יום רביעי, 23 ביולי 2008

רשיון להרוג (את הטסטר)

זה קורה לכל גבר בשלב זה או אחר. ישראלים שמגיעים לפנסילווניה לתקופה קצרה (עד שהילד יסיים את הקולג') עומדים בסופו של דבר בפני רגע האמת בו אינם יכולים עוד להציג את הרשיון הבינלאומי שהוציאו בממס"י, ועליהם לעבור לא רק תאוריה אלא גם מבחן נהיגה מעשי כאילו היו ילדים בני 16 עם חצ'קונים. איך זה שהדוד סם לא מכיר ברשיון נהיגה שמונפק בישראל? מאותה סיבה שאולמרט חגג עלינו כל השנים: כי הוא היה יכול.

ובכן, את רשיון הנהיגה שלי קיבלתי ב-1980, לפני מלחמת לבנון הראשונה, כאשר למדינת ישראל היה עדיין ראש ממשלה (קראו לו בגין). כיוון שרקורד הנהיגה שלי נקי לחלוטין (למעט שלושה חודשי שלילה בגלל נהיגה ללא רשיון בתוקף, וכן דריסה למוות של שלושה-ארבעה בני-אדם בהזדמנויות שונות לרגל שתיה לשוכרה), התייצבתי איפוא בלב שמח ומתרונן במשרד הרישוי הקרוב למקום מגורי. קטן עלי הסיפור.

את התאוריה עברתי מכה ראשונה. בטסט התאפקתי לא לפצח גרעיני אבטיח כשידי השניה מונחת מחוץ לחלון, כמנהג מקצת הישראלים. הטסטר היה בחור בשם פאריס, אללה ירחם על נשמתו העלובה. אני בטוח שהוא היה בשנת השתלמות מטעם המפלגה הניאו-נאצית בגרמניה. המנוול, שוודאי לא נולד עדיין כאשר עברתי את הטסט בארץ, קבע שנסעתי על גבי קו הפרדה צהוב, דבר שלא ייעשה במקומותינו. גיחכתי מתחת לשפם. אידיוט כזה יקלקל לי את המצב רוח? אני? ששרדתי 17 שנות נישואין עם אמריקאית ללא תופעות לואי נראות לעין?


מוצג התביעה ז'1: הצומת החשודה. כאן היה עץ - מאחורי העץ
חודש שלם היה עלי לחכות עד לטסט השני (הלחץ פה גדול - אף אחד לא ממהר לצאת לטורקיה בקיץ). הגעתי עם אותה מכונית (כאן אתה נבחן על הרכב שלך) אבל החלפתי חולצה. לא בגלל הכביסה - בשביל המזל. איתרע מזלי והטסטר היה שוב אותו פאריס האנטיפת. לא האמנתי כשהסתכלתי על הטופס שהגיש לי בתום המבחן: נכשל! מה זה, שאלתי אותו, מה לא עשיתי בסדר?

- לא עצרת בתמרור עצור, אמר האידיוט (פאריס זה לא בכלל שם של אשה?)

- לא היה שם תמרור עצור, אמרתי לו.

- ככה זה, אמר פאריס. היה תמרור. וגם עלית על פס הפרדה צהוב.

- אני איתך גמרתי, הודעתי לו, בפעם הבאה אעמוד על כך שאבחן על ידי טסטר אחר.

- זכותך, אמר, והסתלק. אינני יכול להישבע על כך, אבל נדמה היה לי שברגע האחרון עצר את עצמו מלהשלים תנועה מלאה של הצדעה במועל יד.

אתמול ניגשתי בפעם השלישית. טסטר אחר הפעם. אנחנו נוסעים בשלווה על כביש מתפתל בתוך שכונה קטנה וציורית, מלאה עצים מימין ומשמאל. אני מנסה לא לחשוב על המעטפות ולהתרכז בתנאי הדרך. לפי הספר אני נוהג. ומתחת למהירות המקסימלית. באחד הפיתולים אני מאט באופן אינסטינקטיבי - משהו אומר לי שייתכן שיש לפני צומת (אם כי אין שום תמרור המבשר על כך). תוך כדי האטה אני רואה שצדקתי - אני בתוך צומת T. מיישר את ההגה. כרגע נכשלת בטסט, מודיע לי הטסטר.

- רגע, אני אומר לו, למה? הרי אין כאן שום תמרור עצור.

- יש ועוד איך, הוא אומר, אני עובר במקום הזה כבר אלפי פעמים.

ביקשתי מהנבל לחזור אחורנית ולבדוק שוב במו עיני. תוכל לחזור לכאן בעצמך אחר-כך, אמר. מעולם לא נראו יחסי ישראל-ארה"ב כה שבריריים כבאותו רגע הרה גורל. נשכתי את השפתיים ולא הפלקתי לו סטירה שהייתה מגיעה לו בדין. אם הייתי קצת יותר אסרטיבי הייתי פוקד עליו לרדת מייד מהמכונית וללכת ברגל, אבל הסעתי אותו בחזרה לקונכיה שלו וחזרתי בגפי לזירת הפשע.

אכן, תמרור יש. אבל הוא מכוסה ומוסתר לחלוטין ע"י עץ. נהג ממוצע לא יכול לדעת בשום אופן שיש לפניו צומת או תמרור עצור, אלא אם כן הוא גר כאן בשכונה או שיחק יחד עם ברוס ויליס ב"החוש הששי". חזרתי למשרד הרישוי וביקשתי לדבר עם המנהל. אני המנהל, אמר אחד הפקידים. לא, אמרתי לו, אני מכיר את המנהל. וזה לא אתה. ההוא דומה לטום הנקס ואתה לא.

במה מדובר, התעניין לדעת. סיפרתי לו את הנסיבות. להפתעתי הוא השיב לי כאחרון הישראלים: "אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר, אבל הבעיה שלך איננה איתנו אלא עם העירייה, שהאחריות על העץ - שלה בלבד".

לא האמנתי למשמע אוזני. החלטתי לא לוותר והבוקר נסעתי במצב רוח קרבי במיוחד, חמוש במצלמת וידאו, כדי להנציח את הזירה ולוודא שלא יעלימו מתוכה ראיות. העץ עדיין היה שם. ניסחתי מכתב חריף במיוחד והגעתי למשרד הרישוי.

ניגשתי לאותו פקיד מאתמול וביקשתי ממנו להיפגש עם מנהל הלשכה.

כבר יצא, אמר לי (זה היה ב-12:30 בצהריים - עובדי מדינה עובדים על המדינה גם כאן). הראיתי לו את מצלמת הווידאו והוא מייד הבין שלא כדאי להתעסק איתי.

מכאן ואילך הכל זרם מהר. "סיפרתי למנהל שלי על התקרית אתמול", אמר, "והוא יצר קשר עם העיריה כדי לוודא שהעץ המסתיר - יוסר מייד. המנהל ביקש ממני להציע לך לגשת למבחן נוסף באופן מיידי, ואם תואיל להמתין כמה דקות אוכל לבחון אותך בעצמי. רק אל תשכח לנהוג לפי הספר".

עכשיו הרשיון בידינו.

מה הלקח מכל זה?

אני הייתי מפסיק את סיוע החוץ של ישראל לארה"ב, ומייד.

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אתה נחמד אתה
אבל למה לדרוס אנשים להעיף סתירות...

Unknown אמר/ה...

נהנתי לקרוא את הכתבה- כ"כ נכון ומתובל במלא חוש הומור.
יישר כוח