שבת ראשונה ב"הסולם"

איך פותחים טור אישי על חוויה של שבת ראשונה כאורח בקהילת "הסולם"?

אולי כך.

צליל מכוון

"אנחנו לא ממש חרדים", מבהירה לי צליל (10) כשהיא משגרת לעברי את המרק, "בעצם - אנחנו גם דתיים אבל גם מודרניים, ואפילו היה לנו אינטרנט עד שאמא ואבא הוציאו אותו מהבית [מבט תוכחה לעברם], אבל אנחנו אוהבים לראות סרטים ולצחוק".

צליל היא בתם הבכורה והנאווה של אדיר וחגית איתן. דעתנית יותר משלי יחימוביץ', ומתוקה יותר מתותי שדה שגדלו בקליפורניה בשיא העונה. ההורים שלה הזמינו אותי לשולחן השבת בביתם שבבני-ברק. סעודה נעימה להפליא שנסתיימה - ביוזמתנו - בטרם עת כדי שנספיק להגיע ל"טיש" של הרב סיני בבית המדרש. הילדה לומדת ב"חורב". כיוון שאני אבא בגיל שמתחילים כבר לחשוב על דברים כאלה (הקטנים אצלי כבר בני 10 ו-15!), אני מציין לעצמי שלו רק יכולתי לבחור כלה לאחד מהם כבר עכשיו - הבחירה היתה קלה יותר, אבל חגית ואדיר רק צוחקים ולא מתחייבים למאומה. אבל אני תייקתי.

ואולי כך.

כדורי התמרים המתוקים של אמא שיראל

כדורי התמרים-שקדים-ללא-סוכר של שיראל אורגד הם ארוע מכונן בגסטרונומיה של דברי ימי ישראל לדורותיהם, והחומר שהופך ספרי בישול לרבי מכר. בקשו ממנה את התפריט, הוא מפתיע בפשטותו. את הכדורים עצמם הפקעתי (לצרכי מחקר!) עד להודעה חדשה, ויש להניח שאזדמן מדי פעם לביקורות תקופתיות במטבח האורגדי כדי לברר אם זה היה חד פעמי או שיש כאן יד מכוונת ושיטתית. אני משגר מכאן אזהרה פומבית ממוקדת לבעלה של שיראל, עידן - נא לא לגעת בכדורים האלה (גם לא לצרכי מחקר).

או שמא כך אתחיל.

פגישתי הראשונה עם הרב סיני.

• כמעט שנה אחרי שגיליתי אותו באינטרנט;
• כמעט שנה אחרי שצברתי מאות שעות האזנה לשעוריו המאלפים-מופלאים בנסיעות ארוכות לניו-יורק (שיכלו להתקצר מאד לו בחרתי לטוס במקום, אבל אני לא כזה טמבל);
• כמעט שנה אחרי שהתחלתי להתחקות אחר התופעה המופלאה הזו של קבוצת חברים שלוקחים את יהדותם ברצינות, מנהלים את חייהם והולכים לאורו ובדרכו של בעל "הסולם", וניסיתי לקושש כל בדל מידע אפשרי המצוי בקמצנות יתרה באתר בו אתם מבקרים כעת;
• כמעט שנה אחרי שהחלה להתגבש אצלי ההכרה שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה (בסוף שנות ה-40 לחייך הכל זז קצת לאט);
• חמש שנים אחרי שעזבתי את הארץ (בפרשת "לך לך") וחזרתי אליה (בפרשת "בא");

הגעתי סוף סוף הביתה.

אתה מרגיש את זה מייד בכניסה.

ובבואך אל תוך בית המדרש, והרב מקביל את פנייך במאור פנים (זה לא בליינד דייט - נפגשנו כבר בסקייפ), אתה מציין לעצמך: הנה האיש. זה ה"עשה לך רב" שלך, שחיפשת כל כך הרבה שנים תחת הפנסים הלא נכונים. לא במובן של שאלות הלכתיות, אלא כמורה דרך. מורה לחיים. נער הייתי גם זקנתי (לא כל כך, אגב - אני עדיין רץ רבע מרתון בשעה), ומורה כזה לחיים עוד לא היה לי. יסודי. רציני. מעמיק. מכיר את נבכי נפש האדם לפני ולפנים. מכיר את בוראו (עד כמה שאפשר). שדכן ביניהם. מהטובים שיש.

