עיגולים שחורים סביב עיניים, המשוקעות בארכובותיהן כעיניו של נרקומן. נקודות אדומות על המצח והלחיים, עדות לגודש נימי-דם מחמת הקאה. האנג אובר נוראי. מזל שלא מזומן לי שום ראיון עבודה השבוע: אם אגיע אליו כפי שאני נראה, אין ספק שיצלצלו מייד לדיפרטמנט אוף הומלנד סקיוריטי. צר לי לפתוח כך את השבוע; בפעם הבאה צריך לדעת כמה לשתות, ובעיקר איך.
אני לא זוכר כמעט כלום מאז שבת בצהריים ועד עכשיו, 11:00 בצהריים יום ראשון. בישיבה קיימו שבת גיבוש, לרגל ראש חודש אדר שני, שבו חל כידוע פורים, בהשתתפות כל האבות שבניהם לומדים במתיבתא. מכל רחבי צפון אמריקה התאספו להם האבות, נרגשים לקראת בילוי 72 שעות בצוותא עם בניהם, שאת שנות נעוריהם הפקידו הם להתנהל בידיים אחרות, הרחק מהבית.
ב'התוועדות' שררה אווירה של התרוממות נפש, וזו נגעה גם בי, הציניקאן הידוע, למרות שלא יכולתי להימנע מהשוואה מייסרת בין האבות הנרגשים כאן, המנדבים "עליות" לתורה בערכים דולריים בשלוש וארבע ספרות לתועלת הישיבה (וזה בסדר), לבין שמונה אבות בארץ-ישראל שעולמם קרס עליהם רק יממה קודם לכן בישיבת "מרכז" בירושלים. אלה גם אלה עסקו ב"עליות". האחרונים, בעליות מסוג אחר: עליות נשמה של הבנים שקברו, שדמם הותז וניגר על מזבח הגמרות.
אני זוכר שלא התנגדתי כאשר מישהו הוסיף "לבן" (וודקה) על ה"צהוב" (ויסקי) שהיה בכוס הפלסטיק שלי. ואכן, גדולה לגימה שמקרבת (את הקץ): ערפל סמיך ירד עלי וראשי צנח באיטיות על השולחן. מצאתי את עצמי מונח על הרצפה עטוף בשמיכה ותחת ראשי כרית. אם היה מישהו קורא עלי קדיש באותו מעמד, לא הייתי קם למחות בעדו. שתיין גדול מעולם לא הייתי.
לילה קודם לכן, בסעודת השבת המשותפת, ביקש המשפיע הרב איטקין (דמות צבעונית ששווה פוסט לעצמה, והיא תקבל) שכל אחד מהנוכחים יקום ויציג את עצמו לפי הסדר, מה שמו ומניין הוא. כשהגיע תורי, קמתי אף אני והצגתי את עצמי: שאול לילוב מארץ ישראל. נדמה לי שגם אם נישאר כאן בגלות המתוקה והמרמה הזאת עשר ועשרים שנה, כך אהיה תמיד - לפחות בעיני עצמי: שאול מארץ ישראל.
היחיד שאוזנו היתה רגישה לניואנס הזה היה ראש הישיבה, הרב יוסי רוזנבלום, שאני כבר מתחיל להחשיב כחבר קרוב. גם אותו - כך הרגשתי - העמיד המתח הזה בין מה שקרה בליל אמש בירושלים לבין העליצות חסרת הדאגות כאן במצב בלתי אפשרי. כל-כך קשה ליישם מה שכתוב בזוהר "חדווא תקיעא בליבא מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבא מסטרא דא" - שמחה ובכייה משמשים בעת ובעונה אחת. דבר והיפוכו. האבל - מתוך סולידריות יהודית בסיסית כל כך (הרי כולנו אבות לילדים באותו גיל), והשמחה - על "שבת אחים גם יחד" מקומי, ועל שאתה חלק מתוך קהילה חמה, איכותית, לא מפולגת, לא רעשנית, השרויה (לפחות עד שהגעתי) בדיבוק חברים תמידי. מי העלה בדעתו שארץ ישראל תהיה למקום שהכי פחות בטוח ליהודי לחיות בו. אם בשדרות, אם בירושלים.
