יום חמישי, 28 ביוני 2012

דרך ארוכה וקצרה, או: טורקיש איירליינס, Here We Go Again



הכל התחיל (או הסתיים) ב-GPS שפישל. או שככה נדמה לי.

אחרי חמש שנים, הילדים יצאו לביקור מולדת ראשון בארץ. אבא שלהם הסיע אותם לשדה התעופה קנדי. באישון לילה יצאנו, במכונית שכורה, ארוכה, חדשה לגמרי מהניילון. שבע שעות מפיטסבורג לניו יורק. תכננו לבקר ב"אוהל" (ציון קברו) של הרבי לפני הצ'ק אין. הטיסה יוצאת באחת בצהריים. האוהל נמצא מרחק חמש דקות נסיעה משדה התעופה. זאת אומרת, אם מכירים את הדרך.

אני לא הכרתי, ולכן הטלתי את יהבי על ה-GPS הנאמן, שתמיד אפשר לסמוך עליו - אלא אם כן רוצים להגיע ממש לכתובת ספציפית בעיר כלשהי. נהגתי לפי הוראותיו ובסופו של דבר הגענו לשכונה יפה ומצוחצחת, אבל ל"אוהל" עצמו כמובן אין סימן וזכר. השעון התחיל להטריד והייתי חסר אונים. יום ראשון בבוקר, אין ברחוב נפש חיה שאפשר להעזר בה.

אבל מה זה על הכביש? מישהו שרוע שם ליד המכונית שלו, ונראה שהוא מנסה לתקן משהו. רגע אחד, מה זאת הצידנית שלידו? ולמה היא הפוכה? משהו לא מסתדר לי. אני מחנה את המכונית ויוצא החוצה לבדוק את הזירה, לקול מחאתו הנמרצת של גורי, הדייקן שבחבורה שתמיד מודע לשעון למרות שאין לו שעון. אני מתקרב למכונאי. הכל בסדר, אני שואל. לא בסדר, הוא משיב בלי להרים את הראש. עכשיו אני מבחין בשלולית דם גדולה למרגלותיו (ניו יורק!). הוא בהכרה. כנראה נפל. עזור לי לקום בבקשה, הוא אומר, אני לא מצליח לקום. אני תומך בראשו ומסמן לגורי להגיע מייד. במאמץ רב אנו מצליחים לקומם אותו למצב עמידה. הוא נוטל את מקל ההליכה שלו ואני מתרשם שהוא אחרי שבץ מוחי. יש לו מסעדה; הוא ניסה להוציא מתא המטען צידנית גדולה, החליק ונחבל בראשו. עזרנו לו להכנס לתוך המסעדה ולהזעיק עזרה. שטפנו את הדם מהרצפה. כל העניין לקח משהו כמו 25 דקות. עכשיו אנחנו באמת באחור גדול לצ'ק אין. האם נפספס את הטיסה בגלל שהושטנו עזרה לאדם במצוקה?

מתנשפים, הגענו לדלפק של טורקיש איירליינס. נחלי אדם. לבסוף הגיע גם תורנו. הסוכן לוקח את הדרכונים ומתחיל בפרוצדורה השגרתית. משום מה הוא לא נותן לנו את כרטיסי העליה למטוס וממשיך למסמס את הזמן במחשב. אני מתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה. איז דר א פרובלם, אופיסר? נו פרובלם, הוא אומר, אני רק מחכה לסופרווייזר. בזה הרגע הבנתי שהטורקים עשו אובר בוקינג, ואנחנו בחוץ, למרות שעדיין יש עוד שעה עד לטיסה.

לא אכחד: התקשיתי לשמור על שלוות נפש. יש כאן שלושה נוסעים צעירים, ורכישת הכרטיסים נעשתה לפני שלושה חודשים. הגענו לצ'ק אין בתוך הזמן החוקי, אבל המטוס כבר היה בתפוסה מלאה. אילו הקדמנו ב-25 דקות, הילדים כבר היו מסדרים את תיקי הצד מעל הראש ומתרווחים על המושבים... אבל לנו היתה משימה בדרך, זוכרים...?

הסופרווייזר מנסה לשדך אותנו לחברת תעופה אחרת. אל-על טסים בעוד שש שעות ותוכלו לשבת בביזנס קלאס, היא אומרת. נשמע טוב, אבל בסופו של דבר גם הטיסה ההיא מלאה. לא נותרה ברירה אלא להלין אותנו, על חשבון ארדואן, במלון בשדה התעופה, כולל ארוחות (לא כשרות, באמת תודה), ולהטיס אותם למחרת בצהריים. לא יהיה עוד פעם אובר בוקינג, אני מתעניין לדעת בחשדנות. גם אם יהיה, אומרת הסוכנת, נוריד מישהו אחר מהטיסה, לא אתכם (פראיירים הרי רק מתחלפים).

והפיצוי על עוגמת הנפש?

תבחר, היא אומרת: החזר במזומן של 280 דולר על כל כרטיס, או כרטיס טיסה חינם לישראל, לכל אחד מהילדים, למשך שנה, הלוך ושוב. לא אספר לכם מה בחרתי, אבל אידיוט אני לא.

מסקנה: הקב"ה משחק אותה כרגיל. הכל לטובה, ולכעוס - לא צריך אף פעם.
תודה על השיעור (ועל הבונוס).


3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אתה כותב חבל על הזמן

Unknown אמר/ה...

נשמח לשמוע ממך ברחובות. בשורות טובות

צלם וזמר אמר/ה...

שנון..
כישרון מבורך
(נקרא משולחן ארוחת הערב, ולא מחדר השרותים)