וידויו של צמחוני, או: סיפור עוף דה רקורד

לפני כמעט שנה הפכתי לצמחוני. זה היה גם תהליך מתמשך, וגם פרי הכרעה של רגע.

למרות האמור לעיל, את חטאי אני מזכיר היום: פעמיים במשך הזמן הזה חטאתי באכילת בשר עוף, ישמור ה' ויציל, ומודה ועוזב ירוחם. הפעם הראשונה היתה בקיץ. לקחתי את הילדים לקמפינג ממושך בצפון מישיגן ובגלל תכנון לקוי ממש נתקעתי בלי מזון ראוי לאדם במעמדי. לקחתי שתיים שלוש פרוסות סלאמי מהצידנית ונקיפות המצפון לא עזבו אותי הרבה אחרי שחזרנו הביתה.  בפעם השניה טעמתי קצת מהשניצל של אמא שלי כשהיתה כאן. לא מדובר במעידה אלא בהקרבה מצד כיבוד אם. היום, קצת לפני צאת השבת, הגיע הנסיון השלישי - והפעם בנסיבות מחמירות. רק כמה שעות לפני כן סיימתי את סעודת השבת הספרטנית כהרגלי, ושמתי לב שבמטבח מונחות להן באין דורש ארבע-חמש כרעיי תרנגולת מעוררות תאבון. ציינתי לעצמי שכרעיים כאלה אין מקומן מעוטפות בנייר כסף אלא על הפלטה. ואכן, הניחותי על הפלטה את פגרי הציפור המתה, ולא חלף זמן רב עד שברחבי הבית על שלוש קומותיו החל מתפשט ריחו המשכר והמוכר של עוף עסיסי בגריל. חלשה דעתי. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות, פרק י"ב); אחזתי באחת הכרעיים, ברכתי בחגיגיות "שהכל נהיה בדברו" - וברגע האחרון התעשתתי ונגסתי קלות בעוגה שעמדה על השיש, כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. 

 שאני אכנע לתאוות בשרים?