה' הוא האלוקים.

המחזה נורא הוד. זה רגע גדול ומרומם כל כך, שאתה יוצא אדם אחר מזה שנכנסת. זה רגע טראומטי, אבל לא במובן של סיוט שיחזור ויכה בך, אלא ארוע שיותיר בך חותם תמידי. הדימוי המיידי שעלה לי הוא של כח צבאי שצריך להתפנות ממקום מסויים בזמן נקוב, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הנפש מתחילה לאסוף את עצמה ואת כוחותיה מכל אברי הגוף, והגוף מזדעזע. כיוון שקרב הזמן הנקוב לפינוי, הפעילות הזאת הולכת ונעשית אינטנסיבית יותר, מהירה יותר, החלטית יותר, מבלי להתחשב בטראומה של הגוף המתפנה. הוא מחרחר, ואני מנסה לדבר אל לבה של אמא שלא תבכה, הרי אסור לבכות ליד הגוסס, כך למדתי, הדבר מעכב את יציאת הנשמה. אמא, תעשי את זה בשבילו. אבל זה בדיוק העניין, שהיא לא רוצה שהנשמה תצא, לא עכשיו, לא אחרי 45 שנה של חיים משותפים, רוב חייה עלי אדמות. היא רוצה עוד קצת. שאף פעם לא ייגמר. איך היא תחיה בלעדיו. ומי נותן לו רשות לעזוב אותה בכלל.

אני רואה שהוא עדיין כאן, זאת אומרת מבחינה פורמאלית-פיזיולוגית, הוא כאן. זה הזמן ל'שמע'. איל לא בחדר. הוא יצא לרגע. אני קורא לו והוא מגיע בריצה. לצדו האחות. היא מתקרבת למטה ואני מבקש ממנה: לא לגעת בו. אנחנו מתחילים לומר את ה"שמע ישראל", לצדו – לא ליד רגליו. ייזהר לבל יעמוד מול רגליו, כתוב בספר. אמא מחזיקה בידה מטפחת, ומנופפת בה מולו. אל תלך, היא מפצירה בו. תישאר עוד. הנה הבנים כאן. שאול הספיק להגיע. אחר כך היא מראה לי את הנייר שהגישו לו אחרי צאת השבת, כשראו שכבר אינו יכול לדבר אבל יש לו משהו להגיד. שמו עט בידיו והוא הצליח לרשום כמה אותיות. אחיות, הוא רשם, ורד. ורד היא האחות שטיפלה בו במסירות הגדולה ביותר ואהבה אותו מאד. שואל, הוא רשם. המורפיום הזה משבש את דעתך. שלוא, שואל, עד שהצליח לו 'שאול'. כנראה ביקש שיזעיקו אותי מהר, שנספיק להיפרד.

אנחנו אומרים את ה'שמע' מלה במלה. מדי פעם אני מתקן את אייל, שלא רץ בטקסט כמוני, שיגיד את זה נכון. כל כך פדאנט אני כשזה מגיע למלים. גם ברגעים האלה, לעזאזל, חשוב לי שהטקסט ייאמר כהלכה.

הבטן עולה ויורדת בקצב איטי יותר. והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי. אשר אנכי מצווה אתכם היום. לאהבה...ה' אלוקיכם אמת. החזה עולה, ויורד, בפעם האחרונה. דממה. זהו? החיילים יצאו? כולם? הפינוי הושלם. תשע ארבעים וחמש. אנו שותקים ומביטים בו, לראות אולי בכל זאת עדיין יש תנועה. אמא מתפרקת לנו בידיים. מעולם לא חשבתי שהיא יכולה לבכות בקול רם כל כך. אני נבוך. גם אני בכיתי בלילה הקודם, אבל בשקט. אנחנו מחזיקים בה ומתחבקים, שלושתנו, במשך שעה ארוכה (כלומר, כמה דקות). מושיבים אותה על הכסא ומניחים לה לחוות את הכאב.

אני ניגש אליו. עיניו עדיין פקוחות. "כי לא יראני האדם וחי" כתוב בספר שמות, מכאן שבחייהם אינם רואים אך במיתתם רואים. מה הוא רואה עכשיו כשהוא דומם לגמרי, כשהחיילים שלו עזבו? מה הוא רואה, שבגללו אצטרך לעצום את עיניו באצבעותי בפעם האחרונה? עיניים שראו עכשיו גילוי של אלוקות אסור שיצפו פעם נוספת במראות העולם הזה. חיזו דהאי עלמא.

מדהים עד כמה אני שלו ורגוע עכשיו. הכל נגמר, אני מודיע לאשתי בסלולרי, הכל מאחורינו. או מיי גאד, אומרת האמריקאית שלי, שלא יודעת לנחם בשפה אחרת (היא הרי רק 14 שנה בארץ), שלא יודעת לנחם בכלל. אמריקאים לא מנחמים. ברור גם למה: עד שהם מצליחים להגיד "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", ה'שלושים' עובר לו ואתה כבר מתנחם מאלייך.

אני מתחיל את תקופת ה"אנינות". 'אונן' הוא אבל שעדיין לא קבר את מתו, או שקבר אך טרם נסתם הגולל (כיסוי הקבר בעפר). אנינות פוטרת מכל מצוות עשה, אבל זה נראה לי ממש מוזר לאכול משהו מבלי לברך לפניו ולאחריו. אני גם לא רעב במיוחד. הרי אבא שלי מוטל לצדי, מת לגמרי.

הרופאה נכנסת אחרי עשרים דקות עם מכשיר א.ק.ג. הקו ישר לגמרי, כאילו היה למישהו ספק. חכה בבקשה בחוץ, היא אומרת ומכניסה פנימה סניטר. שלום קטטר. היי שלום, זונדה יקרה, ותודה לך שניקזת אותי בחודשים האחרונים. הוא נעטף במעין שרוול ירוק ואטום. אני מלווה אותו אל חדר הקירור. יש לי דה ז'ה וו ברור ומוחשי. כך ליוויתי לפני שתיים עשרה שנה את אבא שלו מחדרו בהוספיס, שבו השיב את נשמתו, אל האמבולנס. שני דורות קברתי.

טמנו אותו ביום ראשון אחר הצהריים. כיוון שראש השנה חל למחרת, ישבנו 'שבעה' פרק זמן קצר בלבד. אנשים שואלים בזהירות איך זה שישבנו רק יום אחד: ומה עם הצורך האנושי הטבעי להתאבל, לקבל ניחומים. טעות, אני אומר להם; לא ישבנו יום אחד. חצי שנה ישבנו.

עכשיו אני החוליה הראשונה בשרשרת הדורות. אלוהים, למה אי אפשר להיות עוד קצת ילד.


2 comments:

אנונימי אמר/ה...

שנה טובה לך ולמשפחתך. היה מאוד מרגש. וקראתי את הכל. נקווה שנתראה שוב בארצנו....כי פה הכל יותר קל..שאול נחום

אנונימי אמר/ה...

שלום לך,
יש אצלי צילום של אביך המנוח מימי שירותנו בפלמ"ח. שלח מייל ל-rafael1930@bezeqint.net
לתיאום שליחתו אליך
בברכה,
ד"ר רפי שפרינגמן