"אין רגע מאושר בחייו של אדם יותר מהרגע בו הוא מתייאש מכוחותיו-עצמו", כתב הרב"ש בתובנה עילאית. אני עברתי את הרגע הזה, ולפגישה הראשונה ב"הסולם" הגעתי בלב פתוח. ומאושר. את השבת הזו לא אשכח לעולם.

לא כך ולא כך, אלא

אבל לא רציתי לספר לכם על האווירה. לא על דיבוק החברים שכמותו לא ראיתי בשום מקום. לא על הרצינות בעבודת ה'. לא על האהבה האמיתית שמתרקמת בין חברי הקהילה (ולא מאליה!) אחרי עבודה סיזיפית בארבע משמרות על פס הייצור שלה. לא על דברי התוכחה של הרב שמתוקים מהם לאוזנייך אין, גם אם שאלותייך מעצבנות וטרחניות עד אין חקר. לא אספר לכם על שירים פופולאריים ששמעתם פעם ברדיו ועכשיו זוכים לעדנה בעיבוד מחודש, במלים מהפכניות, פרי הקריאייטיב המרענן שנשפך כאן בשפע (צביקה פיק שומע? נעמי שמר?). לא אשתף אתכם בכל אלה. לא אספר לכם שום כלום זולת הדבר הכי חשוב ש"לקחתי" מהשבת הזאת, והוא ---

סיני ועוקרת הרים

שבת, ארבע ורבע לפנות בוקר. בעוד אתם נמים את שנתכם ושיתהפך העולם, כבר חובשים את ספסלי בית המדרש כמה עשרות חברים וחברות, שבאים לשמוע שעור בעבודת ה' מפי הרב סיני. אם חשבתם שספר הזוהר עוסק בעולמות ובמלאכים, בשמות ובקמעות, במיסטיקה ובהשבעות, טעיתם כמובן. הספר עוסק בנפש. אין לו עסק בדברים אחרים. מעניין? בטח מעניין. זה טוב או זה לא טוב? אתם תגידו. מה אתה אומר, צדיק?

אני מתבונן בחבורת הלומדים. נמצא בהם דעאל סיני, בנו בכורו של הרב. הוא נראה בתחילת שנות ה-20' לחייו, מה שאומר שהרב והרבנית נשואים בערך 25 שנה.

חתיכת זמן.

למה זה חשוב?

מי שנשוי שנים רבות יודע שאין כמעט מנוס מהשחיקה במערכות יחסים כאלה. זו כמעט גזרה משמיים. חוק טבע. אי אפשר אחרת.

לא אצל בני הזוג סיני.

היא הרי רואה אותו ושומעת אותו מדי יום (בלי לנסוע לניו יורק). מה הוא כבר יכול לחדש לה? לעניין אותה?

אבל בארבע ורבע לפנות בוקר גם היא תופסת את מקומה בעזרת נשים, ליד חלון ההזזה. תולה בו עיניים בוערות. קשובה לגמרי. אשה אצילית שפניה והליכותיה מפיקות תבונה, נועם ועידון. סליחה על ההשוואה, אבל כך ודאי נראתה שרה אמנו. הרב שומר איתה על  קשר עין כל הזמן. בהפוגות שבין השעורים הוא קרב למחיצה, מסיט אותה קצת לצדדים, משוחח איתה. ניכר בעליל שהוא מתקשה להתנתק. שניהם מחייכים. בטרם יחזור למקומו בראש השולחן יוודא היטב שהווילון פתוח די הצורך כדי לקיים ביניהם קשר עין מתמשך.

וזה הדבר הכי חזק שלקחתי מהשבת הזאת.

ככה צריכה זוגיות להראות. כך היא תראה, אני משוכנע, גם בעוד עשרים שנה.

ככה אני רוצה שהזוגיות שלי תראה. ככה אתם רוצים ששלכם תראה. עכשיו. תמיד.

ואם תבואו ל"הסולם" כדי לספוג לתוככם את הדוגמא החיה הזאת ורק אותה, את השיעור המאלף הזה בזוגיות, ושום דבר אחר לא - כבר היה כדאי.

לאתר קהילת "הסולם"