שלג כבד ירד הלילה על עירנו. שלושה אינצ'ים של מתנת פרידה לבנה מהחורף, שב-22 למארס יורד רשמית מהבימה. אף קופאי נרגן מ"נווה אטי"ב" לא היה בסביבה כדי לגבות דמי כניסה מהמבקשים ליהנות מהשלג. מספרים שהאביב כאן מרהיב עין. הבוקר, השמש שוב זורחת.
באופן סלקטיבי.
אני לא זוכר כמעט כלום מאז שבת בצהריים ועד עכשיו, 11:00 בצהריים יום ראשון. בישיבה קיימו שבת גיבוש, לרגל ראש חודש אדר שני, שבו חל כידוע פורים, בהשתתפות כל האבות שבניהם לומדים במתיבתא. מכל רחבי צפון אמריקה התאספו להם האבות, נרגשים לקראת בילוי 72 שעות בצוותא עם בניהם, שאת שנות נעוריהם הפקידו הם להתנהל בידיים אחרות, הרחק מהבית.
ב'התוועדות' שררה אווירה של התרוממות נפש, וזו נגעה גם בי, הציניקאן הידוע, למרות שלא יכולתי להימנע מהשוואה מייסרת בין האבות הנרגשים כאן, המנדבים "עליות" לתורה בערכים דולריים בשלוש וארבע ספרות לתועלת הישיבה (וזה בסדר), לבין שמונה אבות בארץ-ישראל שעולמם קרס עליהם רק יממה קודם לכן בישיבת "מרכז" בירושלים. אלה גם אלה עסקו ב"עליות". האחרונים, בעליות מסוג אחר: עליות נשמה של הבנים שקברו, שדמם הותז וניגר על מזבח הגמרות.
אני זוכר שלא התנגדתי כאשר מישהו הוסיף "לבן" (וודקה) על ה"צהוב" (ויסקי) שהיה בכוס הפלסטיק שלי. ואכן, גדולה לגימה שמקרבת (את הקץ): ערפל סמיך ירד עלי וראשי צנח באיטיות על השולחן. מצאתי את עצמי מונח על הרצפה עטוף בשמיכה ותחת ראשי כרית. אם היה מישהו קורא עלי קדיש באותו מעמד, לא הייתי קם למחות בעדו. שתיין גדול מעולם לא הייתי.
לילה קודם לכן, בסעודת השבת המשותפת, ביקש המשפיע הרב איטקין (דמות צבעונית ששווה פוסט לעצמה, והיא תקבל) שכל אחד מהנוכחים יקום ויציג את עצמו לפי הסדר, מה שמו ומניין הוא. כשהגיע תורי, קמתי אף אני והצגתי את עצמי: שאול לילוב מארץ ישראל. נדמה לי שגם אם נישאר כאן בגלות המתוקה והמרמה הזאת עשר ועשרים שנה, כך אהיה תמיד - לפחות בעיני עצמי: שאול מארץ ישראל.
היחיד שאוזנו היתה רגישה לניואנס הזה היה ראש הישיבה, הרב יוסי רוזנבלום, שאני כבר מתחיל להחשיב כחבר קרוב. גם אותו - כך הרגשתי - העמיד המתח הזה בין מה שקרה בליל אמש בירושלים לבין העליצות חסרת הדאגות כאן במצב בלתי אפשרי. כל-כך קשה ליישם מה שכתוב בזוהר "חדווא תקיעא בליבא מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבא מסטרא דא" - שמחה ובכייה משמשים בעת ובעונה אחת. דבר והיפוכו. האבל - מתוך סולידריות יהודית בסיסית כל כך (הרי כולנו אבות לילדים באותו גיל), והשמחה - על "שבת אחים גם יחד" מקומי, ועל שאתה חלק מתוך קהילה חמה, איכותית, לא מפולגת, לא רעשנית, השרויה (לפחות עד שהגעתי) בדיבוק חברים תמידי. מי העלה בדעתו שארץ ישראל תהיה למקום שהכי פחות בטוח ליהודי לחיות בו. אם בשדרות, אם בירושלים.
שלג כבד ירד הלילה על עירנו. שלושה אינצ'ים של מתנת פרידה לבנה מהחורף, שב-22 למארס יורד רשמית מהבימה. אף קופאי נרגן מ"נווה אטי"ב" לא היה בסביבה כדי לגבות דמי כניסה מהמבקשים ליהנות מהשלג. מספרים שהאביב כאן מרהיב עין. הבוקר, השמש שוב זורחת.
באופן סלקטיבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה